"הדבר היחיד שיש בצבא באופן בלתי מוגבל (אם כי מפקדים מנסים להסתיר את זה) הוא זמן. כולנו, בסדיר ובמילואים, נמצאים בצבא מסביב לשעון, עשרים וארבע שבע. ממילא, מה שלא קרה בבוקר אפשר להשלים בערב, הרי אנחנו בכל מקרה כאן. זו הסיבה האמיתית שהסעות בצבא מאחרות, מטווחים מתעכבים, ורכבים נתקעים בתיקון. כשאנחנו בכל מקרה כאן, הזמן הוא לא ממש פקטור.
באופן אבסורדי (כיאה לצבא), הדבר הזה מאפשר, למי שמקבל אותו ולא נכנע לדיכאון שהעובדה הזאת עלולה לעורר, הרבה שלווה. הוויתור על "המרוץ" מאפשר, בימי שלום, קיום נינוח. כפי שיודע היטב כל מי שאי פעם המתין בלוגיסטיקה. "קודם כל – קפה וסיגריה".
קשה להרגיש את "הנינוחות" הזאת בשדה הקרב, אבל היא בעצם מקור הכוח הגדול של הצבא המאורגן, שנלחם לאט ומסודר, שלב אחרי שלב. ומעבר לכך, הזמן הצבאי, שמנתק אותנו ממרדף אחרי כמעט כל הישג אישי שמחוץ למקצוע הצבאי, מאפשר לנו מיקוד. העולם מחוץ לצבא מלא ברצונות ובגירויים, ואילו העולם הצבאי החד-ממדי מאפשר לנו להתמקד במשימה שלנו. בדבר הגדול שנשלחנו לעשות.
זהו גם ההסבר לפער הגדול בין המחלוקות שממשיכות בתקשורת ובכנסת כאילו אין כלל מלחמה, לעומת האחדות הפשוטה והאמיתית שמתגלה בצבא. כאשר אנחנו בצבא, עומדים מחוץ לזמן, אנחנו מגלים שהשלנו מעלינו כל מיני מוסכמות חברתיות כמו מקלחת, או שכחנו שבני אדם רגילים לא מסיימים לאכול ומנגבים את היד במכנס. יחד עם המוסכמות האלה, ועם המיקוד הצבאי שרכשנו, אנחנו גם משילים מעצמנו את המחלוקות שקרעו אותנו לפני כן…
בספר שר הטבעות, עם תחילתו של המאבק ברוע עצום שמאיים לבלוע את העולם כולו, מתקיימת השיחה הבאה בין פרודו ההוביט, שאוהב חיים נוחים ונטולי דאגות, לקוסם גנדלף:
"הייתי מעדיף שדברים כאלה לא יקרו בימי חיי", אמר פרודו; "גם אני", אמר גנדלף, "וכך גם כל מי שחי בזמנים שכאלה. אבל אין ביכולתנו לקבוע או לשנות זאת. כל מה שיש לאל ידינו הוא להחליט מה לעשות עם הזמן שניתן לנו".
פרודו, אותו יצור שמעדיף עישון מקטרת אחרי ארוחת בוקר מאוחרת, הוא זה שיציל בסוף את העולם כולו. מי שמבין מה הם חיים נינוחים, מבין גם כיצד לנצל את הזמן שלו כראוי."
(מתוך מכתב לאחי שנלחם בעזה כלוחם בצנחנים)
*
גליון זה עוסק באתגר הגדול הבא של החברה הישראלית. אנחנו, המשרתים בחזית הצבאית, אמונים על 'הביחד ננצח'. אתם, העומדים בחזית האזרחית, אחראים ליצור את ה'ביחד נחיה' של היום שאחרי המלחמה. האם אתגר זה דורש גם הוא התגייסות ומאמץ אינטנסיבי, או להפך, דווקא נינוחות ושלווה של מי שהזמן בידו? ומה צריך להשתנות כדי שנוכל לחיות כאן בשגשוג ופריחה, מבלי שניפול לימים שלפני השבעה באוקטובר? עם שאלות אלו עוד, הגליון שלפניכם מבקש להתמודד.
כדרכו של הזמן הצבאי, גם שירות המילואים שלי ממשיך להתארך, ולכן גם בעריכת הגיליון הזה מחליף אותי הרב ד"ר עידו פכטר. אני מודה לו על מאמציו הרבים שמאפשרים לכתב העת להמשיך ולצאת לאור באופן סדור, וברמה הגבוהה ביותר.
גילעד
