'א-לוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו'
כך כותב גרשום שלום במכתב לפרנץ רוזנצוויג בשנת 1927. זהו מכתב דחוס ולחוץ, מלא דאגה. שלום מתאר בו סכנה הטמונה בחידוש השפה העברית, ובשימוש בה כשפתה של התרבות העברית המתחדשת. על פי שלום, בעברית טמונים כוחות דתיים שהחילון לא יצליח לנטרל, ונגזר עליהם לשוב ולהתפרץ.
תרבותו של היהודי החדש, אותו יצרה הציונות, אינה דתית, וככזו מעלימה עין מן המימד המשיחי הטמון בשפה העברית, ובתרבות היהודית. שלום מתאר שתי ברירות בהעלמת העין הזאת – גישת הביניים, שאינה נותנת את הדעת למרכיב האפוקליפטי הזה, ושימור מאפייני התרבות והלאום ובראשם השפה, שלא בהקשרם הדתי, תניע, על פי שלום, את הכוחות החבויים הללו אל התפרצות אפוקליפטית נטולת שליטה, או, מתוך רצון להימנע מכך, תוביל לויתור כולל על התרבות היהודית.
יחס מיסטי מעין זה מתייחס לאפוקליפסה כהכרח דטרמיניסטי, באופן תואם לתפיסות משיחיות-מיסטיות (שלום אינו נותן את הדעת במכתבו על אפשרות משיחית אחרת, ריאליסטית). מן הבחינה הזאת הקטע טורד מנוחה במיוחד, בשל שלילת אפשרות ה"נורמליות", או ה"יום-יומיות" כאשר נראה שלדידו של שלום, אחרי היהודי מזדחלת תמיד אפוקליפסה.
הרב שג"ר העיר פעם ש"אי אפשר לאחוז בדת בלי הגרעין המיסטי שלה". כאן נראה ששלום שואל בדיוק את השאלה ההפוכה – האם אפשר לאחוז בגרעין המיסטי בלי הדת, ועונה תשובה חד משמעית ללא היסוס. אכן, כמעט מאה שנה חלפו מכתיבת מכתב זה, ובימינו ישנה תנועה גוברת הרואה את ה"נורמליות" כלא יהודית, אך עם זאת בתיאורו של שלום חסר מרכיב בלתי דטרמיניסטי, השזור אף הוא בתרבות ובשפה העברית, וכל כולו מושקע ביומיומי, ברגיל וב"נורמלי" – ההלכה. ההלכה עשויה להיות אותו תבלין, אותו גורם ממתן ותוחם עבור אותם מרכיבים אפוקליפטיים מתפרצים. זוהי התרופה, או אחת התרופות, של התרבות היהודית לאותם יסודות, וגם המשיחיות שלה יותר ריאליסטית ממהפכנית. שלום אינו עוסק בהלכה, וגם לא הציונים החילונים עליהם הוא מדבר, אך עבור ציונים דתיים, במיוחד בזמני משבר ומלחמה, זהו שילוב הכרחי. ההלכה מאפשרת שליטה בחריג, במקרה זה מלחמה, ובזמן התרחשותה של זו כאירוע לא נורמלי, אפוקליפטי, ההלכה ממשמעת ותוחמת אותה.
הגליון שלפניכם נועד לעסוק בשילוב הזה, הלכה בזמן מלחמה ומשבר, ולפרוט אותו בכמה סוגיות הצומחות מתוך השבר – משפחה, מוות, לחימה, או יחס למיעוטים במדינת ישראל.
*
תודתי נתונה לרב עידו פכטר שנחלץ פעם נוספת לסייע, ולקח על עצמו את מלאכת העריכה והוצאת הגליון בזמן סבב מילואים נוסף וארוך שלי.
בתפילה לשיבה ולנחמה,
גילעד
