דבר העורך
"ר' יודה אומר: כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן
אחיו מעמו. אמר הקב"ה: לכל הוא מדבק וללוט אחיו אינו מדבק?!
רבי נחמיה אמר: כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם
אברהם אבינו. אמר הקב"ה: אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת והוא מדביק את
לוט בן אחיו כדי לירשו?!"
(בראשית רבה, מא, ח)
אברהם ולוט הולכים יחד, כמשפחה; היסטוריה משותפת
וקשרי דם מחברים אותם יחד. אך אט-אט הם מבינים כי כל אחד מהם נושא מטען ערכי שונה,
וכי דרכיהם מובילות אותם למקומות שונים. הם מתלבטים: האם לכסות על ההבדלים הבולטים
ביניהם בכדי לשמור על אחדות המשפחה, או שמא להחליט החלטה אמיצה – ללכת כל אחד
בנפרד לדרכו?
גם המדרש שואל שאלה זו, אך הוא מספק לה שתי תשובות
הפוכות. ר' יודה ור' נחמיה מבקרים את אברהם מצדדים שונים: האחד מטיח בו ביקורת על
שנפרד מלוט, בן משפחתו הקרוב, והאחר מבקר
את אברהם דווקא על כך שנשאר עם לוט על אף שברור לו כי דרכיהם שונות וכי לכל אחד
מהם ייעוד משלו.
דעות 46 מבקש לשאול שאלה דומה לגבי שני המחנות העיקריים
המרכיבים כיום את הציבור הציוני דתי – זה השמרני וזה הליברלי, יהיו שמותיהם וכינוייהם
אשר יהיו. כאמור, כבר המדרש מלמד כי אין תשובה פשוטה לשאלה העומדת במרכז הגיליון: האם
ציונות דתית אחת יש כאן? הסוגיה מורכבת, עדינה, ומלאה בשיקולים ערכיים ורציונליים
לצד התלבטויות רגשיות ותחושות אינטואיטיביות. יתרה מכך, נראה שהיא תוכרע רק
בתהליכים ארוכי טווח; דרוש זמן רב להתבוננות ברבדיה השונים של השאלה בה אנו עוסקים
ולבחינה של השלכותיה העמוקות. עם זאת, הגיליון שלפניכם מבקש להוות נגיעה ישירה
ראשונית ברבדים הללו, מנקודות מבט שונות.
לצד ניתוחים המציגים את תמונת המצב הנוכחית בציבור
הדתי-לאומי, מופיעים בין דפי הגיליון שני הקולות מהמדרש שפתחנו בו: הקול המבקש
לשמור על אחדות, ומולו זה הקורא להתפצלות אמיצה. בין היתר עולות כאן שאלות חברתיות,
חינוכיות (במיוחד בנוגע לבתי הספר הדתיים ולתנועת הנוער בני עקיבא), דתיות ואף
פוליטיות. הקדשנו אף מקום לדיון
באופיו של השיח הפנים-דתי, מתוך התחושה כי במצב הנוכחי, שבו שני המחנות חיים יחד
זה לצד זה, השיח אינו "סימטרי", וכי קולו של הציבור הליברלי אינו מושמע
כפי שצריך היה להיות.
רוב המאמרים בגיליון נכתבו לפני שנחשפה פרשת
הרב מוטי אלון ולפני הדיונים שבאו בעקבותיה.
נראה שעוד מוקדם מדי לדון בהשלכותיה העמוקות של
פרשה זו ובשאלות שהיא מעוררת: הטיפול בניצול מיני בחברה הדתית, מעמדו של הרב
וסמכויותיו, הזיקה בין המוסדות הפנים-דתיים למוסדות המדינה, ועוד. לסוגיות העומק
העולות מפרשה זו נקדיש דיון נפרד ומעמיק.
בינתיים, אשר לנושא הגיליון הנוכחי, אצטט דברים
שאמרו ד"ר שלומית להמן והרב אבי גיסר, מאנשי פורום "תקנה" ליעל רוזנמן
בראיון שהתפרסם בבמה זו לפני שנה וחצי ("תקנה", דעות 39, תשרי
תשס"ט):
"הדבר המיוחד
במינו שקרה כאן הוא שחברו ארגונים ומנהיגים מקיר לקיר – דבר שלא רואים לצערנו
במטרות אחרות. בפורום חברים אישי ציבור מכל קצות הקשת החברתית, מהרב לבנון ועד הרב
ליכטנשטיין. מדובר בפורום חובק ציבור, ומכאן האמון שיש לנו מהקהילה".
אכן, מפרשת הרב אלון עולה כי לפחות בתחומים
מסוימים הציבור הדתי עדיין מסוגל לגשר על הפערים הפנימיים שלו. פורום "תקנה"
מוכיח כי רבנים ואנשי ציבור מקצוות שונים עשויים לפעול יחד בנושאים רגישים
וחשובים, ואולי בכך יש מעט נחמה.
בתקווה לבשורות טובות,
עמרי שאשא
