דבר עורך
"…וּבְגִשְׁתּוֹ עַד הַהֵלֶך טָפַח עַל שִׁכְמוֹ טְפִיחַת חִבָּה אֲשֶר יֵשׁ-בָּה כְּדֵי לְפַצְפֵּץ, וַיִּקַּח לָשׁוֹן וַיֹּאמַר:
'אָכֵן חַיָּה כִלְבָבִי אַתָּה, אָחִי, זַרְזִיר מָתְנַיִם, וּלְךָ יָאֲתָה הַמְּלוּכָה; וְאוּלָם רוֹאֶה אֲנִי בְךָ כִּי צָמַקְתָּ מְעָט בַּדֶּרֶךְ וְהִנְּךָ טָעוּן אֲבִיסָה. בְּטַח בִּי, עוֹֹד הַיּוֹם עַל אֲבוּסִי תַעֲמֹד וּבִטְנְךָ לֹא תֶחְסָר. לִבִּי לִמְלָכִים וְלִבְלוֹאֵי מְלָכִים מֵאָז, וְעַתָּה כְּבוֹא לְיָדִי אֶחָד מֵהֶם, הַאֶפְטְרֶנוּ בְּלִי מִסְפּוֹא? צַלְעָתִי כְּשָׁמְעָתָהּ תְּכַרְסְמֵנִי חַיִּים. אֶת-עַצְמוֹתַי תְּגָרֵם. אַחַת עַל כֵּן אָמַרְתִּי: עָקוּד כְּעֵגֶל אֶל שֻׁלְחָנִי עַל כַּפַּיִם אֶשָּׂאֶךָ. יָדַעְתִּי כִּי לֹא תִנָּחֵם. הַלְעֵט נַלְעִיטְךָ כִּמְרִיא בָשָׁן. וּמִמִּשְׁמַנֵּי הַמַּעֲדַנִּים. כְּמִשְׁפַּט הַמְּלָכִים יֵעָשֶׂה לָךְ: שָׁלֹש לְשׁוֹנוֹת תְּמִימוֹת בְּחַרְדָּל. אַל תִּרְאֵנִי שֶׁאֲנִי טַבָּח. בַּעַל בְּעַמַּי אָנֹכִי, וּנְוַת בֵּיתִי, יְדַשּׁנֶהָ אֱלֹהִים, אֵין כָּמוֹהָ מֵיטִיבָה פַטֵּם. יְחִידָה בְדוֹרָהּ, אֲנִי אוֹמֵר לָךְ. לִפְנֵי מְלָכִים תִּתְיַצָּב. טַבַּחַת בַּת טַבָּחִים עַד עֲשָׂרָה דוֹרוֹת. סוֹף דָּבָר, הַלַּהַג לָמָּה? שָׂא כְרָעַיִם וָמוּשׁ. עוֹדְךָ מִתְמַהְמֵהַּ? יַעַרְפֵנִי קוֹפִיץ אִם תֶּחֱמַק מִיָּדִי. בְּגַרְגַּרְתְּךָ אֶסְחָבֶךָ.'
וְהַטַּבָּח אָחַז אֶת-הַהֵלֶךְ הַמִּסְכֵּן בְּעָרְפּוֹ וַיְטַלְטְלֵהוּ אַחֲרָיו.
עַתָּה הָיְתָה צָהֳלַת הָאֲסַפְסוּף שְׁלֵמָה. כֻּלוֹ כְאִישׁ אֶחָד הֵרִיעַ לַמַּרְאֶה תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וּבְהַרְחִיבוֹ דֶרֶך לַטַּבָּח עַל הַצַּיִּד הַמְפַרְפֵּר בְּכַפּוֹ הַחֲזָקָה, שִׁלַּח אֶת-שְׁנֵיהֶם בְּכָל-קוֹלֵי הַקּוֹלוֹת לְמִינֵיהֶם; בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם, בִּשְׁרִיקוֹת שְׂפָתַיִם, בִּרְקוֹעַ רַגְלָיִם, בְּצִפְצוּף צִפֳּרִים, בִּצְנִיפַת סוּסִים וּבְנַעֲרַת חֲמוֹרִים. חֶדְוָה כָזֹאת לֹא הָיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה בָעִיר מִיּוֹם הִוָּסְדָה.
וּשְׁלֹמה – אַךְ הוּא וְאלֹהִים יָדְעוּ אֶת-לִבּוֹ."
חיים נחמן ביאליק, 'שור אבוס וארוחת ירק', בתוך: ויהי היום – דִּבְרֵי אַגָּדָה כְּתוּבִים בִּידֵי חַיִּים נַחְמָן בְּיִאלִיק, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ה.
בסיפורו של ביאליק, המובא כאן, גולה שלמה המלך בגזרת אשמדאי, ומנסה לטעון כי הוא אכן שלמה המלך. אולם, איש אינו מאמין לו – והיחיד המאמין לו ומכניסו לביתו הוא טבח גס-רוח, אשר מאביס את שלמה המלך כמעט עד מוות.
סיפור זה מהווה דוגמה קיצונית לכך שהמפגש סביב האוכל יכול להתברר כחוויה קשה ובלתי נעימה; סיפור זה גם משקף את אחד מטעמיה של הכשרות: העובדה שהיא מרסנת את הגשמיות, העלולה להתגלות סביב אכילה נטולת-מגבלות. אך בראש ובראשונה, זהו סיפור על כפייה ועל כוח – ועל המקום המרכזי של האוכל ביחס לאלו. ניתן לקרוא כאן גם קריאות נוספות: מגדריות, סוציולוגיות ואחרות: האוכל מקיף את החיים ונוגע בכולם.
"אך הוא ואלוהים ידעו את ליבו": הכשרות כהוויית חיים היא גם מפגש עם אלוהים – דרך היום-יומי והשגרתי, לרוב כשיקול משהה המהדהד בטרם כל אכילה. ואולם, למרבה הצער, במקום מפגש אינטימי עם האל – כפי שהוא מתקיים לרוב בחוויה הדתית – הפך נושא הכשרות לנושא פוליטי, מפלג ומעורר מחלוקות. הצלחת הפרטית הפכה להיות קלחת לאומית: "עתה היתה צהלת האספסוף שלמה".
בגיליון זה ביקשנו לשפוך אור חדש על הכשרות. להציג תפיסות חדשות ומחשבות חדשות על נושא שהוא בעל נוכחות בחיינו האישיים והציבוריים, להציע כיוונים חדשים להתבוננות בו ולעמוד על נקודות של קושי ושל אור הקיימות בסוגיה זו.
בגיליון זה אנו מקדמים בברכה את עורכת הלשון החדשה לאה קליבנוף ומאחלים לה הצלחה רבה, ומבקשים להודות מקרב-לב לעורכת הקודמת, מילי נאור, על שנים של עריכה מסורה ויסודית.
עם סגירת הגיליון, נודע דבר פטירתו של יוסק'ה אחיטוב. מתוך הוקרה לפועלו ולאישיותו אנו מבקשים להקדיש את הגיליון לזכרו המבורך.
בברכת קיץ טוב, הנושא עמו ישועות ונחמות,
אוראל שרפ
