"בתוך שהיו מתגעגעים מאד אחרי הבעטליר העִוֵּר, ענה ואמר: 'הנני, הנה באתי אצלכם על החתֻנה, ואני נותן לכם מתנה לדרשה, (שקורין 'דרשה גישאנק'), שתהיו זקנים כמוני, כי בתחלה ברכתי אתכם בזה, ועכשו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה, שתחיו חיים ארֻכים כמוני...
'ואתם סוברים שאני עִוֵּר, אין אני עור כלל, רק שכל זמן נדמה כעור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, על כן אין שיָך אצלו הסתכלות וראִיה בזה העולם כלל, ואני זקן מאד, ועדין אני יניק [=צעיר מאד] לגמרי (היינו "יונג"), ולא התחלתי עדין לחיות כלל, ואף על פי כן אני זקן מאד, ולא אני בעצמי אומר זאת, רק שיש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול, ואספר לכם מעשה', כל זה הוא דברי העוור הנ"ל….
'והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחלה. ענה ואמר: 'מה אספר לכם... אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף'. ולא ידע שום אחד מה הוא אומר, אך היו שם חכמים ואמרו: בודאי זאת היא מעשה ישנה מאד. וכִּבדו את השני שיספר. ענה השני, שלא היה זקן כמו הראשון: 'זאת היא מעשה ישנה?! …ואני, (היינו זה הבעטליר העור, שמספר כל זה), הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם, ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר לאו כלום (און איך גידענק גאר נישט). ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה מאד יותר מכֻּלם. והיה חִדוש גדול אצלם, שהתינוק זוכר יותר מכֻּלם…
'ולי, (היינו זה הבעטליר העור, שהיה תינוק אז, שהוא מספר כל זה), אמר הנשר הגדול הנ"ל: אתה בוא עמי, כי אתה כמותי, כי אתה זקן מאד ועדין אתה יניק מאד, ועדין לא התחלת לחיות כלל, ואף על פי כן אתה זקן מאד, וגם אני כך, כי אני זקן ועדין אני יניק וכו'. "
מתוך: סיפורי מעשיות לר' נחמן מברסלב, 'מעשה משבעה קבצנים, היום הראשון.
הורתו של גיליון זה ברעיון שעלה אצלי בעקבות מכתב שנשלח למערכת לפני כשנה וחצי, ובו ביקשה אישה מבוגרת, הדרה בבית-אבות, כי נדון במצבם של הזקנים בציבור הדתי. מאוד התרגשתי ממכתב זה, אך עבר זמן עד שהצלחתי למצוא את הדרך הטובה לגשת לנושא: ישירות.
התובנה המרכזית שהתחדדה בעבורי בעת מלאכת העריכה של הגיליון הזה נוגעת ליחסיותה של הזקנה, שאינה מושג מוחלט בשום צורה. אין גיל של זקנה מוחלטת ואין תודעה של זקנה מוחלטת. אל הזקנה אנו מתקדמים לאִטנו, בקצב שבו מתקדם הזמן עצמו.
תובנה נוספת: הזקנים אינם עם נפרד. הם בדיוק אנחנו, בני כל הגילים, בחלוף הזמן. על כן, בזמן בניית רמפה המנגישה את הכניסה לבית הפרטי בעבור עגלת תינוקות – אל לי להדחיק את המחשבה כי היא עשויה גם להיות המעלה שבה אעלה יום אחד גם אני, בשגרת הימים והזמן.
כי הצעיר מאוד – הוא גם זקן מאוד: נושא עמו את הזיכרונות ההיסטוריים, את חוויותיו, את זיכרון ראשית הזמן כולו וראשית התהוותו, ואולי מעמיס מעט משקל כבד, אשר רק בשל היותו צעיר וחסון כל-כך, הוא מסוגל לשאת אותו על כתפיו הצנומות.
עם ישראל והתורה – זקנים מאוד, אבל הזיכרון החד שלהם את רגעי ההיווצרות העצמיים הם אלו המעניקים להם משובת נעורים והתחדשות תמידית. ההתחדשות היא מעיין הנעורים שאינו נתון לשום בלאי של הזמן.
בגיליון זה נדון בנושא הזקנה מתוך מספר זוויות שונות, למן הקונקרטיות והגשמיות ביותר, דרך שאלות מחשבתיות ופילוסופיות על מהותה של הזקנה וכלה בזקנה כמטפורה ליהדות ולתורה. ובכל זאת, ביחד עם המגוון הרחב שמכיל הגיליון, שאלות רבות נותרו עדיין ללא התייחסות, ובהן גם ההתייחסות לשאלה ששלחה אליי לפני כשנה וחצי הקוראת המבוגרת של דעות, בדבר אורחות חיי הזקנים בבתי-האבות. זהו פתח להמשך התייחסות לנושא, בין מעל דפי דעות ובין בבמות אחרות. הנושא הזה נוגע לכולנו וייגע בכולנו. ראוי שהוא יידון הרבה יותר מן ולא יידחק לקרן-זווית, כפי שהוא נדחק כיום.
בברכת חיים ארוכים וטובים והמשך קיץ מבורך ונעים.
אוראל שרפ
