בתרבויות רבות בעבר ובהווה, הדיבור על המוות היה ועודנו חלק בלתי נפרד מהחיים. לעומת זאת, לחברה המערבית המודרנית קשה לדבר על מוות. אפשר ששורשי הרתיעה נטועים בחידושה הגדול של התורה ביחסה אל המוות. תרבויות קדומות אחרות התייחסו אל המוות כאל דבר קדוש, והעיסוק במתים היה תפקידם של כוהני אליל. התורה, לעומת זאת, גודרת את המוות כמרחב של טומאה. המת הוא "אבי אבות הטומאה", דווקא הכוהנים אסורים בהיטמאות למת, וכמותם גם הנזירים וכל המבקש להיכנס אל הקודש. אמנם גם בעם היהודי התקיימו מאז ומעולם קולות שהמוות היה נוכח בהתנהלותם התרבותית והדתית, ושעסקו בו באופן אינטנסיבי. ואף על פי כן, קול רווח ומרכזי בתפיסה היהודית המודרנית נרתע מעיסוק במוות.
אפשר אמנם שהרתיעה מן המוות מוסברת כך, באופן היסטורי־חברתי, כפועל יוצא של אחת ממהפכות התורה. אולם דומה שעומק ההסבר לאימת המוות טמון במקום אחר. "החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה", כך זיקק החכם באדם אמת קיומית גדולה. מודעות האדם לחלוֹפיוּת של חייו, בשילוב עם הלא־נודע הגדול ביותר – מה קורה לאחר המוות – גורמים לפחד, פחד שעשוי להיות משתק, אך במידה רבה יכול להיות גם כוח מניע בחיינו.
אולם מלבד השאלות הפילוסופיות הגדולות, המוות מעלה גם שאלות ארציות ומעשיות יותר, בעלות משקל לא מבוטל, שהתעלמות מהן עשויה לתבוע מחירים. משום כך ראינו חשיבות גדולה בהפרת הטאבו, וביקשנו לשוחח על אודות המוות, ובייחוד על ההיבטים הדתיים והחברתיים הנגזרים ממנו. היבטים אלה מציפים שאלות הנוגעות להווה ולעתיד של כל אחד ואחת מאיתנו, ועם כל הקושי שבדבר, איננו בני חורין להיבטל מהן. מחובתנו לתת עליהן את הדעת, וגם לפעול לתיקון כשצריך.
מבט־על על הגיליון שבידיכם מלמד שדיבור על המוות הוא למעשה דיבור על החיים, ועל יחסי החיים והמוות. ואין בכך פלא – אמנם איננו יודעים האם "המתים אינם יודעים מאומה", אך לכל הפחות אין אנו יודעים מה יודעים המתים. מנקודת מבטנו נוכל לדבר רק על החיים. והמוות, כך אומרים, גם הוא חלק מהחיים. ואולי נכון יותר לנסח את כותרת הגיליון: על החיים ועל המוות.
נושא המוות מטבעו הוא נושא רגיש. השתדלנו לעסוק בו מתוך הזהירות והעדינות המתבקשות, ואנו מקווים שעשינו מלאכתנו נאמנה. עם זאת, לא נמנענו מעיסוק בסוגיות כאובות, אף מתוך סיפורים אישיים. זה המקום להודות לכותבים שהיו מוכנים לגעת בנושא הצורב הזה בידיים חשופות, בכנות ובאומץ. מכאן אפנה גם אליכם, הקוראות והקוראים: סף התגובה הרגשית משתנה בין אנשים, ולכן חשוב לי לבקש מכם לכוון את ליבכם בהתאם לפני הקריאה.
שלכם,
אביעד עברון
