דתי בביתך, ישראלי בצאתך
יאיר שלג
יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ועיתונאי ב'מקור ראשון'
הציונות הדתית נעה בין מגזריות ו'גאוות יחידה' מגזרית, מצד אחד, ובין רצון להיות חלק מהישראליות ולהשפיע על סדר יומה, מצד שני. אך השניות הזו עלולה להעצים מרכיב אחד במשוואה על פני המרכיב השני, ולהביא להסתגרות קיצונית או לוויתור על הזהות הדתית. מסה
השניות הדתית-לאומית
מבצע 'צוק איתן' שוב המחיש את השניות: מצד אחד, בני הציונות הדתית נוטים בשנים האחרונות יותר ויותר להתגייס ליחידות קרביות 'רגילות' (להבדיל מהיחידות המגזריות של בני ישיבות ההסדר, או הנח"לאים הדתיים בעבר היותר רחוק) מתוך ראייה עצמית כלל-ישראלית. מצד שני, הם לא מפסיקים להתפעל התפעלות מגזרית מן העובדה ששני מח"טים של חטיבות החי"ר (גבעתי וצנחנים) הם 'משלנו', שלא לדבר על הרגע שבו מח"ט גולני, רסאן עליאן, נפצע והוחלף גם כן ב'בן המגזר'.
מהו טיב יחסינו עם כלל החברה: האם אנחנו באמת רוצים להשתלב בתוכה, או לבלוט בה כמגזר ייחודי? התשובה הנכונה היא גם וגם. כקבוצת מיעוט בעלת שאיפות אליטיסטיות, הציונות הדתית רוצה להשתלב בקבוצות המנהיגות את כלל החברה הישראלית, אך תוך כדי הבלטת תרומתה המגזרית לכך.
לא חסרות דוגמאות לשניות הזו, והן לקוחות מכל תחומי החיים. ראו למשל את מוסף 'מוצש' של העיתון 'מקור ראשון' (גילוי נאות: גם אני כותב ב'מקור ראשון', אם כי בחלקים אחרים שלו). מצד אחד, 'מוצש' הוא המוסף הכי 'נועז' ופורץ גדר של העיתון: הוא לא מהסס להעלות נושאים רגישים כמו שליחת מסרונים בשבת או עולמם של גרושים דתיים. מצד שני, הוא המוסף הסקטוריאלי ביותר, שחוגג כמעט בכל גיליון את 'המגזר' (עוד כינוי עצמי דואלי של ציבור שרוצה להרגיש גם כלל-ישראלי וגם ייחודי) ו'כוכביו'.
הצלחתה המדהימה של מפלגת 'הבית היהודי' בהובלת נפתלי בנט נתנה לשניות הזו ביטוי פוליטי אולטימטיבי. הרי ההצלחה הזו בהחלט אינה מובנת מאליה. 'הגרעין הקשה' של האידיאולוגים הציונים דתיים לא היה אמור להתלהב מבנט, בעל הדימוי ה'דתי לייט' (כיפה קטנה, חף מרקע תורני, נשוי לאישה מרקע חילוני שאינה חובשת כיסוי ראש). ואילו 'הדתיים לייט' לכאורה כבר מזמן עזבו לטובת מפלגות כלל-ישראליות, בעיקר הליכוד.
אז מה בכל זאת קרה? פרופ' אשר כהן מסביר שהצלחתו של בנט נובעת גם מריבוי של מצביעים חילונים, שהתלהבו ממנו בגלל עמדותיו הכלל-לאומיות. אך ספק אם תשובה זו מסבירה באופן מלא את הזינוק המטאורי של המפלגה שכוחה בכנסת הקודמת עמד על שלושה מנדטים. נראה שלצד התופעה של חילונים שהצביעו לבנט, עברו לתמוך בבנט גם הרבה מצביעים דתיים שהצביעו בעבר למפלגות חילוניות. למה הם עשו זאת? מפני שבנט הציע את השניות הדתית-לאומית בכרטיס אחד: מצד אחד סדר-יום כלל-לאומי ולא מגזרי, ומצד שני – לעשות זאת בכל זאת בשם 'המגזר', ולהקנות לו בכך 'גאוות יחידה', ולא בשם מפלגה כלל-לאומית כמו הליכוד.
השתלבות או בדלנות?
השניות הזו מסבירה מגוון רחב של תופעות יומיומיות בחיי הציונות הדתית – החל מהגאווה בבוגרי 'המגזר' ובהצלחתם גם כשהם עצמם נטשו את הדרך הדתית-לאומית (ולכאורה היינו אמורים להתבייש בהם), ועד הדתל"שים שמתקשים בעצמם להיפרד מן השייכות הסוציולוגית ל'מגזר', למרות שמבחינת הזהות הממשית, הם לכאורה כבר הורידו את הכיפה ואינם שומרים מצוות, כלומר, הם לא באמת בתוכו. כי האמת היא, ש'המגזר' הוא כינוי של זהות הרבה יותר עמוקה מאשר שייכות לקבוצה בעלת מאפיינים רעיוניים והלכתיים מסוימים. בהינתן העובדה שהציונות הדתית כבר מזמן איננה קבוצה הומוגנית מבחינה רעיונית והלכתית, 'המגזר' הוא שם חלופי מספיק אמורפי כדי להכיל בתוכו את כל בני הקבוצות השונות, כולל הרחוקים ביותר.
השניות של 'המגזר' בין הנטייה 'הכלל-ישראלית' המשתלבת לנטייה ה'מגזרית' הבדלנית באה לידי ביטוי גם במגוון של תחומי חיים. איך למשל מיישבים בין נטייה לשירות צבאי מלא; ירידה בפופולאריות של מסלול ישיבות ההסדר ועליית קרנו של מסלול המכינות; השתלבות במגוון תחומי התעסוקה, כולל תחומים 'רגישים' מבחינה דתית כמו תחומי התרבות והאמנות – תקשורת, קולנוע, תיאטרון וכו' – איך משלבים בין כל אלה, ובין נטייה להסתגרות ולהקצנה בתחום החינוך, בבתי-הספר ובתנועות הנוער הדתיות גם יחד; נטייה לחיות ביישובים דתיים ולא פעם גם בשכונות ובריכוזים דתיים בערים הגדולות; בין קשרי נישואים שעדיין מתקיימים ברובם המכריע בתוך 'המגזר'?
התופעות מן הסוג הראשון מייצגות את האוריינטציה הממלכתית, הכלל-לאומית, המשתלבת. התופעות מן הסוג השני מציינות את האוריינטציה הבדלנית, המסתגרת. העניין הוא שתופעות משני הסוגים מתרחשות לנגד עינינו בו-זמנית בעשורים האחרונים, מה שמסבך את חיי הפרשנים והחוקרים. מהי מגמתה העדכנית של הציונות הדתית – השתלבות או בדלנות?
התשובה הנכונה היא שוב: גם וגם. לא רק שהציונות הדתית היא מגזר מספיק גדול כדי להכיל תת-קבוצות שכל אחת מהן היא בעלת מאפיינים שונים, על פני הרצף שבין בדלנות והשתלבות. אלא שלעתים קרובות באותה קבוצה עצמה – ובוודאי כשמדובר ב'זרם המרכזי' הגדול, שאינו מגדיר את עצמו בבירור לא כחרד"לי ולא כ'ליברלי' – ניתן למצוא מאפייני התנהגות 'משתלבים' לצד מאפייני התנהגות 'בדלניים'. בתחומי התעסוקה, ולרוב גם בתרבות הפנאי (לפחות של הלא-חרד"לים), מגמת ההשתלבות היא הדומיננטית; בתחומי החינוך, הנישואים, ולעתים קרובות גם הדיור – הבדלנות היא הדומיננטית. אגב, יש הטוענים שחלק גדול מכוח המשיכה ומן ההצלחה של ההתיישבות הדתית ביו"ש איננו רק האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה, אלא גם העובדה שמדובר בקהילות המציעות איכות חיים לצד 'חממה חינוכית וחברתית' של 'המגזר'. בפועל, לא תמיד 'החממה' הזו מגשימה את הציפיות שנתלו בה, אך זה כבר סיפור אחר.
במידה רבה, ניתן להשוות את המצב בתחום הזה למצבם של יהודי ארה"ב – לפחות אלה מהם הרוצים לשמור גם על השתלבות בחברה הכלל-אמריקנית וגם על זהות יהודית. גם שם, תחומי התעסוקה ותרבות הפנאי מבטאים 'השתלבות', בעוד תחומי הנישואין והחינוך, וכאמור לעתים גם הדיור, מבטאים 'בדלנות'. ההשוואה אינה מקרית: בשני המקרים מדובר על קבוצות מיעוט המבקשות לשמור על זהותן הייחודית לצד השתלבות בזהות הכללית.
'אתה לא חושש שהם לא יישארו דתיים?'
גם החלוקה בין תחומי החיים הבדלניים לאלה 'המשולבים' אינה מקרית. כשמדובר בתחומי הזהות של האדם הבוגר, המרגיש שעולמו כבר מעוצב והוא בטוח בזהותו, הוא יכול להרשות לעצמו את ההשתלבות. כשמדובר בתחומי הזהות המעצבים את אופיו של הדור הבא – נישואין, חינוך ובעיני רבים גם דיור – יש נכונות להעדיף את הבדלנות. מדהים לגלות עד כמה האבחנה הזו בין תחומי החיים השונים היא חדה: כל אחד מאתנו מכיר את ההורים הדתיים שחיי היומיום שלהם רחוקים מחומרות דתיות – האישה ללא כיסוי ראש ואולי אפילו במכנסיים ושרוול קצר; הבעל לא ממש מקפיד על שלוש תפילות ביום (בינינו, אולי אפילו לא על אחת); אין להם שום בעיה לרקוד בחוג (מעורב) לריקודי עם או ללכת לחוף מעורב; הם צורכים תרבות לפי קריטריונים חילוניים לחלוטין (אמנם חילוניים שמרניים בדרך כלל) – אותם עיתונים, אותן הופעות (בלי להקדיש רגע אחד של התלבטות לשאלות של שירת נשים), אותם סרטים – כולל הסצנות הארוטיות. אבל את הילדים הם יקפידו לשלוח לבית-ספר 'ברמה דתית גבוהה' ויתנגדו לכל שינוי במעמדן של נשים בבית הכנסת.
בעצם, הרי אפילו רבים מהדתל"שים, אלה שלגמרי הסירו את הכיפה, מעוניינים לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי. אני עצמי לא אשכח את הפתעתי לאחר שסיפרתי למכר, מדמויות המפתח של הדתיות הליברלית, על החלטתנו לשלוח את בננו הבכור לבית-ספר משותף לדתיים וחילונים. הייתי בטוח שהוא יפרגן, ויראה בכך בשורה של פתיחות וקירוב לבבות חיוני. אבל הוא רק הביע פליאה, ואפילו נימה דקה של כעס: אתה לא חושש שהילדים שלך לא יישארו דתיים? התריס כנגדי, בדיוק אותה התרסה שהטיחו לעברי קרובי משפחתי החרדים.
לא, זו לא 'צביעות', לפחות לא במובנה המקובל של המילה. זו פשוט, כאמור, אבחנה בין תחומי חיים שונים – בין זהותם של הבוגרים, שבטוחים ב'מידת הדתיות הנכונה' שלהם, לזהות הדתית היסודית העמוקה, החד-משמעית, שאותה הם מבקשים להנחיל לילדיהם. במידה רבה, השניות הזו כשלעצמה היא נדבך מרכזי בכוח המשיכה של החינוך החרד"לי, כפי שמבטא המשפט המוכר כל כך: "שבית הספר יחנך אותם להיות דתיים; את הליברליות הם כבר יקבלו בבית".
אגב, השניות הזו הולכת ומתפשטת בשנים האחרונות גם לעולם החרדי. גם 'החרדים החדשים', או 'מעמד הביניים החרדי', מבחינים בין התחומים המאפיינים את זהותו של האדם הבוגר לאלה המבטאים התייחסות לבניית הבית ועיצוב הדור הבא. בתחום כמו תעסוקה קיימת פתיחות יחסית ל'עבודה עם חילונים' (במיוחד לגברים), ואפילו בתחום תרבות הפנאי ניתן לראות לא מעט חרדים צעירים שלא רק מסתובבים עם פלאפונים 'לא כשרים', אלא גם מגיעים בגלוי לבתי קולנוע. לעומת זאת, הם ימשיכו להקפיד כמובן על נישואים לבני זוג חרדים, על חינוך הילדים במוסדות חרדיים ועל מגורים באזורים חרדיים.
שימור הזהות הכפולה
נחזור לציונות הדתית. השניות הזו בין תחומי חיים שונים אינה בעייתית כשלעצמה. אדרבה, היא מבטאת הכרה במורכבות הצרכים השונים של החיים – בין צורכי זהות אישיים, לאומיים ומגזריים. הבעיה היחידה היא סכנת הזליגה של מרכיב זהות מסוג אחד לתחומים המבקשים לבטא את מרכיבי הזהות האחרים: כאשר רצון להיות חלק מהזהות הכלל-ישראלית מטשטש את סממני הזהות הדתית (מי שבוחר במודע בוויתור מוחלט על זהותו הדתית – זו כמובן זכותו; הבעיה היא כשההשפעה אינה רצונית אלא 'מחלחלת' אל הנפש), ולחלופין, כשרצון לשמור על סממני זהות דתית מטשטש את סממני הזהות הכלל-ישראליים.
זה קורה בעיקר כשנוצר פער ('דיסוננס קוגניטיבי', בשפת המומחים) בין ההגדרה 'הרשמית', הפורמלית, של הזהות, לבין הזהות שבפועל. מי שמתחנך, בעיקר בחינוך חרד"לי, על ההנחה שזהותו אמורה להיות 'דתית' בלבד, מוצא את עצמו במצוקה כאשר הוא שם לב – או כשמחנכיו מסבים את תשומת לבו – שבפועל אורחות חייו מעוצבים לא רק על-ידי נורמות דתיות. במצב כזה, במיוחד בגיל ההתבגרות, שבו גדולה מאוד בקשת האותנטיות והשלמות הנפשית, הוא ירצה להתאים את נורמות חייו לדגל הפורמלי של זהותו, כלומר להתנהג באופן 'הלכתי' מלא, היינו בהתאם לפסיקה שהוא או מחנכיו מוצאים בשולחן ערוך. הוא ייפרד לא רק משירת נשים, אלא מחברה מעורבת בכלל (שהרי 'ההלכה', בוודאי בנוסחה האורתודוקסי הקיים, אוסרת), מרוב התרבות החילונית הכללית, וכו'. מנגד, גם מי שתופס את עצמו כ'ישראלי' ותו לא, עלול לשאול את עצמו כיצד מתיישבת הזהות הזו עם הקפדות שאינן רווחות בכלל החברה הישראלית – על שמירת שבת, אוכל כשר וכדומה, וגם הוא עלול לוותר על מרכיבי זהות משמעותיים לטובת הזהות 'הישראלית'.
מי שרוצה לשמר לאורך זמן את הזהות הכפולה, הישראלית ו'הדתית' גם יחד, ורוצה להצליח להנחיל אותה גם לילדיו, יצטרך אפוא לא רק לחיות אותה בפועל, אלא גם להגדיר במפורש ובמודע את זהותו כזהות כפולה: זהות שיש לה, לפחות לכאורה, מקורות שונים, אפילו מקורות סמכות שונים. אמרתי 'לכאורה', משום שתפיסה דתית הרואה באלוהים את מקור הסמכות אינה מאפשרת באמת זהות כפולה, או מקור סמכות כפול. ולכן, מי שחפץ בזהות רבת-פנים, ולא רק 'דתית', יצטרך בעומקם של דברים להגדיר את מקור הסמכות שלו כמקור סמכות עצמי: הוא עצמו, ורצונותיו השונים, הם הסמכות לזהותו רבת-הפנים, על מרכיביה הכלל-אנושיים, הכלל-ישראליים, והדתיים גם יחד.
תאמרו: זו לא באמת זהות דתית, אלא מסורתית? אכן! זה הסוד הגדול שרוב בני הציונות הדתית, החפצים בזהות רבת-פנים, אינם מעזים לגלות לעצמם: שזהותם היא למעשה מסורתית ולא דתית, מעצם העובדה שהם מעוניינים במרכיבי זהות חוץ-דתיים וחוץ-הלכתיים. המחויבות ההלכתית של המסורתיים מן הסוג הזה אמנם גדולה יותר מזו של אלה המוגדרים בדרך כלל כמסורתיים, אבל במהותם של דברים מדובר באותה תפיסת עולם: יש תחומים בהם אני נאמן להלכה כמות שהיא, ויש תחומים שלא. אפשר לנסות לטשטש את ההכרה בכך באמצעות הרצון 'להתאים את ההלכה' לנורמות החיים אותן אנו חיים ממילא, אבל צריך להודות על האמת – כל מטרתו של היעד הזה היא לכסות על הדיסוננס הקוגניטיבי שבין הזהות המתיימרת להיות 'דתית אורתודוקסית' לבין פרקטיקת החיים, שממש איננה כזו. עובדה שרובנו כלל לא נזקקים לשאול את פוסקי ההלכה האם ללכת או לא ללכת למופע של יהודית רביץ, האם לצפות או לא לצפות בסרט כלשהו, או האם לקרוא ספר כלשהו.
מי שרוצה שהגדרתו העצמית תהיה נאמנה לזהותו שבפועל, וכן מי שלא רוצה שילדיו המבקשים 'אותנטיות' שאינה פוסחת על שתי הסעיפים יפתיעו אותו בזהות חרד"לית או חילונית – כדאי שיגדיר את עצמו במודע לפי אורחות חייו שבפועל, ויחנך על הלגיטימיות של ההגדרה שבה בחר. אם החרד"לים מבקשים להתאים את נורמות החיים להגדרה הפורמלית של זהות המתיימרת להיות אך ורק 'דתית אורתודוקסית', הדרך של בני הציונות הדתית הלא-חרד"לים צריכה להיות הפוכה: להגדיר מחדש את הזהות הפורמלית לפי נורמות החיים שבפועל. אם 'מסורתי' היא הגדרה שאינה נראית מתאימה, אפשר לחשוב על הגדרות אחרות – למשל, 'יהודי שומר מצוות'. זו הגדרה שכוללת מרכיב של נאמנות מסורתית להלכה, אבל אינה מתחייבת לקפדנות 'אורתודוקסית' באופן שמירת המצוות. בכל מקרה, בניגוד לנטייה הרווחת בקרב צעירים של ימינו המבקשים לברוח מהגדרות, נראה שלאורך זמן לא ניתן יהיה לברוח מהגדרות. דרך זו יכולה להתאים לחלק מבני הנעורים המרדניים – אלה ש'האותנטיות' שלהם מתבטאת לא בחיפוש אחרי קוהרנטיות אידיאולוגית, אלא דווקא בנאמנות למגוון רצונותיהם (גם הסותרים). אך היא לא תתאים כאשר יהיה צורך לחנך ילדים, ותתבקש בכל זאת גם הגדרה מילולית של תפיסת העולם ואורחות החיים.
