דבר העורך / אוראל שרפ
"צרה גדולה באה על המדינה. מיום שנוסדה המדינה ועד עכשיו לא היתה צרה שכזו. השמים לא הורידו גשמים והארץ לא נתנה יבולה… צריכה היתה המדינה להקדים עצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ופרועי הראש כאחד… היה באותה מדינה אדם אחד, לא מכסויי הראש ולא מגלויי הראש, אלא אדם סתם, שאם צריך להתגרד מגלה את ראשו, אינו צריך להתגרד אינו מגלה את ראשו. ראה שכלתה הרעה על המדינה. אמר, אלך ואתפלל על גשמים, עד שלא תמות כל המדינה ברעב. ודבר זה שהוא ראשון לכל דבר, היינו לבקש רחמים מלפני בעל הרחמים, נשתכח מבני המדינה. מפני שדרך בני אדם לשכוח את שצריכים לזכור. חיזר על כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבמדינה ולא מצא מקום לתפילתו, מפני שכל כסויי ראש שבמדינה מתכנסים שם לישיבותיהם. לבש שק ואפר ויצא לשדה…"
ש"י עגנון, 'פרקים של ספר המדינה', בתוך: סמוך ונראה, שוקן, תל-אביב 1998, עמ' 219-217
בקרב אנשים רבים עלתה בחודשים האחרונים התחושה שהממשלה החדשה שקמה בישראל – לפחות על-פי הצהרותיה והרכבה – מעוניינת ליצור שינוי אמִתי באופייה של הרוח הדתית במוסדות החוקיים של מדינת ישראל ובאופיים של אלו מחוקיה והליכותיה הנוגעים לשאלת מפתח של היהדות בזמננו – והיא יכולתה של היהדות להיות משמעותית ורלוונטית בעבור האדם המודרני, השואף לשלב את רוח ההומניזם והחופש בזהותו היהודית.
אחד השינויים המהותיים שניתן להצביע עליו כבר עתה טמון בשפה. אם לפני כעשור היה כרוך כל שינוי בשנאה ובזעם, הרי שהיום נימת הדיבור, הצופה אל העתיד, מנסה להכיל את הזהות היהודית על גווניה השונים, בניית הבית היהודי כוללת הצבת כיסא ליהודייה החילונית וגם הנמרצים ביותר בפועלם למען זכויות האדם וחירותו ידגישו את מחויבותם ליהדותם.
בספר המדינה, עגנון מציג תמונת-ראי עגומה של המחלוקת בדבר אופיין של הכיפות: בין כיפות השמים ובין כיפות הבד. אני רוצה להאמין שהשנאה ההדדית שעגנון מציג היא נגע שכבר חלף מקִרבנו. ואולם, המחלוקות עודן בינינו: ושמא הענווה כלפי אלוקים ואדם היא שנחוצה יותר מכול. העמידה הכנה של אדם מול אלוקיו, עמידה אשר מכוחה הוא חש בסופיותו ובה הוא שווה לאחיו.
גיליון זה נערך בעקבות חודשי הבחירות הסוערים לכנסת ולקראת הבחירות הקרבות לרבנות הראשית. באות בו לידי ביטוי סוגיות-יסוד הנוגעות למערכת היחסים הסבוכה שבין הדת והמדינה בישראל, וזאת תוך תגובה למאורעות התקופה והזמן. לגיליון שלושה מוקדים: מוקד רעיוני-תאורטי, שבו נפתח הגיליון, לאחריו ניתוח של תוצאות הבחירות לכנסת והשלכותיהן האפשריות ולבסוף, מחשבות לקראת הבחירות הקרבות לרבנות הראשית.
לאן פנינו? האם לשינוי מבורך או לקרע ואכזבה?
על העתיד לבוא אפשר רק להתפלל ו"לבקש רחמים מלפני בעל הרחמים".
שנזכה לקיץ של ברכה,
אוראל שרפ.
