כישלון סביבתי
לפני כשנתיים, כשנכנסתי לתפקיד עורך דעות, היה לי ברור שאערוך גיליון בנושא סביבה. זה נושא שמאוד קרוב לליבי כבר שנים ארוכות. בבית הוריי חונכנו על חשיבותה העצומה של הדאגה לסביבה, ואני חושב שבעומק העניין, הוא נוגע לכל אופי החינוך שעליו גדלנו: חינוך למורכבות.
אז נכון, חינוך למורכבות יכול להיות קלישאה, אבל אני חושב שדווקא ההבנה של חינוך למורכבות דרך תחום האקולוגיה יכולה להאיר אותו באור אחר. שהרי מהי אקולוגיה? מדובר בחקר יחסי הגומלין בין כל המרכיבים השונים של הסביבה – חיים ודוממים, מתוך הבנה שכל שינוי במארג העדין והמורכב הזה משפיע על המארג כולו. אי אפשר לבודד משתנים ולהתייחס אליהם באופן 'נקי', פשוט כי המציאות אינה עובדת ככה. כל מרכיב במערכת מוגדר גם על ידי עצמו, אך לא פחות מכך על ידי קשריו ויחסיו עם שאר המרכיבים.
במישור הערכי, תפיסת עולם סביבתית עוסקת בעיקר בדילמות. בהתנגשויות בין ערכים שונים, בין צורכי האדם לצורכי הסביבה, בין הטווח הקצר לטווח הארוך, בין חלופה אחת לאחרת – כשלכל אחת מהן יש יתרונות אך גם מחירים. בסך הכול נשמע די דומה לאופן שבו רבים מאיתנו מבינים את העולם הדתי־הלכתי…
ובדיוק בנקודה הזו אני חווה משבר עמוק אל מול הציבור האמון על תפיסת העולם הזו בהקשרים אחרים. היה לי ברור שאערוך גיליון בנושא סביבה כבר לפני שנתיים, ובכל זאת הנושא הזה נדחה ונדחה עד לגיליון האחרון שיוצא בעריכתי. פחדתי מהעיסוק בנושא הזה, כי אני חושב, לצערי הרב, שזנחנו את השדה הזה כמעט לחלוטין. אנחנו מקדמים נושאים ערכיים חשובים בעולם הדתי, שאינני רוצה למנותם כאן כרוכל, אך נושא אחד קריטי שכחנו. לא השכלנו לפתח תפיסת עולם יהודית סביבתית הנשענת על פילוסופיה ותאולוגיה מעמיקות (מעבר להתייחסויות רוחניות בואכה ניו־אייג'יות על הנושא), לא השכלנו להתמודד עם שאלות הלכתיות שהתחום מעלה. ככלל, כציבור, לא שמנו אל לב שיש כאן נושא גדול ורחב ידיים שתובע מאיתנו לחשוב עליו, לפעול בתוכו, ולהציע נקודת מבט אחרת, כפי שקורה לעיתים קרובות במפגש של העולם הדתי עם עולמות ערכיים אחרים. מפגשים כאלה, אם נעשים בכנות, יוצרים הסתכלות חדשה על העולם הדתי, כמו גם על העולם הערכי המדובר.
צוריאל אדמנית, מחשובי הוגי הדעות של הקיבוץ הדתי, תיאר את ראשית הדרך של הקיבוץ הדתי כך:
התחלנו את דרכנו כקיבוץ של דתיים. לא ראינו ייחוד בהיותנו קיבוץ לעומת תנועות קיבוציות אחרות, ולא ראינו דבר מיוחד בהיותנו דתיים ככל יהודי דתי, השומר מצוות התורה. אך במשך הזמן התברר, שאין הקיבוציות שלנו זהה עם קיבוציות אחרת ואין דמותנו הדתית – הרצויה והמצויה – שווה לכל המקובל. (בתוך הזרם ונגדו, עמ' 85)
נדמה לי שדבריו יפים גם לגבי תחומים נוספים שבהם התרחש מפגש שכזה, ובראשם הפמיניזם הדתי. אבל כאן, בתחום הסביבה, יש לנו עוד הרבה מאוד מה לעשות. התסכול שלי נובע בעיקר מהמחשבה שהעיסוק בתחום האקולוגיה צריך להיות 'פשיטא' עבור הציבור שלנו, האמון על חיבורים מהסוג הזה, דווקא משום שהוא עוסק, מעצם טיבו, בהתחשבות במארגים מורכבים תוך ניסיון לתמרן בין פרטים וכללים רבים, מתוך הבנה שכל ערך תובע מחיר.
אבל אני אדם אופטימי, אז למרות שנראה לי שנכשלנו – עוד אפשר לתקן. ויש מה לתקן.
פרידה ותודה
אחרי תשעה גיליונות, שהם שנתיים כעורך כתב העת, הגיע הזמן להיפרד.
כבר הרבה שנים אני עוקב אחרי דעות. אני מאמין גדול בחשיבותו של כתב העת, ביכולתו להניע תהליכים משמעותיים בעולם הדתי ובחברה הישראלית, על אף תפוצתו המעט מצומצמת. לכן שמחתי מאוד להצטרף להובלתו של כתב העת הזה, להיכנס לנעליים הגדולות שהשאירו קודמיי לתפקיד ולנסות לשמור על רמתו ואופיו של כתב העת, כמו גם להכניס בו מעט רוח חדשה. אינני יודע אם הצלחתי בכך, אני יודע שהשתדלתי.
ובעיקר למדתי המון. למדתי על מהפכת המידע ועל מוות, על מערכת החינוך ועל הציונות הדתית, על משפט ועל יוצאי אתיופיה, על נישואי תערובת, על בתי כנסת ועל סביבה, כמו גם על נושאים רבים אחרים. כל גיליון היה מסע גילוי מרתק של עולמות מופלאים, וכל פעם גיליתי כמה יש לנו עוד ללמוד. וכמה קריטי להמשיך ולדון בנושאים רבים כל כך, בעומק שאינו מתאפשר בעולם התקשורתי הרגיל שלנו, העיתונאי וזה שברשתות החברתיות. כבודם של אלו ואלו במקומו מונח, ואין לי כוונה לערער על חשיבותם. אך דווקא בעולם מהיר ולעיתים שטחי כמו שלנו, יש חשיבות גדולה בבמה שמבקשת לקחת נשימה עמוקה ולצלול לעומק אל תוך שאלות, דילמות ונושאים שונים – הן במבט חדש על תכנים שכבר נטחנו עד דק, והן במבט ראשוני על תחומים שטרם הוארו כראוי.
כל זה לא היה מתאפשר לולא שורה ארוכה של אנשים שתרמו מזמנם ומכישרונם כדי שדעות ימשיך להיות מה שהוא היום.
לפני כולם אבקש להודות לכותבי המאמרים. למדתי מכם רבות, הן מהכתיבה והן מהשיח סביב נושאי הגיליון ובכלל. אין זה מובן מאליו שאנשים רבים ומוכשרים כל כך מקדישים שעות לכתיבה מעמיקה בהתנדבות מלאה. תודה גדולה על כך, ועל האמון שנתתם בי לערוך את פרי עטכם.
תודה לקהל הקוראים הנאמן של דעות. תודה על הנכונות להשקיע מזמנכם ומממונכם בקריאת כתב העת. תודה על המעורבות, המשובים, המחמאות ואף הביקורות – כל אלה חיוניים להמשך הניווט של הספינה הזו. תודה מיוחדת לקוראים שהרימו את הכפפה וכתבו תגובות מעמיקות למאמרים – מטרה מרכזית של כתב העת היא יצירת שיח, והוא מתאפשר בעיקר בזכות תגובות שלכם הקוראים.
תודה מעומק הלב למערכת המופלאה שמלווה אותי. הרעיונות היצירתיים, נקודות המבט החדשות, הביקורת הנוקבת והאוהבת, ההצבעה על נקודות העיוורון, והסיוע בכל מה שנחוץ – בלי כל אלה לא הייתי מסוגל לעמוד במשימה. היכולת לנהל ויכוחים נוקבים מתוך הזדהות עמוקה עם המטרה שלשמה התכנסנו, ומתוך כבוד והערכה הדדיים, ראויה לכל הערכה. אני מרשה לעצמי להוציא את שמותיכם מעמוד הקרדיטים ולפרט את כולם. תודה גדולה לאלו שהיו לצידי לכל אורך המסע הזה: חנן מנדל, שלומית נעים נאור, אביע"ד סנדרס, יצחק קלימן, אלעד קפלן, רבקי רוזנר ושלומית שטרן (חזן). תודה רבה גם לחברים שפרשו לאורך הדרך, אחרי שנים של תרומה משמעותית: אליעזר באומגרטן, יוסי בן הרוש ואוריה מבורך. ותודה וברכת הצלחה שלוחה לחברים החדשים שהצטרפו למערכת לאחרונה: חן ארצי סרור, אביעד הומינר רוזנבלום, נורית יעקבס ינון ואהרון קלמן. אתם נהדרים!
דעות יוצא לאור כבר עשרים שנה מטעם תנועת נאמני תורה ועבודה, מתוך אמונה עמוקה בחשיבותו של שיח מעמיק ונוקב על ערכי הציונות הדתית. תודה גדולה לשמואל שטח, המנכ"ל הבלתי נלאה, על הטיפול המסור והדאגה לכל פרט לאורך כל הדרך. דאגתו ומעורבותו בתהליכי הפקת הגיליונות, יחד עם ההדגשה החוזרת ונשנית על עצמאותו של כתב העת, הן שילוב מדהים שאינו מובן מאליו. תודה גם לאסף בנמלך, יו"ר התנועה, על התמיכה, הגיבוי, והעידוד להפליג אל עבר מחוזות חדשים ולא מוכרים בלי לפחד כלל. תודה לאידית, רכזת המשרד, על כל הסיוע הטכני שנעשה תמיד במקצועיות, ביעילות ובמאור פנים. ותודה גדולה לחבורה הנהדרת והמוכשרת של עובדי התנועה – היה תענוג לעבוד איתכם, ומעל הכול רכשתי חברים מופלאים.
מבחינתי, אחד השלבים המרגיעים בעבודה על כל גיליון היה שלב הירידה לגרפיקה. לכאורה זה השלב בו אני פחות בשליטה על העניינים, וזו סיבה לדאגה, אבל בזכות העבודה עם סטודיו דוב אברמסון, ובעיקר עם נריה צור, המעצב הסופר־מוכשר שלנו – זה השלב שבו יכולתי לישון בשקט, ולדעת שהתוצאה תהיה נהדרת. פעם אחר פעם הופתעתי מהיכולת לחבר בין תוכן מילולי לתוכן חזותי. מעשי ידיו של נריה אינם רק אסתטיקה וקישוט בעלמא; זו אומנות, הנותנת נופך נוסף ולעיתים אף פרשנות מחודשת למאמרים ולגיליון כולו. תודה גם לשאר צוות הסטודיו, ובייחוד לדוב, לנאווה ולעדית, על התמיכה והסיוע בכל שנדרש.
ישיבת מעלה גלבוע משמשת לי כבית זה עשור. רוב מלאכת עריכת כתב העת נעשתה בין כותלי הישיבה, ובמובן מסוים שימשו רבים מאנשי הישיבה – מורים ותלמידים – כחברי מערכת שלא מן המניין. ההתעניינות, השאלות, הדיונים וההתייעצויות, ההתרגשות בכל פעם שהגיע גיליון חדש והפידבקים בשידור חי – כולם היו לי כאוויר לנשימה. תודה!
תודה להוריי האהובים על הבית שגדלנו בו. החינוך שלכם משוקע בכל אות.
תודה מיוחדת לרינה, שבשנה האחרונה שינתה את חיי. החותם שלך טבוע בכל אחד מהגיליונות שיצאו בתקופה הזו. אוהב אותך מאוד!
בגיליון הקרוב צפויה להיכנס לתפקידה העורכת החדשה, רעות המבורגר, והיא כבר מכינה לכם הפתעות וחידושים. אני מאחל לרעות הצלחה רבה בתפקיד המאתגר, המרתק והחשוב הזה. תצליחי בעזרת ה' להפליג איתו הלאה אל מחוזות חדשים ומוכרים כאחד.
שלכם,
אביעד עברון
