not memberg

עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית-הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרַי

וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי, כָּאן לָמַדְתִּי דְּבָרִים אֲחָדִים.

וְלֹא לָמַדְתִּי דְּבָרִים אֲחֵרִים. כָּל חַיַּי אֲנִי אוֹהֵב אַהֲבַת חִנָּם

אֶת הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי….

עָמַדְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר. בַּחֶדֶר הַזֶּה יָשַׁבְנוּ וְלָמַדְנוּ,

חַלּוֹנוֹת חַדְרֵי כִּתָה תָּמִיד פּוֹנִים אֶל הֶעָתִיד

וַאֲנַחְנוּ חָשַׁבְנוּ לְתֻמֵּנוּ שֶׁזֶּה הַנּוֹף שֶׁרָאִינוּ מִן הַחַלּוֹן.

הֶחָצֵר הָיְתָה צָרָה וּרְצוּפָה אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַמְּהוּמָה הַקְּצָרָה שֶל שְׁנֵינוּ

לְיַד הַמַּדְרֵגוֹת הָרְעוּעוֹת, הַמְּהוּמָה

שֶׁהָיְתָה הַתְחָלַת אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה גְּדוֹלָה וְהִיא

מַמְשִׁיכָה לְהִתְקַיֵּם גַּם אַחֲרֵינוּ, כְּמוֹ בְּמוּזֵאוֹן,

כְּמוֹ כָּל דָּבָר בִּירוּשָׁלַיִם.

יהודה עמיחי, מתוך "פתוח סגור פתוח"

 

יותר ויותר נראה כי מערכת החינוך הממלכתית-דתית מגיעה לצומת מרכזי שבו יהיה עליה להכריע הכרעות קשות. מלבד הטלטלות והקשיים שהם מנת חלקו של החינוך בישראל בכלל, למערכת החינוך הדתית לבטים משלה: מחד גיסא, פועלים עליה כוחות ההקצנה הדתית וההחמרה ההלכתית, ומאידך גיסא, נשמעים בקול הולך וגובר קולות הקוראים לביטול ההפרדה המוחלטת בין מערכות החינוך לדתיים ולחילונים לטובת יצירת זרם חינוכי "מעורב".

מלבד אלה, נדמה כי בתוכו פנימה החינוך הדתי קופא על שמריו, כשמסביבו צצות אופציות חלופיות מרעננות ומלהיבות כמו חינוך ברוח דתית-חסידית, חינוך דמוקרטי ועוד שלל מסגרות אלטרנטיביות מעניינות.

במתחים הללו ביקשנו לעסוק בדעות 42, כדי לנסות לבחון לעומק את הזרמים השונים הפועלים על החינוך הדתי, ואת היתרונות והמחירים שבהיסחפות לכל אחד מהצדדים.

יהודה עמיחי אומר כי "חַלוֹנוֹת חַדְרֵי כִּתָה תָּמִיד פּוֹנִים אֶל הֶעָתִיד", ובכך קושר, כמו בשיר כולו, בין בית הספר לחיים שמחוצה לו ובין חלל הכיתה לעולם הכללי. עיון בגיליון שלפניכם יוכיח כי הסוגיות הקשורות לחינוך אכן נוגעות בשאלות התשתית של החברה הדתית והישראלית – שאלות על הזהות הדתית והזהות החילונית; שאלות בדבר היחס בין פריפריה למרכז ובין מזרחיים לאשכנזים; שאלות על אורח החיים הדתי – לימודי קודש ולימודי חול, הפרדה בין המינים, חופש מחשבתי, עבודת ה', ועוד. כשם שיהודה עמיחי מתבונן על כל חייו דרך חוויותיו מבית הספר, כך מבקש לעשות הגיליון הנוכחי – להתבונן בצומת השבילים שבו עומדת מערכת החינוך הדתית, ודרכו להאיר את שאלות היסוד שלנו.

בפתח הגיליון מצביע שרגא בר און על האתגר האמיתי שהציב החילון לעולם הדתי – הקיפאון הרוחני, המתבטא בין השאר בחינוך הדתי ובתוכנית הלימודים הדתית. אסתר לפיאן עומדת על הסיבות לסירובם של סטודנטים דתיים מוכשרים ללמד בבתי הספר הדתיים, אשר הולכים ומתחרדים בשנים האחרונות. יהודה מימרן קורא לביטול ההפרדה הדיכוטומית בין "חינוך דתי" ל"חינוך חילוני" וליצירת זרם יהודי-מסורתי בחינוך, שישקף נכונה את משקלה של האוכלוסייה המסורתית בישראל. אופיר אחימאיר מתווה דרך חינוכית מקורית לגיל הרך הקשורה למושגי הקודש והחול, ונתנאל יחיאלי מעלה הרהורים על היתרונות שבחינוך בתלמודי תורה ברוח החסידות. חנן מאז"ה שוחח עם יונתן בן הראש, יו"ר תנועת "נאמני תורה ועבודה", על האתגרים העומדים בפני החינוך הדתי ועל פעילותה של התנועה בנושא, ותמי ביטון מספרת את סיפורה של מדרשיית "קמה" בירוחם – סיפור שמצביע על אפשרות ליצירת חינוך אינטגרטיבי אמיתי.

בסוף הגיליון כותב דוד שפרבר על השיח האקדמי והאמנותי בעקבות דמותה החז"לית של הסוֹטַה, ופרופ' דניאל שוורץ מגיב לדבריו של פרופ' בנימין איש שלום, שפורסמו בגיליון דעות הקודם, ומתבונן מחדש ביחסים שבין הדת למדינה ובין יהדות לישראליות.

 

קיץ שמח וקריאה מהנה,

עמרי שאשא