דרישת שלום מהאסלאם / מוחמד חורני

 

not memberg

דרישת שלום מהאסלאם

מוחמד חורני

על פי האסלאם הקדום חי מוחמד בשלום עם שבטים יהודיים באזורו, אברהם הוא אב משותף למוסלמים וליהודים, וירושלים שימשה נקודת מפגש למאמינים המונותאיסטיים כולם. השאלות המהותיות בין הדתות ניתנות לפתרון, אך דרושה התמודדות כנה ומעמיקה

 

לאחרונה התבשרנו על כנס נוסף של אנשי דת יהודים ומוסלמים[1] שהתקיים בעיר סיביליה בספרד, עיר שהתאפיינה בדו-קיום יהודי-מוסלמי במשך מאות שנים. ההודעה המשותפת של האימאמים והרבנים גילתה ששני הצדדים הילכו בין הטיפות ועשו לעצמם חיים קלים בכך שנמנעו להתייחס לשאלות הגדולות של המחלוקת בין אסלאם ליהדות ובין מוסלמים ליהודים, וראו בעצם המפגש הצלחה. הצדדים העדיפו להתייחס לבסיס הערכי המשותף בין שתי הדתות והמאמינים המונותאיסטיים, ולהתעלם, בשלב זה לפחות, ממורכבות היחסים ומן הבעיות בשני הצדדים. שאלות כמו ירושלים בשתי התרבויות הדתיות, כמו גם סוגיות הנובעות ממקורות שתי הדתות ומשפיעות על ראיית הסכסוך, לא באו לידי ביטוי, אם לשפוט על פי ההודעה המסכמת. אולי הן עלו, אך המתכנסים ראו לנכון, לצורך ההרמוניה, להתעלם ממחלוקות. לדעתי לא די בכך. חשיבות המפגש הבין-דתי נעוצה דווקא בדיון בסוגיות הבעייתיות. רק באמצעות שיח פתוח וכן ניתן יהיה לנסות לגשר על הפערים, או לכל הפחות ליצור בסיס ידע משותף, שבאמצעותו יוכלו להיבנות יתר הבנה, יתר סובלנות, ויתר מוכנות לקבלת האחר. לאור זאת, במאמר זה ברצוני לעסוק בנושאים הבוערים ביותר שעל הפרק. כאדם מוסלמי ומאמין ברצוני להציג את ההתפתחות ההיסטורית של יחס האסלאם ליהדות וליהודים, ולהראות כי בהיסטוריה המוסלמית ישנן דוגמאות ליחס סובלני אל האחר ולשיתוף פעולה בין-דתי. אבקש גם להציג את הדמויות מרכזיות המשותפות לאסלאם וליהדות ואת הרעיונות הדומים, ובכך להבהיר כי מערכת היחסים הנוכחית בין הצדדים אינה גזירת גורל או הכרח דתי. תקדימים היסטוריים חוקרים, בעיקר יהודים וישראלים, המספרים את תולדות הסכסוך, בוחרים ללכת לאחור, עד ימי ראשית האסלאם. בחינה מדוקדקת של הדברים מלמדת כי דווקא בימיו הראשונים של האסלאם, למרות חילוקי הדעות, ניתן למצוא את האפשרות לדו-קיום. בימיו הראשונים של מוחמד במכה, בשעה שהיה עדיין נביא בודד, חסר כוח וחסר השפעה ממשית, נראה כי יחסיו עם היהודים היו תקינים. עם מעברו של מוחמד למדינה, ותחילת צבירת כוחו הפוליטי, חל קרע בינו לבין השבטים היהודים שישבו באזור. הרקע לקרע אינו לגמרי ברור: יש הגורסים היווצרותו בטראומה של היהודים אשר הגיעו למסקנה שמוחמד איננו המשיח הגואל שלהם ולכן הפנו לו עורף, ויש המחברים בין דיני הכשרות והמפנה ביחסים בין היהודים ובין מוחמד, בטענם שמרגע שיהודים גילו שמוחמד אוכל בשר גמל, הם התרחקו ממנו והסירו את תמיכתם בו. בין אם כך ובין אם כך, הנקודה החשובה לענייננו היא שגם לאחר היווצרות הקרע, מוחמד לא יצא נגד היהודים. בחוזה הפוליטי שייסד במדינה, מוחמד החשיב את היהודים כ"עהד", דהיינו כחלק מן האומה, שזכויותיהם וחובותיהם זהים לאלה של שאר דיירי העיר שטרם קיבלו עליהם את דת האסלאם. אם כן, לא נולד כאן סכסוך אלים, אלא חילוקי דעות שהם בגדר ה'נסבל', מבחינת מוחמד, וכן מבחינת השליט שבא אחריו, הלא הוא הח'ליף עומר. מעבר לכך, הביוגרפיה של מוחמד נותנת דוגמה מובהקת נוספת להעדפת ההרמוניה על פני הלחימה. בשנת 628 חתם מוחמד במכה על הסכם ח'דיבה עם אנשי קורייש, האנשים שגרמו לו להגר למדינה וסירבו להכיר בו כנביא. ההסכם, שאמנם הופר לאחר מכן, קבע הפסקת הלחימה לפרק זמן של עשר שנים, ונחשב לצעד אמיץ במיוחד מצד מוחמד. אמנם עד היום קיימת מחלוקת, בתוך האסלאם ומחוצה לו, בשאלה האם צעדיו אלה של מוחמד היו צעדים טקטיים בלבד או מהותיים, אולם בשני הצעדים גם יחד – קבלת היהודים והסכמה להסכם – נתן מוחמד למעשה אפשרות לפרגמטיות אסלאמית ולחיים בשיתוף. הדבר רלוונטי מאוד לימינו אנו. כאשר הגיע סאדאת לישראל בשנת 1977, הוא נסמך בין היתר על מקורות אלו ועל מקורות אסלאמיים נוספים המעודדים דיאלוג ועשיית שלום עם האחר. מנהיגי דת בארצו הדגישו את התקדים של הנביא מוחמד, והעובדה שכיום כמעט אין נשמעים קולות מעין אלו היא תעודת עניות לחכמי דת האסלאם הנוכחיים. שיח'ים כמו הרקטור של אלאזהר, שיח' מוחמד טנטאווי, או השיח' המצרי שיושב כיום בקטאר, שיח' יוסל קרדאווי ואחרים חייבים להפסיק להסס ולגנות במלוא פה רצח חפים מפשע בשם האסלאם (ובכלל). אי אפשר לדבר יום אחד בזכות השלום ולמחרת לדבר בגנותו; חייבים לאמץ גישה פרשנית ותיאולוגית עקבית. גיבורים משותפים מעבר לשיקול הפרגמטי של מוחמד, שבחר בראשית דרכו לחיות בשלום עם שכניו ולא לצאת למלחמה, הרי שבין דת האסלאם ליהדות ישנם קווי יסוד מקבילים, שבאסלאם הקדום לא התכחשו להם. עיקר השותפות היא ב"גיבורים" המקראיים המשותפים לשתי הדתות. אין זה מקרה שרבות מפעילויות הדו-קיום היהודי-מוסלמי בארץ הקודש נשענות על המורשת האברהמית .לאחר הקרע שחל עם היהודים, ניסה האסלאם פחות ופחות להידמות ליהדות ובנה לעצמו זהות ייחודית. במסגרת זאת הוחלף כיוון התפילה מירושלים אל עבר הכעבה שבמכה,[2] ומוחמד פנה לבסס את הדת החדשה על דמויות מוקדמות מן המקרא. אברהם עבר תהליך של "איסלום", והופיע כמוסלמי הראשון, כחניף ראשון וכאחד מגדולי הנביאים, "אולי-עזם", אם לא הגדול שבהם. הוקדשה לו סורה שלמה (סורה 14 ) בקוראן, וחוברה תפילה מיוחדת על שמו, "אלצלאת-אלאבראהימיה", ובכעבה עצמה נקבע מקום על שם אברהם, "אלרוקן אלאבראהימי". למרות כל זאת, אין התעלמות מ"יהדותו" של אברהם לצד מוסלמיותו, ולא ביטלו את היותו אב של עם אחר. מוחמד ובני ביתו, "אהל אלבית", ניצבו מול אברהם ובני ביתו,[3] ולא כיריבים. אברהם הוא האב הגדול המשותף לשתי הדתות גם יחד עד עצם היום הזה. מלבד אברהם האסלאם אימץ דמויות מקראיות נוספות. הדומיננטיות של יצחק בסיפור היהודי גרמה לבחירה בישמעאל אחיו לדמות מובילה בסיפור האסלאמי. ישמעאל הפך להיות בנו יחידו של אברהם אשר נעקד. הספור הקוראני מוסר פרטים מעניינים שמביאים את ישמעאל קרוב מאוד לכעבה עם הגר אמו. האסלאם אף מייחס את סיפור העקידה לישמעאל ולא ליצחק. עד המאה ה- 13 עוד לא היה ברור מי מבין השניים הוא הנעקד על פי הספור הקוראני, ורק ברבות השנים נקבע סופית הקורבן בדמותו של ישמעאל. חשיבותו של ישמעאל קיבלה משמעות מיוחדת בוויכוח הנוגע לזכות על ארץ ישראל. המוסלמים טוענים, ובצדק, שכאשר אברהם מת, תוך זמן קצר ביותר ניצבו ליד גופתו שני האחים וקברו אותו יחד. מכאן ששניהם חיו בארץ בקרבת מקום לחברון, ולפיכך לשניהם זכות על המקום. גם משה, "מוסא", הפך להיות חלק ממורשת האסלאם בגלל הטיעון המוסלמי שמאמיני דת זו הם ממשיכי הדרך הישרים של היהדות, והם הם מחזירי עטרה ליושנה. משה הוצג כחברו הטוב של מוחמד ויועצו הקרוב. כאשר הוא הגיע רכוב על הבוראק שלו ל"בית אל מקדס", הוא פגש במשה, שהנחה אותו כיצד להיפגש עם אלוהים וכיצד לנהל עמו משא ומתן. כידוע, בזכות עצותיו המועילות של משה, מוסלמים מתפללים היום חמש תפילות ביום במקום חמישים תפילות. אני מבקש לראות במפגש זה שיאה של אפשרות לקיום בין-דתי, כפי שמציגה מוחמד. זוהי "ועידת פסגה" שבמסגרתה נפגשים ברחבת הר הבית בירושלים מוחמד, משה, אברהם ושאר הנביאים, ומוחלפים עצות דתיות ורעיונות הלכתיים. אין זה פלא שמפגש זה מתרחש דווקא בירושלים. תפקידים רוחניים כיום הפכה ירושלים זו לשורש המחלוקת, לאחד ממוקדיו הבלתי פתורים של הסכסוך, אולם כפי שהראיתי לעיל, באסלאם המוקדם הייתה זו עיר שיכולה הייתה לשמש מקום משותף לכל המאמינים המונותאיסטיים, וזה היה מרכז ייעודה. עניין זה יכול לתת חומר למחשבה באשר לפתרון הנדרש בעיר. אחת מן הטענות המרכזיות המושמעות כלפי התביעה המוסלמית לירושלים היא שירושלים לא שימשה מעולם בירה לאסלאם, דבר שמלמד על משניות חשיבותה בעיני המוסלמים. אולם לימוד המקורות האסלאמיים מעלה שבאסלאם חשיבות של עיר וקדושתה מעולם לא באו לידי ביטוי במעמד פוליטי, והדבר כולל את מכה ומדינה, שתי הערים הנוספות המקודשות לאסלאם. כאשר הנביא מוחמד כבש את מכה בשנת 630 , הוא שהה בה זמן קצר מאוד ולאחר מכן קם וחזר לעיר בירתו מדינה והשאיר את מכה כעיר קודש נטולת פוליטיקה. גם שלושת הח'ליפים שבאו בעקבותיו שמרו על מדינה כעל עיר הבירה, והח'ליף הרביעי בחר בכופה שבעראק. איש מהם לא חזר למכה הקדושה כדי לקבוע אותה כבירה. בהמשך, עבד-אל-מלכ שביקש להפוך את ירושלים לתחליף של מכה, היווה אישור להלך רוח שראה בעיר מרכז רוחני קדוש, ולא מרכז פוליטי. גם העבאסים שקבעו את שלטונם בעראק, נתנו להבין שירושלים היא מרכז רוחני שאליו מגיעים צופים, אנשי דת ומתבודדים למיניהם, וגם נקברים בה. מסביב לחומת הר הבית ובבית הקברות של שכונת ממילא נמצאים קבריהם של חברי הנביא ומוסלמים ידועים שהגיעו לעיר ובחרו למות בה. לעיר הגיע גדול המיסטיקאים המוסלמים , אלגזאלי (1111-1058) למשך שלוש שנים, וחיבר בה את אנציקלופדיית-הדת הידועה שלו "אחיאא-עלום-אלדין". הסתגרות זו בעיר הקודש קשורה להיבט נוסף במעמדה של העיר, זה הקשור ביום הדין – "יום אלחשר". גם צלאח א-דין, שהפלסטינים רואים בו מודל לחיקוי, הסכים למסור את העיר חזרה לידי הצלבנים לאחר ששחררה מידם, וזאת מתוך עוצמה וגדלות. הצלבנים ראו בה מרכז פוליטי, ואילו הוא ראה בה מרכז רוחני, ולפיכך כל עוד חלוקה זו נשמרה, הדבר לא נראה בעייתי בעיניו.[4] העניין השתנה רק בתקופה המודרנית, כאשר יאסר ערפאת נהג לדבר על ירושלים כעיר הבירה של המדינה הפלסטינית לעתיד, וזאת בניגוד מובהק לערים הקדושות האחרות שכאמור אינן משמשות בירות פוליטיות – ודי להזכיר את כרבלאא ונג'ף בעירק, קום באיראן וכמובן מכה ומדינה בסעודיה שהן ערים קדושות, בעוד שעיר הבירה הסעודית היא ריאד. ירושלים הפכה כיום להיות סמל למאבק הלאומי הפלסטיני ולמאבקם של ערביי ישראל לשוויון זכויות, ובכך חרגה מתפקידה ההיסטורי.יש להדגיש שאין בדברים כדי לערער את מעמדה של ירושלים עבור האסלאם והמוסלמים אלא להפך. ירושלים היא עיר קדושה ועליונה בחשיבותה עבור המוסלמים, והעובדה שלא זכתה לעליונות פוליטית אינה יד המקרה, אלא תוצאה של השקפה אסלאמית. הפנמה של השקפה זו – באסלאם כמו גם בדתות אחרות – יכולה להוליד דוח-שיח חדש לחלוטין לגבי ירושלים, מהותה ותפקידה, למתן את התביעות הפוליטיות הנוגעות לה ולאפשר חיים דתיים ורוחניים לכל הדתות בעיר, כפי שבאו לידי ביטוי במפגשו של מוחמד עם משה. טענות אנטישמיות הבעיה בפתרון שאלת ירושלים, כמו גם בשאלות אחרות, היא שבתקופה המודרנית מערכת היחסים בין מוסלמים ליהודים נקבעת על פי עוצמת הסכסוך הפוליטי בין הצדדים, שגולש והופך, שלא בצדק, לעימות בין-דתי. ככל שרמת הסכסוך גבוהה יותר, כך גוברת נטייתם של המוסלמים לדלות תקדימים ודוגמאות מן המקורות הדתיים שישרתו עמדות פונדמנטליסטיות. הקוראן, החדית' ומורשת האסלאם – בדומה לתנ"ך, לתורה שבעל פה ולמסורת היהודית – הם בבחינת "כלבו", שניתן למצוא בו דעות מגוונות ומנוגדות. לכן קלה המלאכה למי שחפץ למצוא אסמכתות לביסוס דימוי שלילי זה או אחר של היהודים ושל היהדות. במקורות המוסלמיים המאגר הסטריאוטיפי כלפי הדת והתרבות היהודית או כלפי הפרט היהודי הוא עשיר במיוחד, וכיום נעשה בדברים שימוש הולך וגובר: חגים ומועדים, כתיבה ספרותית, חתונות ותהלוכות רחוב מנוצלות כדי להשמיע עמדות אלה. הטענות שהערבים מעלים בעת החדשה, ובמיוחד במאה השנים האחרונות, הן טענות אנטישמיות מובהקות, המסתמכות על פרסומים אנטישמיים ובראשם הפרוטוקולים של זקני ציון. ההכחשה השגורה על פיהם של המפרסמים טענות אנטישמיות היא "אנחנו בעצמנו שמיים ולפיכך איננו יכולים להיות אנטישמיים", אך אין בה כדי לפוגג את הדברים.החל מסוף מלחמת העולם השנייה נכנסה גם השואה לשיח האנטישמי המוסלמי. ערבים רבים נוקטים עמדה של הכחשה. עמדה זו היא חלק מתפיסה רחבה יותר של היהודים, ושל האחר בכלל. היהודי הוא האחר ומדינת ישראל היא האחר, והשאלה היא איזו עמדה בוחרים לנקוט ביחס אליו. האתגר הוא להעמיד אותו במרכז החשיבה ולהתמודד אתו, ולא להתעלם ולהזניח. רק בעת האחרונה החלו להישמע קולות המתנגדים להכחשה, קולות המובלים על ידי גדולי התרבות הפלסטינית, אדוארד סעיד ומחמוד דרוויש. שניהם הובילו מהלך נגד כינוס מכחישי שואה שאמור היה להיערך בבירות לבנון והצליחו להביא לביטול עריכתו של כנס זה בעולם הערבי. סעיד ציין באחד ממאמריו שעל מנת לשמור על אנושיותו חובה עליו להכיר בסבל של העם היהודי (ציטטה מיסודות הדו-קיום). תרגום כתבי היד של יאנוש קורצ'אק לערבית הם חלק מהדרך שלי לגרום להכרה בסבלם של היהודים. באמצעות היכרות עם הטרגדיה האישית ניתן להיטיב להבין את הטרגדיה הכללית. דומה שהכרה כזו מן הצד המוסלמי, לצד הכרה יהודית בדת המוסלמית כדת לגיטימית ושוחרת טוב, יכולות להוביל להפחתה משמעותית במתח בין הצדדים, ומי יודע, אולי אף לשיח דתי אמיתי ומפרה.

---