טקסי חיים: ירושה אחראית • פרידה
חייו של האדם היהודי מוקפים טקסים מכל עבר: לידתו ומותו ארוגים בטקסים שמבקשים לתת פשר לאירועים הללו; גם אירועים שקשורים לזוגיות, ללידה ולכניסה אל הקהילה מצוינים בטקס, שמרומם את המומנטים הללו ומעניק להם הקשר ריטואלי. בבואנו להקדיש גיליון לטקסי חיים, עמדו בפנינו שתי שאלות: האחת – אילו טקסים חדשים הולכים ומיתוספים בשנים האחרונות לעולם היהודי, ולצדם – אילו טקסים מתקיימים בעולם הדתי ופחות נוכחים בתודעה הציבורית; השנייה – כיצד ניתן להאיר את הטקסים הוותיקים והמוכרים באור חדש.
התשובות לשאלות האלה מרכיבות את המאמרים השונים בגיליון. הם מלמדים בעיקר על הדינמיות של המסורת היהודית, ועל החירות הפרשנית של גברים ושל נשים שמציינים את הטקסים בחייהם. החירות הפרשנית הזו ממוקמת בין שני קטבים – באחד, תחושת שייכות לעולם האמונה היהודי ולמסורת שלו, ובשני – תחושת אחריות כלפי הטקסים הללו, והחובה להעניק להם תוכן פרטיקולרי, מקורי, שישכון בהרמוניה עם עולמו הפנימי של האדם.
הדברים מהדהדים את דיונו של הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה במושג הירושה. דרידה מדבר על הצו הכפול של היורש: "ראשית, יש לדעת ולדעת לאשר-מחדש את מה ש'קדם לנו', שאותו אנו מקבלים עוד לפני שבחרנו בו, ולפני שנוכל לנהוג בו כבני-חורין". אך לאחר מכן, יש "לא רק לקבל את המורשת הזאת, אלא להתניע אותה מחדש, בדרך שונה, ולקיים אותה. לא לבחור בה … אלא לבחור לקיימה" (בתוך: ז'אק דרידה ואליזבת רודנסקו, מה ילד יום, תרגום: אבנר להב, הוצאת חרגול, 2003). ירושה אחראית אם כן כוללת בתוכה כפילות של קבלה מצד אחד ואחריות מצד שני; סבילות ואקטיביות בכפיפה אחת. המתח בין שני הקטבים הללו מפרה את עבודת הטקס היהודי, ומעניק לה בכל דור חיים חדשים ואפשרויות חדשות. הטקס, כמו המסורת עצמה, לעולם לא נחתם: הוא מוסיף לאתגר את היורש היהודי, שממשיך לנהל משא ומתן על טקסי חייו, על גבולותיהם ועל התוכן שהוא יוצק להם.
***
גיליון 80 של דעות הוא הגיליון האחרון שרואה אור בעריכתי. לאחר שלוש שנים וחצי ושבעה עשר גיליונות, אני חש רצון להמשיך למקומות אחרים ולהעביר הלאה את שרביט העריכה וההוצאה של כתב העת. כשאני מתבונן אחורה על תקופתי כעורך, אני חש סיפוק מן הדרך הארוכה שעברתי ומן הגיליונות שראו אור. בשלוש וחצי השנים האחרונות עלו בדעות נושאים כמו מחלות נפש, היריון ולידה, מקווה, אוכל, מגזריות, הציונות הדתית והחברה החרדית ועוד; זאת לצד נושאים לכאורה שגרתיים יותר, כמו לימוד תורה, זרמים יהודיים, תורתו של הרב קוק ותפילה בזמן הזה, שהצלחנו – כך אני מקווה – לחדש בהם דבר, ובכך להרים תרומה משמעותית לשיח הדתי-לאומי בפרט ולשיח הישראלי בכלל.
אדם ברוך ז"ל, שאותו אני רואה כאחד ממוריי, כתב כך ב-1999 בעיתון מעריב, תחת הכותרת 'מדוע צריך מקום לכתבי עת':
בכתבי העת מתפתחים כותבים חדשים, אסתטיקה חדשה, עמדות תרבותיות וחברתיות חדשות. כתבי העת הנם כחגורת אינטלקט המקיפה את התקשורת הכתובה והאלקטרונית. סוג של הבטחה כי קיימים מבט שונה ואינטליגנציית שפה אחרת. קיימים עכשיו, כאן, איתנו.
כתבי העת הם המשכה השופע של הנשימה הקצרה של העיתונות, של מוספי התרבות והאמנות. הם עיסוק בין חברים. הם בני בריתו של קורא מועדוני, שהתעניינותו מפולחת מעט, ספציפית. הם החדשות (התיאורטיות, האסתטיות או הטקסטואליות) של מחר. הם עבודת יד, לא קונפקציה תקשורתית. הם חייו, כל חייו, של עורך נאמן וחרוף, או כל חייה של מערכת קטנה ורעיונית. לעתים, סוג של מחתרת.
הדברים המדויקים הללו של ברוך מבטאים במידה רבה את האופן שבו אני רואה את דעות: ניסיון להעניק מרווח נשימה לחברה הדתית, ליצור במה לשיח מעמיק, נוקב, שטווח ההשפעה שלו רחוק יותר מזה של העיתונות המגזרית והכללית. השטף התקשורתי המהיר שאנו נתונים בו כמעט לא מאפשר לשמורת הטבע של כתבי העת להתקיים: מרחב טקסטואלי שבו, אחת לחודשיים וחצי במקרה של דעות, מתפרסמים שמונה או תשעה מאמרים מקוריים, פרי תהליך של מחשבה, תכנון, כתיבה ועריכה, מאמרים שרובם הגדול לא יכול היה להתפרסם בבמות אחרות, לעתים בגלל אורכם, לעתים בגלל התובענות שלהם או הרדיקליות שבהם.
הדיון הציבורי זקוק לכתבי העת כאוויר לנשימה: מסגרת של רעיונות ומחשבות שמצריכים עיכול אטי, הרהור, מחלוקת או הפנמה. המסגרת הזו, שהופכת לנדירה יותר ויותר בעיתונות הישראלית, ובוודאי בחברה הדתית, אמונה על איזון עדין בין העכשווי לבין העתידי – בין רצון לפרוס בפני הקורא מחשבות על הכאן והעכשיו הבוער, לבין הידיעה שהאפקט של כתבי העת נעוץ לאו דווקא במידיות שלהם, אלא לעתים דווקא בהשפעה העתידית שלהם. דעות הוא דוגמה מצוינת לכך: מבט על מאמרים שהתפרסמו בדעות בתחילת שנות האלפיים מלמד על ההשפעה העצומה שלהם על השיח הדתי עשר וחמש עשרה שנים לאחר מכן. האיזון הזה, כך אני מאמין, הוא אחת מן המשימות העיקריות של כל עורך, והדברים נכונים גם לכתב עת כמו דעות, שרואה אור כבר שמונה עשרה שנים, וניצב כיום כמעט לבדו בשדה החשוב של כתבי העת בחברה הדתית בישראל.
***
הבדידות היא חלק אינהרנטי מעבודתו של עורך כתב עת. את הבדידות שלי הפיגו לא מעט אנשים טובים ויקרים, שליוו אותי בעבודתי ולהם אני רוצה להודות כעת.
בראש ובראשונה, אני מודה לקוראים ולכותבים, ששניהם למעשה שותפים קריטיים ביצירה של דעות. תודה לכותבים הרבים שתרמו מזמנם, מחכמתם ומכישרונם לגיליונות דעות בשלוש וחצי השנים האחרונות. השיח עם כל אחד ואחת מכם היה פורה, מעשיר ומאתגר, והעבודה המשותפת, לרבות האמון שנתתם בי, אפשרה לגיליונות לראות אור ולרעיונות להיוולד. תודה לקוראים הרבים שהשמיעו לאורך השנים דברי אהדה וביקורת על הגיליונות: הפידבק שלכם חשוב, מועיל, והוא השפיע, גם אם באופן לא מודע, על העריכה. תודה על האמון שלכם בנו, ועל הנכונות להשקיע מכספכם ומזמנכם כדי לקרוא את דעות.
תודה מיוחדת לחברי המערכת – חבורת אנשים סוערים ומוכשרים, איש איש בתחומו, שמלווים ומייעצים במהלך העבודה על הגיליון. השיחות וההתייעצויות עם חברי המערכת שימשו לי כמצפן בתחילת העבודה על כל גיליון, ועצותיהם החכמות מוטמעות במאמרים השונים. הדיונים והוויכוחים בין חברי המערכת, בכתב ובעל פה, שמרו תמיד על כבוד הדדי, על הערכה עמוקה ועל רצון משותף להוציא כתב עת איכותי. תודה על שהייתם לצדי בתקופה הזו ותרמתם לי תרומה אדירה.
דעות לא היה רואה אור ללא תמיכתה הבלתי-מסויגת של תנועת נאמני תורה ועבודה, שמוציאה את כתב העת הזה כבר שמונה עשרה שנים, מתוך הכרה בחשיבות של שיח ציוני-דתי מעמיק ונוקב. התנועה מקפידה – באופן מעורר הערכה – על העצמאות של דעות, על כך שכתב העת לא יהפוך לשופר של התנועה או לפמפלט לרעיונותיה. לאורך כל תקופתי כעורך חוויתי את העצמאות הזו, את היד החופשית ואת התמיכה מראשי התנועה. אני מודה ליו"ר התנועה היוצא, חנן מנדל, על הליווי, על העצות הטובות ועל הגיבוי; למנכ"ל התנועה, שמואל שטח, על האמון ועל יחסי העבודה המקצועיים, על היכולת להחמיא כמו גם לבקר. תודה גם למנהלת המשרד, אידית רייס, שתמיד נכונה לסייע, להקשיב ולתת מענה לצרכים שעלו.
בראשית תקופתי כעורך כרתנו ברית מקצועית עם סטודיו דוב אברמסון בירושלים, שאמון על עיצוב כתב העת ועל הצד האמנותי שלו. הברית הזו כללה עבודה פורייה עם צוות הסטודיו, שהצליח בכל גיליון וגיליון לחבר בין התכנים לבין הדימויים, ולהשלים באמצעים חזותיים את הרעיונות שעלו בגיליונות השונים. בראש ובראשונה אני מודה לדוב אברמסון על יחסי האמון והחברות, ועל ההקשבה והלב הפתוח. תודה גם לשאר צוות הסטודיו על התמיכה מסביב, ובייחוד לנאווה גיאת על הניהול המקצועי המצוין מצד הסטודיו. לבסוף, הפן החזותי של הגיליונות הללו הוא פרי עבודתו של נריה צור, המעצב הגרפי המוכשר מבית סטודיו דוב אברמסון, שעבד בקפידה על כל גיליון וגיליון, גילה את הפוטנציאל האמנותי של הגיליונות וחיבר בינו ובין הטקסטים. העבודה עם נריה לוותה בדיאלוג ובאמון נדירים, ואני מודה לו על שרתם את כישרונו ואת מרצו כדי ליצור שילוב איכותי של תוכן וצורה, שבלעדיו הגיליונות היו חלקיים.
ברצוני להודות לחברים הרבים שקראו את הגיליונות, תמכו וסייעו; למשפחתי – להוריי, לאחיי, לאחותי ולגיסותיי, וכן למשפחתה של אשתי, שקראו, התעניינו והציעו אוזן קשבת. אני מודה לאשתי, כרמל, חברה לחיים וחברת מערכת סמויה, שליוותה אותי לאורך כל התקופה הזו וסייעה בעצה, בעידוד, בהקשבה ובאהבה.
כבר בגיליון הבא ייכנס לתפקידו העורך החדש, אביעד עברון, תלמיד בוגר בישיבת מעלה גלבוע, עורך מנוסה ואיש כתיבה ומחקר. אני מאחל לאביעד הצלחה רבה בתפקיד החשוב הזה, ומברך אותו שידע לנווט את הספינה הזו שנקראת דעות במים סוערים, כמו גם במי מנוחות.
שלכם,
אריאל הורוביץ
