דעות 52 – דבר העורך
"וְדַע, כִּי מַחֲלֹקֶת הִיא בְּחִינוֹת בְּרִיאַת הָעוֹלָם. כִּי עִקַּר בְּרִיאַת הָעוֹלָם, עַל-יְדֵי חָלָל הַפָּנוּי כַּנַּ"ל, כִּי בְּלֹא זֶה הָיָה הַכֹּל אֵין סוֹף, וְלֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צִמְצֵם הָאוֹר לִצְדָדִין, וְנַעֲשָׂה חָלָל הַפָּנוּי, וּבְתוֹכוֹ בָּרָא אֶת כָּל הַבְּרִיאָה… וְכֵן הוּא בְּחִינַת הַמַּחֲלוֹקוֹת, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים אֶחָד, לֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. רַק עַל יְדֵי הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְהֵם נֶחֱלָקִים זֶה מִזֶּה, וְכָל אֶחָד מוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ לְצַד אַחֵר, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בֵּינֵיהֶם בְּחִינוֹת חָלָל הַפָּנוּי, שֶׁהוּא בְּחִינוֹת צִמְצוּם הָאוֹר לִצְדָדִין, שֶׁבּוֹ הוּא בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַל יְדֵי הַדִּבּוּר כַּנַּ"ל.
ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה סד, אות ד'
עַל יְדֵי מַחֲלֹקֶת אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר, כִּי עִקַּר הַדִּבּוּר הוּא מִשָּׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם"… אֲבָל כְּשֶׁאֵין שָׁלוֹם וְיֵשׁ מַחֲלֹקֶת, אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר, וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ אִם אֶחָד רוֹצֶה שָׁלוֹם, רַק שֶׁהֵם חוֹלְקִין עָלָיו, עִם כָּל זֶה אֵין הַשָּׁלוֹם בִּשְׁלֵמוּת…
וְהִנֵּה כָּל הַדִּבּוּרִים הֵם מִשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת שָׁלוֹם, יָכוֹל לֵידַע כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כְּמוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא שָׁלוֹם, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵֹּחוֹ", כִּי כָּל הַדִּבּוּרִים בָּאִים מִשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל…
ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה רלט
בתורה הראשונה המצוטטת כאן מסביר ר' נחמן מברסלב כי רק ה"חללים הפנויים" הנוצרים מתוך המחלוקת בין תלמידי חכמים, הם המאפשרים את הבריאה. בתוך הרווחים שנוצרים כאשר "כל אחד מושך עצמו לצד אחר", מתהווה הקיום האנושי, ונולדת היצירתיות המאפשרת בריאה. ר' נחמן אף מדגיש את הקשר בין החלל הפנוי ובין הדיבור: המילים מכוננות את המחלוקת; השפה היא המפרקת את הקיום האחדותי והמונוליתי ויוצרת בו רווח המאפשר צמיחה.
והנה, בתורה השנייה מדבר ר' נחמן בגנות המחלוקת, ומסביר כי היא מונעת את הדיבור – הן בין אדם לחברו והן בין האדם לאל. לפי תורה זו, הדיבור קשור דווקא לשלום, לשלמות ולהרמוניה. יתרה מזאת; בתורה הראשונה משווה ר' נחמן בין מחלוקת של תלמידי חכמים ובין פעולתו של האל, ואילו בתורה השנייה מזוהה הקב"ה עם השלום דווקא.
אם כן, האם רצויה המחלוקת? האם היא מאפשרת התפתחות וצמיחה, בשל החללים שהיא יוצרת בין אדם לאדם, או שמא יש לאדם להתרחק ממנה, שכן היא מסרסת את יכולת ההתקשרות, את המגע השלם ומלא השלום בין האדם לזולתו? נראה שר' נחמן מברסלב, שחווה בחייו מחלוקות רבות וקשות, הכיר בדו-פרצופיותה של המחלוקת: בפוטנציאל התרומה שלה לצמיחה תרבותית ורוחנית, לצד כוחה ההרסני כאשר היא מנותבת להשתקה במקום להעצמת הדיבור.
במתח שבין שני הקטבים הללו בחרנו לדון בימים אלו, שבהם אנחנו מציינים את חורבן ירושלים ובית המקדש בשל שנאת חינם ומחלוקות פנימיות. ביקשנו לשאול על המחלוקת – מה טיבה, מה יתרונותיה וחסרונותיה, כיצד נראית תרבות המחלוקת בחברה הדתית, וכיצד ראוי לה שתיראה (לכך מוקדש חלקו הראשון של הגיליון). בנוסף, ביקשנו גם להתבונן מקרוב יותר בכמה מן הקרעים הקשים והמחלוקות העזות המתנהלות בחיינו הציבוריים והאישיים – בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילוניים, בין מזרחים ואשכנזים, וגם בין אדם לאלהים (בכך עוסק חלקו השני של הגיליון).
גיליון זה חותם עבורי תקופה של שלוש שנים כעורך "דעות". בתקופה ארוכה זו ניסינו, במערכת כתב העת, לעצב את "דעות" כבמה ראויה ומעמיקה לדיונים נוקבים, מבלי להיכנע לתרבות המחלוקת הבעייתית הנוכחת לא מעט בספירה הציבורית והתקשורתית. ביקשנו לעורר שיח מורכב, גם אם נוקב לפעמים, ולטפל בסוגיות חשובות ומסובכות בפתיחות, בקשב ותוך כדי דיון מעמיק. תקוותי היא שהצלחנו להתמודד עם האתגרים הללו.
אני מבקש להודות לאנשי "דעות" ו"נאמני תורה ועבודה" שעסקו בהוצאת כתב העת במשך שנים אלו, ולאחל הצלחה רבה לעורך הנכנס של "דעות", אוראל שרפ, ולצוות המערכת המתחדש עמו. ראו ברכה במעשה ידיכם, ועלו והצליחו בפועלכם.
כל טוב,
עמרי שאשא
