רַחֶם נָא, ה' אֱלֹקֵינוּ, עַל יִשְׂרַאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. (מתוך ברכת המזון)
יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם. (מתוך תפילת מוסף לשבת)
וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב. וְתִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיַן עוֹלָם. וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין. בָּרוּךְ אַתָּה ה. בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם:
רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה. וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. (מתוך תפילת שמונה עשרה)
בהבנת מהות התפילה והברכות, קיימות מספר גישות. על אף חילוקי הגישות, נראה כי ניתן לקבל את הנחת היסוד כי התפילה קשורה ביסודה לעבודת הלב. זוהי עבודת ה', אשר קשורה בבסיסה לעולמות הרגש. התפילה, נתפסת כטקסט שהאדם שואף לאמרו מתוך הזדהות עמוקה. זהו האתגר הגדול שהתפילה הקבועה מציבה בפני המתפלל.
ואולם, דווקא ביחס למקדש, ישנה תחושה כי הכמיהה למקדש, על אף הישנותה ומרכזיותה בדברי התפילה, עטויה בערפל סמיך, אשר מקשה על הזדהות בהירה. בפרט הדבר נכון ביחס לאמונים על האורתודקסיה המודרנית, (עד כמה שניתן להגדיר זאת כזרם במדינת ישראל) ומי שהשקפת עולמו נוטה לעבר יהדות הלכתית רחבת אופקים המצויה בשיח עמוק עם החיים המודרניים.
אי בהירות זאת מתעצמת מתוך ההקשרים של הסוגיות הפוליטיות והחברתיות הנוגעות למקומו של המקדש בחיינו: בין אם מתוך תחושת דחייה מקיצוניות באשר היא, ובין אם מהשקפות עולם ביחס לאפשרויות הנוגעות לדו-קיום היהודי-ערבי במזרח התיכון. כך או כך נוצרת דואליות ביחס להזדהות עם התפילות הנוגעות לבניין הבית.
עולם ההלכה החלוק ביחס לביקור בהר הבית, ועולם המחשבה החלוק ביחס להקרבת הקורבנות, גם הם לא תרמו את תרומתם החיובית לתחושת ההשלמה עם הטקסט של התפילה.
בעת האחרונה מתברר כי נושא המקדש הולך ותופס תהודה ציבורית רחבה יותר בתוך הציונות הדתית. מאמרי עיתונות העלו תופעות של תביעה מעשית לתפילה בהר הבית, ואף לרעיונות רדיקליים יותר כהקרבת קורבנות בעת הזאת. התפתחויות אלו, לצד ההתבוננות הישרה בתפילה הנאמרת על שפתותינו מציבה את שאלת ההזדהות עם המקדש לפתחנו. בגיליון זה של דעות נבקש לתת לשאלות אלה מקום, ולברר אותן מזוויות שונות.
בגיליון זה אנו נפרדים מהמעצבת הקודמת דנה רוזנר, בהוקרה רבה על שנים ארוכות של עשייה מבורכת והשקעה אינסופית. אנו מקבלים בברכת הצלחה רבה את חנה לאה דרור שנכנסת לתפקיד המעצבת הגרפית.
לפני מספר שבועות הלך לעולמו מייסד התנועה ויושב הראש הראשון שלה, ד"ר יחזקאל כהן ז"ל. אנו נבקש להקדיש לזכרו את אחד מן הגיליונות הקרובים של דעות, בו גם נבקש לדון בפועלו ובזכרו המבורך.
בברכת חורף טוב,
אוראל שרפ.
