ראשיתו של הגליון הזה במאי 2021. המאורעות בערים המעורבות, ובעיקר בלוד ובעכו, העלו לכותרות פעם נוספת את הגרעינים התורניים שפועלים בערים הללו. היו אף מי שמיהרו להטיל את האחריות לתסיסה שהובילה לארועי האלימות על הגרעינים. הטענות הללו עוררו, בצדק, כעס רב, וביקורת מוסרית נרחבת על מי שמוכנים לראות בפעילות הגרעינים, גם אם קיימות בעיות בהתנהלותם, פעילות שמצדיקה אלימות רצחנית.
ההגזמה, סגנון הביקורת המשתלח והתומך במובלע באלימות, לא רק חטא מוסרית לאנשי הגרעינים, אורח חייהם ומניעיהם, הוא תרם, פעם נוספת, למניעת דיון בעל ערך על הגרעינים התורניים, והוסיף סיבה נוספת למצעד ההנמקות מדוע לא מתאים לבחון או לבקר את פעילות הגרעינים. אם ננקה את רעש ההגזמה אנו עשויים לגלות שישנן בעיות אמיתיות שהוא הסתיר מאיתנו.
הבעיות הקיימות בסוגיית הגרעינים אינן פשוטות או חד משמעיות. פעמים רבות הן גם אינן אטרקטיביות כלל. הגדרות טכניות של חלוקת משאבים ותקציבים, מנגנוני ניהול של מוסדות חינוך ותרבות, סוגיות של בקרה או תקנות שמאפשרות ומתמרצות שימור בעיות, כל אלו לא תופסים מספיק את תשומת הלב. בכל זאת, מי שיצליח לצלוח את הפרטים היבשים והמשעממים לפרקים, ימצא שהפרטים הללו מספרים סיפור. תקנות התקצוב של הגרעינים התורניים מגדירות למשל שבגודל עיר מסוים יכול לפעול רק גרעין אחד. עוד הן מגדירות שאם הוא כבר נתמך בשנה קודמת הוא ימשיך להיתמך בשנה זו. את הפרטים ניתן לתרגם כאן למונחים מעניינים יותר – מונופול, או חסימת יוזמות מקומיות. אם נמשיך לעיין נגלה שתקצוב הגרעינים אינו מוגבל בזמן. התקנות מונעות ממשפחות בגרעין להימנות לצורך קבלת תקצוב מעל לעשר שנים, אך לא מונעות מהגרעין עצמו להמשיך ולהיות מתוקצב. גם כאן, אם נתרגם את הפרטים נוכל לשאול האם גדילה בלתי פוסקת ותקצוב בלתי תחום משרתים את רעיון הגרעין, והאם צריך להמשיך להתייחס לתושבים כאנשים מבחוץ שבאו "להשביח" את העיר גם אחרי עשרים שנים ויותר. שניים ממאמרי הגליון, מאת חבר גרעין בהווה וחבר גרעין לשעבר, מתמודדים עם השאלה הזו ומכריזים שחברי הגרעינים הם תושבי הערים לכל דבר ועניין. האם במצב כזה עדיין ישנו צורך להתייחס אליהם באופן שונה מכל תושב אחר? המסקנות השונות של שני המאמרים הללו מראות שהדעות על כך חלוקות גם בגרעינים עצמם.
בסופו של דבר, עם הסרת המסכים של הפרטים היבשים מחד, והאשמות השווא מאידך, נפרש דיון מרתק שנוגע באופן בו אנו תופסים את הפריפריה בכלל, ובאופן בו הציונות הדתית תופסת את הפריפריה (ואת הפריפריה הדתית) בפרט. מסתעפים מכך גם היחסים עם מיעוטים נוספים במדינה, ושניים ממאמרי הגליון עוסקים ביחסים הללו ובהצעות, אחת מעשית ואחת רעיונית, לתיקון מסוים.
אני מקווה שהגליון אכן יצליח להיות נקודת משען טובה להמשך הדיון בבעיות הבוערות הללו.
גילעד
