not memberg

 

 

 

 

גליון 53 – דבר העורך

"בקיצור אני רודף אחרי העגלה ואומר 'שמונה עשרה' בקול רם ובניגון… אוי גוועלד גוטניו, ראה נא בעוניינו – תביט אני אומר, ותסתכל איך שאנחנו עובדים בפרך, ותריב את ריבם של האנשים העניים, מסכנים שכמותם; מפני שמי בכלל יסתכל עליהם אם לא אתה?! רפאנו ונרפא – אתה שלח לנו את התרופה, פצע כבר יש לנו משלנו… ברך עלינו- ברך אותנו בשנה טובה, שיהיה שפע של מיני תבואות, שיפון, חיטה ושעורה. אף על פי שבעצם, אם מסתכלים על זה מכיוון הפוך, מה יצא לנו, השלימזלים, מזה? כאילו למשל, זה משנה לסוס שלי להבדיל אם שיבולת השועל ביוקל או בזול! ….אבל פֶה! אסור להקשות קושיות על אלוהים, ובפרט יהודי צריך לפרש כל דבר לחיוב ולהגיד 'גם זו לטובה'."

מתוך: טביה החולב, מאת שלום עליכם, בתרגום דן מירון.

 

במחאת הקיץ האחרון היה משהו מעורר מחשבה.
הכסף הוא הרי תשתית החיים: הוא האוכל, הוא המים, הוא החשמל והוא קורת הגג. ובכל זאת, לקח הרבה זמן לעם ישראל להתעורר למחאה כל כך מקיפה וכל כך משמעותית בנושא שעומד בבסיס החיים של כל אדם ואדם. ההסברים בדבר הנסיבות הדוחקות את סוגיות החברה במדינת ישראל אל תחתית השיח הם רבים, ואולם ייתכן שההיעדרות של הציבור הדתי מן המחאה חושפת משהו עמוק יותר בנוגע למהות הכסף בתפיסה היהודית ובחברה הדתית.

בגיליון זה, העוסק ביחס לכסף בחברה הדתית, עולות עכבות רבות הנובעות מחוסר בירור אמיתי של התפיסה הדתית בנוגע לכסף, לצד מצפון אידאליסטי חזק המגיע לעתים עד כדי טשטוש בשיפוט המוסרי. אלו, לצד שיקולים נוספים, נראים כגורמים שיצרו מרחק נפשי מוחשי בין האדם והחברה הדתית ובין העיסוק בנושא הכסף. אפילו השימוש במילה "כסף", כפי שהיא, בלא עידונים והטיות – מעורר, אולי בצדק, אי-נוחות מסוימת: יש איזו בוטות וחומרנות שהאדם עשוי לחוש ולנסות להתנער מהן כשהמילה "כסף" הופכת לנושא השיחה. לאמיתו של דבר, המקום היחיד שבו הדיבור הישיר והפתוח על הכסף משתלב בטבעיות בתוך העולם הדתי הוא אך ורק בתפילה, כפי שמשתקף בתפילתו של טביה החולב בקטע המצוטט.

בגיליון זה אני נכנס ביראת כבוד לתפקיד עורך דעות. כולי תקווה כי כתב העת יוסיף וישמש במה מרכזית לשיח כן ומעמיק של החברה הדתית, וישקף בצורה אמיתית את העושר והמגוון שלה בהתייחסות לסוגיות המשמעותיות שדעות מעלה לדיון הציבורי בישראל.

בגיליון זה אנו מקדמים בברכה את חבורת "ארמדיל", אשר מדור מודפס ליצירתם הפורייה יהיה מעתה ואילך חלק מהנוף העתידי של דעות, ויוסיף ממד חזותי משמעותי לשיח אשר מתקיים בדפי דעות.

אני רוצה להודות לעמרי שאשא, עורך דעות היוצא, על שנות עריכתו המופלאה, על התרומה הגדולה שלו לקידומו של דעות ולהפיכתו לכתב עת משמעותי בשיח הציבורי של הציונות הדתית. כמו כן רציתי להודות לחברי המערכת העוזבים על תרומתם החשובה, ולחברי המערכת החדשים והממשיכים על הירתמותם לעשייה.

בברכת שנה טובה ומבורכת,

אוראל שרפ