מערכת משפט היא לכאורה דבר פשוט וברור. מקור הסמכות שלה הוא אחד, ואופן ההתנהלות שלה אמור להיות ברור. אבל חיינו המשוגעים בארץ הקודש, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, אינם מאפשרים למערכת שכזו להיות כה פשוטה. שוב ושוב עולות אל פני השטח נקודות מפגש של פעילות טקטונית סוערת.
מחלוקות על אופן התנהלותה הראוי של מערכת המשפט במדינת ישראל אינן עניין טכני. הן משקפות תפיסות עומק בשאלה איך אנחנו רוצים לעצב את מדינת ישראל, על פניה היהודיים, הדמוקרטיים, והיהודיים-דמוקרטיים. השאלה הרחבה של איך צריכה מערכת המשפט להתנהל איננה שאלה חדשה, אך בשנים האחרונות היא עלתה לדיון ציבורי ער. הדיון הזה נובע משינויים מסוימים במערכת המשפט שקרו בעשורים האחרונים, ובמקביל גם מהתעוררות מבורכת של גורמים מסוימים, מצדיה השונים של המפה, ששמו להם למטרה להפוך את השאלות המשפטיות לעניין של הציבור כולו. חשוב גם לומר שהמחלוקת הערכית בשאלה עד כמה אמורה מערכת המשפט לחלוש על חיינו נובעת גם ממחלוקת בניתוח המציאות – עד כמה היא עושה זאת כעת.
הנושא הזה דובר לא מעט בשנים האחרונות, גם בעקבות כמה אירועים אקטואליים בחודשים האחרונים. אך אליו קשורים באופן עמוק גם דיונים נוספים על היחס בין מערכות משפט ותפיסות משפט שונות בישראל. נקודות המפגש בין המשפט המערבי המודרני עם ההלכה והמשפט העברי יוצרות הזדמנויות רבות להעשרה הדדית ולהרחבת שדה הדיון. מצד שני, לעיתים מדובר ב'התנגשות ציביליזציות' שעשויה ליצור גם בעיות לא מעטות ואף עוולות. כדי להרוויח את היתרונות ולהימנע מהבעיות, אנו נדרשים לתמרון עדין ולתשומת לב רבה ומחושבת.
במבט־על על המאמרים בגיליון אפשר להציע כי מפתח לפתרון הוא שמירה על איזון בין מערכת המשפט הממלכתית המסודרת, לבין לקיחת אחריות חברתית וקהילתית על תחומי שיפוט מסוימים (ומצומצמים!), באופן מוסדר ומאורגן. בכך עשויה להיות תועלת נוספת. לעיתים נדמה כי מבחן החוקיות הפך להיות המבחן שבעזרתו הציבור מכריע בין מעשה ראוי למעשה שאינו ראוי, במקום להעמיד במוקד את השאלה המוסרית־ערכית. החזרת חלקים מסוימים של המשפט לידי הקהילה עשויה להשיב מבחן המוסריות ללב הדיון; להחזיר את החוק להיות הביטוי המעשי של המוסר, ולא להפך.
קריאה מהנה,
אביעד עברון
