השמרנות מתדפקת על דלתות הציונות הדתית. בכנס השמרנות, במאמרי דעה ובמאמרים עיוניים מוצעת לציבור הדתי אידאולוגיה פוליטית בייבוא ישיר מאת החוגים הנוצריים והרפובליקנים בארצות הברית, כזו המושתתת על הטלת ספק בטבע האדם; על כבוד עמוק למוסדות חברתיים קיימים, המשקפים לדידה מציאות קיימת וראויה אשר נוצרה מניסיונם של דורות רבים.
אל השמרנות מתלווה חברתה, האידאולוגיה הליברטריאנית, זו השמה את חירותו של אדם במוקד ודורשת להוריד ממנו את עול המדינה ואת עול הסיוע לאחיו האזרחים.
הגל השמרני־ליברטריאני השוטף את הציונות הדתית מעורר תמיהות, ובתוכן הפרדוקס שנוצר בחיבור בין הגות ליברטריאנית, שביסודה מסתייגת עמוקות מרעיון מדינת הלאום ואשר מוביליה הפוליטיים בארצות הברית ידועים בעוינותם כלפי ישראל, לבין רבנים והוגי דעות ציונים דתיים הדוגלים במדינה יהודית השוללת מאזרחיה את החירות לחיות את חייהם האישיים כראות עינם. אף החיבור הנלהב בין אידאולוגיות שבין הוגיהן אנטישמיים מובהקים לבין שלומי אמוני ישראל מעוררת אי נוחות.
אשאל עוד:
האם אותן דמויות מקרב הציונות הדתית המטילים ספק בטבע האנושי היו תומכים אי אז בשנת 1860 בביטול מוסד העבדות, או שמא היו הם מבכרים את המשכיותו של מוסד חברתי זה אשר שיקף בשעתו את ניסיונם של דורות רבים ואפילו זכה להגנה מאת בית המשפט העליון של ארצות הברית?
האם אותן דמויות מקרב הציונות הדתית היו מצטרפים למצעדו של מרטין לותר קינג בוושינגטון, בתביעה לשוויון בין לבנים לשחורים ולחלומו הגדול, או שמא היו הם מבכרים את הרעיון של "נפרד אבל שווה" ששיקף ראיית מציאות מפוכחת כביכול וסדר חברתי קיים?
האם אותם יבואני שמרנות היו תומכים בהענקת זכות בחירה לנשים אי אז בראשית המאה העשרים, או שאולי היו הם ממשיכים לתמוך במוסדות הפוליטיים הקיימים ובמוסד המשפחה (קול אחד לכל משפחה) המקודש מיני דורות?
ומה לגבי אמנציפציה ליהודים שהוענקה בעקבות אותה מהפכה צרפתית ארורה שהוקעה בידי נביא השמרנות האנטישמי אדמונד ברק, האם היו אותם שמרנים דתיים לאומיים תומכים בה?!
ומה היו אותם סוכני שמרנות משיבים לנשים הדתיות שהחלו לתבוע לפני עשרות שנים בודדות חלק בעולם התורה? סביר להניח כי הם היו טוענים כי אלה הן שאלות מורכבות, כי טרם בשלה העת, כי שינויים צריכים להיעשות באופן טבעי והדרגתי ולא במהפכות, וכי המדרון מאוד חלקלק ועלול לייצר בעיות קשות.
והרי רק לפני עשור כתב הרב חיים נבון, קול בולט בקרב תומכי השמרנות, על סוגיית כהונתה של אשה כרב או כמורה רוחנית של קהילה, סוגיה שאותה הגדיר אז כ"שאלה שאינה טעונה מבחינה הלכתית־פורמלית" כי יש לבחון את האפשרות הזו באמצעות מספר ניסיונות: "אם הניסיונות הללו יעלו כהוגן אזי בתוך חמשים, מאה או מאתיים שנה נוכל לדבר על נשים כרב קהילה ואם נראה שהדבר אינו עולה יפה נזנח את הרעיון הזה". כמה טוב כי קריאתו זו לא נענתה, וכי קיימות היום בחוגי הציונות הדתית יותר ויותר נשים החפצות בתורה ומוסמכות כפוסקות הלכה וכמורות רוחניות של קהילה. הלוואי וירבו.
יש קושי גדול עם היצמדות לגישות שמרניות. יש בהן באופן מובנה קוצר רואי, התנגדות אינסטינקטיבית לכל שינוי, חוסר סובלנות; הרבה 'לא' לשם ה'לא'. מן העבר השני יש קושי לא פחות עם דבקות בליברליזם: עם חוסר האכפתיות המסתתרת מאחוריו, עם הנאיביות, עם האמון המופרז ועצימת העיניים מפני סכנות חברתיות לאומניות ופוליטיות, ועם החשש האמיתי מפגיעה במוסדות חברתיים חשובים כגון המשפחה.
על כן, אימוץ עמדה שמרנית דווקאית כנקודת מוצא בכל מקרה ובכל תנאי מהווה רידוד ושיטוח של ההתמודדות המאפיינת את דרכו של אדם מאמין החי בעולם משתנה.
הציבור הדתי לאומי אינו זקוק לייבוא ישיר של ערכים מהקטבים המנוכרים של החברה האמריקאית. הציונות הדתית, מפולגת ככל שתהא כיום, הצליחה לפתח במשך דורות ערכים רבים המשותפים לקשת רחבה של בנותיה ובניה: אהבת המולדת ותרומה לה, צדקה, רגישות אנושית ומחויבות לחברה, לכל אלה שלא שפר עליהם גורלם. היא פיתחה מורכבות חשיבתית, מחויבות אישית וערכי יהדות, הלכה ומוסר עמוקים בקשת רחבה של ישיבות, אולפנות, בתי מדרש ומוסדות אקדמיים ובכל מקום בחברה. איננו זקוקים לשני הזקנים מהחבובות שיגידו 'לא' על כל דבר. אנחנו יכולים להחליט בעצמנו. איננו זקוקים לתרגום לעברית של אידאולוגיות זרות. תודה אבל לא!
אסף בנמלך
יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה
