דבר העורך
כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב. ולב העולם הוא קומה שלימה, כקומת אדם, עם פנים ועם ידיים ורגלים. אלא שאפילו הציפורן הקטנה ברגלו של לב העולם מלובבת יותר מכל לב אחר.
בקצה העולם יש הר גבוה ועל ההר נתונה אבן גדולה ומן האבן נובע מעיין. ובקצהו האחר של העולם שוב יש הר גבוה ושם לב העולם. ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין והוא נכסף וכמיה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב. ולב העולם שתי חולשות יש לו: חולשה אחת מפני החמה שמכה עליו ושורפת אותו, וחולשה שניה מחמת הכיסופים וההשתוקקות. וכשלב העולם מבקש להנפש מעט ולהשיב רוחו באה ציפורה גדולה ופורשת כנפיה וסוככת עליו מפני החמה. אך גם בשעת מנוחתו צופה הלב כנגד המעיין והוא שואג ומנהם מרוב געגועים והשתוקקות. ומאחר שהוא נכסף ומשתוקק כל כך לבוא אל המעיין מפני מה אינו הולך אליו? אלא כל זמן שהוא עומד על פסגת ההר הוא רואה את ראש ההר השני ששם המעיין, אבל אם ירצה להתקרב אליו יצטרך לרדת מעל פסגת ההר ואז יעלם מנגד עיניו ראש ההר השני ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד תצא נפשו חס ושלום ויגווע. יגווע הלב יתבטל כל העולם כולו, כי הלב הוא החיות של כל דבר בעולם.
(מתוך סיפורי מעשיות רבי נחמן מברסלב, מהדורת יהודה יערי, הוצאת מוסד הרב קוק)
יש משהו מרתק בהתבוננות על קבוצות דתיות, במיוחד כשהן רחוקות ממך, ומשקפות משהו שהוא כל כך אחר מהשקפת עולמך. יש בזה משהו שמרענן את החשיבה, ואפילו גורם לחשוב מחדש מחשבות על הקסם שקיים בעולם. אפילו התבוננות בטראנס שבטי פאגאני – יש בה משהו ששובה את לב הצופים בו, ביכולת ההתמסרות ואובדן השליטה האקסטטי המתגלים בטקסים הללו.
בחרנו לעסוק בגיליון זה בנושא החסידות ורוחניות העידן החדש כפי שהיא משתקפת בציבור הדתי ובחברה הישראלית בכללה. נקודות המבט בגיליון הן מגוונות: יש כאן מחקרים אשר מתבוננים בתופעות המתרחשות בהווה (אומן, "נביעה"), יש מחקרים אשר עוסקים בקשר שבין החסידות ההיסטורית והעידן החדש, וישנן נקודות מבט של אנשי מחשבה וחינוך הנותנים את דעתם על המשמעויות של התפשטות התופעות החסידיות בציונות הדתית, ועבור עולמם הרוחני כאנשים דתיים או שאינם דתיים.
את התחושה של ההיקסמות והפלא שיש בהתבוננות באזוטרי והמרוחק, כפי שתיארתי אותה בראשית דברי, אני חושש שהקורא לא ימצא כאן. ודווקא משום שזה כל כך קרוב.
אחת מן התובנות המרכזיות העולות מתוך המאמרים השונים העוסקים לאורך הגיליון בנושא הניו אייג' והחסידות היא שהן משפיעות על האופן בו נראית החברה הישראלית כולה. כאשר רוחניות וחסידות הופכים להיות חלק מהשיח של העולם החילוני, וכאשר דתיים, חילוניים וחרדים נפגשים באומן באופן בלתי אמצעי – יש בכך משום תחילתו של שינוי בדיכוטומיה של החברה הישראלית.
רבי נחמן, בקטע לעיל, מתאר את הגעגוע של הלב למעיין, ואת העוצמה שיש בעצם הגעגוע והכמיהה של הלב אל הרוח.
יש בנתינת המקום ללב משהו נפלא. הרב קוק כתב רבות על כך שהיהדות צריכה לגדול על מנת שהיא תתאים לגודלן של הנשמות של הדור. המקום השלם הניתן לתשוקת הלב, לגעגוע ולכנות של החוויה והרצון נותנת לחוויה הדתית עוצמה של שלווה של עומק.
אבל יש גם משהו מאיים. כי כאשר הלב הוא בעל הבית היחיד, לצד זאת מגיע גם אובדן הסמכות. אובדן הסמכות עצמו הוא גם ממלא בעוצמות מהפכניות טהורות, אבל הוא מסוכן.
בזהירות רבה, אני מבקש להרהר בכך, שייתכן וזה שורשן של חלק מתופעות פריעת החוק וההלכה המחרידות שהתגלו לאחרונה במלוא עוזן בתקיפת בסיס צה"ל על ידי נערים, שאובדן הסמכות ההלכתית והרבנית, שלא לדבר על סמכות המדינה בא לידי ביטוי במעשיהם האיומים.
הלוואי שהלב יפתח בעיקר לאהבה. וכפי שכתב הרב קוק: "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל".
חג חנוכה שמח ומלא אור לכולנו,
אוראל שרפ.
