בדברי זיכרון שנכתבו על אודות המשורר נתן זך שנפטר החודש לא יכלו אלה שעמדו על גדולתו כמשורר להימנע מציון מפגש אישי נוקשה, התנהלות בוטה או אמירה קשה מצדו שהותירו בהם צלקת. זך היה ככל הנראה אדם קשה לעתים, אבל הוא הותיר מאחוריו כמה מהשורות היפות, האנושיות והכנות שנכתבו בשפה העברית.
קיים פער בין נתן זך המשורר לנתן זך האדם, כחלק מתופעת הפער שבין היוצר ליצירתו (ע"ע עגנון), שהיא בעצמה חלק מתופעה רחבה יותר של פער בין דמותו הפרטית של האדם לתדמית הציבורית שהוא מנסה לטפח. תופעה זו בולטת שבעתיים בעידן הרשתות החברתיות בו ניתנה בידי כל אחד להציג מציאות מדומה או לכל הפחות מעוצבת ביחס לאופיו, הישגיו ורגעים הפרטיים בחיק משפחתו. היא אף אינה פוסחת על רבנים בכלל ועל רבני הציונות הדתית בפרט (ראו למשל את ביטוייה במישור הפרטי של יחסי הורים וילדים בספרה של ד"ר שולמית קיציס "דמות דיוקנו").
טובים בעיניי מעשיהם הטובים, ויצירותיהם של דמויות בעייתיות, לאין שיעור על פני קלקולים היוצאים לעתים תחת ידי ברי לבב, שכוונותיהם טובות ומעשיהם לשם שמים. פגיעתם של אלה האחרונים עלולה להיות קשה, והברכה שבהם נמוכה בהרבה מתועלתן של אותן דמויות מתוסבכות, מורכבות, וקשות.
כך ביחס לבעלי סמכות ושררה במסגרות מנהליות, משטרתיות ושיפוטיות שונות אשר המדיניות בה הם דוגלים והערכים שחשוב להם להטמיע כגון מלחמה בשחיתות, הרתעה וכיו"ב, עשויים להוביל להרס חיים, ולזרוע צער רב במקרים בהם אין הדבר מתחייב.
כך גם ביחס לדיינים ורבנים המבכרים את החשש מפני גט מעושה וריבוי ממזרים, או מפני גרים שאינם בגדר גרי צדק – ומוציאים תחת ידיהם, במקרים בהם אין הדבר מתחייב, החלטות שיש בהם כדי לפגוע ואף להשפיל את הנשים והאנשים העומדים מולם במצב כה פגיע.
האידאליסט הישר גרוע לעתים מהאדם המורכב, הטועה, הקשה, מפני שמחמת מעלותיו הוא נתון לרף ביקורת נמוך יותר. קל לבקר את האנושי שטעה או אפילו סרח. קשה לבקר את נקי הכפיים היוקד, וביקורת כנגדו עשויה להיתפס כביקורת לא עניינית או כניסיון לקעקע את אותם אידאלים העומדים בבסיס המעשים, תוך יצירת מעגל שוטה שלא יכול באמת לסייע.
נזכרתי בנתן זך – על אישיותו הבעייתית – ושירתו היפה, למקרא מכתבם של שורת רבני הציונות הדתית אשר פורסם לפני כשבועיים, בעקבות השתתפותו של הרב אליעזר מלמד במסגרת כנס שערך העיתון 'מקור ראשון' בהידברות עם רבה רפורמית לפני כחצי שנה.
הפעם יצא הקצף כנגד מי שסובר כי אין להחרים את הרפורמים אלא לקיים עמם הידברות. עמד על כך הרב מלמד עצמו בתגובה שפרסם לפני חודשים אחדים: "למרות שכמעט תמיד, כדי שלא להפסיק את לימודי, אני נמנע מלהשתתף במפגשים ובכנסים, גמלה בליבי החלטה: בפעם הבאה שאוזמן למפגש עם רפורמים או קונסרבטיבים – אבוא… לא במקרה הזדמנתי לשם, אלא בכוונה מפורשת, לבטא את החובה הקדושה לקיים קשרים טובים בין כל היהודים וקהילותיהם".
נזכרתי בקלקולים היוצאים תחת ברי הלבב גם למקרא מכתבם של זקני רבני הציונות הדתית כנגד המסמך התקדימי שפרסם הרב בני לאו שנועד, בין היתר, למנוע את הדרתם של להט"בים מקהילותיהם.
המשותף למכתבם של שורת רבני הציונות הדתית ושל זקניהם – הוא הניסיון להחרים, להשתיק, ולמנוע אפילו דיון באפשרות לחריגה ממה שנחזה להיות בעיניהם קוד התנהגות קשיח שאין לשנותו. בשני המקרים לא התיימרו הרב מלמד והרב לאו לפסוק הלכה או להתיר; רבנים אלה ביקשו לקדם דיאלוג ולהשיג באמצעותו מטרות חשובות – האחת, חיזוק הקשר והערבות בין קהילות יהודיות, והשנייה מניעת מצוקה וסילוק להט"בים מחיק משפחותיהם וקהילותיהם.
בשני המקרים לא התמודדו הרבנים עם גוף הטענות ועם הצורך אלא ייבאו את תרבות הפשקווילים של החברה החרדית לתוך החברה הדתית, מתוך ציפייה לאפקט "כזה ראה וקדש", או ליתר דיוק "כזה ראה והחרם".
אי אפשר להמעיט בחשיבותו של שיקול הדעת בו נתברך הציבור הדתי, ואי אפשר לבטלו, לא בחרמות ולא בפשקווילים. נחלוק, נתווכח, נריב, אבל נשתדל מאוד שלא נגיע ל"תמימות קדושה" של אידיאולוגים ושל תלמידיהם הנכונים להבעיר את הקרקע ולרמוס אותה על מנת שלא יצמחו מתוכה גשרים.
יש להוקיר את כל אותם נשים וגברים, רבנים ותלמידות חכמים, יהיו עמדותיהם ותפיסותיהם הדתיות והכלליות אשר יהיו, הפועלים לליבון, לבירור ולהתקרבות.
