not memberg

 

 

 

רוני שויקה, יליד 1966, מתגורר בירושלים. מחבר הספר 'שיר חדש – דרשות על יצירות רוק ישראליות' (כרמל תשע"א)

עולמו של המוזיקאי גבריאל בלחסן ז"ל, שהיה חולה במאניה-דפרסיה, היה עולם של תוהו. בתוך עולם זה, הוא ביקש למצוא מעט חמלה. במחלתו, בשפיותו ובטירופו, באמונתו כמו בכפירתו, עם כיפה או בלעדיה, הוא היה אדם אחד, ובכל יצירתו, הוא עסק באלוהים באובססיות שאין דוגמה לה.

על יצירתו הסוערת והמוטרפת של מי שסירב לאכול מן התבואה המשוגעת

באחד מימי נובמבר 2004, נחתה בתיבת האימייל שלי הודעה מבחור שלא הכרתי בשם יהונתן. בהודעה הייתה תגובה למאמר שפרסמתי באינטרנט כמה חודשים קודם על 'ירח במזל עקרב' של להקת אלג'יר. הלהקה ערכה באותה התקופה מסע הופעות אינטנסיבי עם יציאת האלבום מנועים קדימה – אחד מאלבומי הרוק הטובים והחשובים ביותר שיצאו בישראל.

בדיוק באותו הערב הייתה לאלג'יר הופעה במועדון ה'סטנגה' בירושלים, ולפיכך קבענו להיפגש שם ולדבר. כשפגשתי את יהונתן, מצאתי בחור גבוה בעל אישיות מרשימה, תלמיד ישיבת פוניבז' לשעבר, שעזב את הישיבה ואת העולם החרדי זמן לא רב לפני כן וחיפש באותה העת מקום משלו בעולם החדש. הפתעה גדולה יותר הייתה לי כאשר ראיתי את גבריאל בלחסן נכנס למועדון, לראשו כיפת ברסלב לבנה והוא עוטה על בגדיו ציצית גדולה ולה פתיל תכלת.

גבריאל וחברו הטוב, אביב גדג', שניהם מן המושב תלמי-אליהו שבדרום הנגב, הקימו את להקת אלג'יר בשנות התשעים. בשנת 1995 יצא אלבומם הראשון נאמנות ותשוקה. זמן קצר לאחר הוצאת האלבום, יצאו אביב וגבריאל מן המושב והחלו במסע נפשי אכזרי ומטלטל שהחל בישיבת 'אור החיים' בירושלים והמשיך בחצר האחורית של תל-אביב. המסע כלל גם תחנות של אשפוזים בבית-החולים 'אברבנאל'. באותה התקופה הוציא גבריאל שני אלבומים: רכבות ו-השנים היפות של גבריאל. הוא אובחן כחולה במאניה-דפרסיה, ועקב מצבו הנפשי לא היה יכול להשתתף באופן מלא בסיבוב ההופעות שערכה הלהקה בשנת 2004.

ידעתי שגבריאל חולה במחלת-נפש; לא ידעתי מה פירוש הדבר וכיצד היא באה לידי ביטוי. כשראיתי אותו עם הכיפה הגדולה, הציציות ופתילי התכלת, התרגשתי. "אחי, זה אמיתי?" שאלתי אותו, מסרב להאמין. "בטח", הוא החזיר לי בפנים קורנות, ואני הייתי מאושר. מימיני יהונתן, עד לא מזמן עם כיפה שחורה, אשר יתחיל בשנה הבאה ללמוד קולנוע בבית-הספר 'סם שפיגל', משמאלי גבריאל, עם כיפה לבנה חדשה, ועל ראשי שכינת אל. וכשאביב שר: 'מכתבים למיכלי' וכל הקהל במועדון הקטן והצפוף התנדנד והתפלל יחד אתו: "אלוהים, אל מלא רחמים! תוריד אהבה וגשמים!" הרגשתי ששערי שמים נפתחים.

כל זה קרה באמת. המועדון הפך לבית-כנסת, אביב גדג' היה החזן, והתפילה שעלתה מאותו מועדון וקרעה שערי שמים שינתה את החברה הישראלית. בעשר השנים האחרונות, חדרה השפה הדתית אל מרכז התרבות הישראלית בתנופה ובעוצמה. הדיפוזיה בין החברה הדתית והחילונית התחזקה והשפיעה על השיח הפנימי של כל קבוצה. היהדות הפכה ממושג דתי-אורתודוקסי למצע משותף של החברה הישראלית כולה. זהו אמנם מצע שמתנהלים עליו גם מאבקים קשים, אך, כפי ששר אביתר בנאי: "לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור" ('לילה כיום יאיר').

להקת אלג'יר, שהגיעה ממושב שכוח-אל לא רכבה על גל, לא זיהתה פוטנציאל ולא ניבאה עתיד. היא פתחה את האדמה וגילתה שם "זרמים תת-קרקעיים של יופי". והיופי הזה, שלא היה חלום אלא "אלהים שבא אליי אתמול" ('מתנה'), פעל על תת-המודע הקולקטיבי הישראלי בדרכים נסתרות, ושינה אותו לתמיד. הייתי שם, ראיתי את זה קורה. כל זה קרה באמת.

אבל גבריאל היה חולה. הכיפה הגדולה לראשו והציציות היו המחלה, לא התרופה. כאשר המאניה הייתה פורצת אצלו, הוא היה 'חוזר בתשובה'; תפילות וברכות, כיפה, טלית ותפילין – כל החבילה, כולל הצהרות אמונה ותחינות להתקרב לאדון עולם, "הריבון, העליון, הקדמון" ('עריסת יהלום'). מתוך התקף דתי, בתשוקה להיטהר, להפוך לאדם חדש, הוא היה שורף את כל השירים שכתב, את כל בגדיו, את כל מה שהיה לו. כאשר היה יוצא מהמאניה לאחר כמה ימים, הוא לא הכיר את עצמו.

בשנת 2005, פרסמה תימורה לסינגר ריאיון ארוך ומעמיק עם גבריאל בפורום המוזיקה הישראלית של Ynet. בתחילת הריאיון היא מספרת כי בעת שהכינה אותו לפרסום – לאחר מספר פגישות עם גבריאל שהתארכו על-פני זמן רב – קיבלה ממנו שיחת טלפון: "אנחנו צריכים להיפגש שוב. כל מה שאמרתי בפגישה הקודמת לא בתוקף". כשהם נפגשו, חבש גבריאל כיפה גדולה וסיפר לה על חייו החדשים כאדם דתי. לאחר מספר ימים, שוב צלצל הטלפון: "כל מה שאמרתי בפגישה האחרונה שוב לא בתוקף. אולי נחזור לגרסה הקודמת". המאניה חלפה, הכיפה ירדה.

גבריאל היה חולה, אולם גם במחלתו הוא היה גבריאל. בשפיותו ובטירופו, באמונתו כמו בכפירתו, עם כיפה או בלעדיה, הוא היה אדם אחד, ובכל יצירתו, הוא עסק באלוהים באובססיות שאין דוגמה לה. קיומו והיעדרו איימו על גבריאל במידה שווה, אבל אין בעובדה זו נחמה כלשהי. הוא הטיח דברים בזעם כלפי אלוהים נוכח והתחנן אל אלוהים שאינו, ברח ממנו אליו וחוזר חלילה. בכל המקרים, הוא תיאר את עצמו כמי שעומד מול אלוהיו משום שרק דרך ההתבוננות הזאת יכול היה לדבר על עצמו: "הדיאלוג הזה ביני לבין אלוהים, ביני לבין עצמי בעצם", הוא מודה בריאיון לתימורה.

ועדיין, הסחרור הזה של רצוא-ושוב בין מה שנראה כאמונה וכפירה לא היה תוצאה של מבוכה או חולשה, אלא בחירה מודעת, שנבעה מתוך הכרה אמתית, כואבת ומצמיתה בנוגע למעמדו של האדם ביחס לאלוהיו: "אני חושב שזאת יוהרה להאמין באלוהים ושבאותה מידה זאת יוהרה לשלול את הקיום שלו", אמר באותו הריאיון. האמונה והכפירה נגועות שתיהן בחטא היהירות ובשתיהן קיימת הסכנה ליצירת אליל מעשה ידי בשר-ודם: "הם בוראים את אלוהים שוב בצלמם, בצלמם הם תמיד בוראים דברים", שר אביב גדג' בשיר 'בוסר'. וגבריאל עצמו, כאשר הוא מונה את חטאיו, מגיע בסופה של הרשימה הארוכה אל החטא הגדול מכול: "הייתי עליון. הייתי אלוהים" ('שטן').

דוגמה מוחשית לצורת ההתבוננות המיוחדת הזאת של גבריאל מביא המוזיקאי דוד פרץ מבאר-שבע, שהפיק את הפרויקט איש זר – אלבום כיסוי בעברית לשיריו של הכוהן הגדול, המשורר לאונרד כהן. העיתונאי עמי ברנד הציע את השיר 'If it be your will' כשיר מתאים בעבור גבריאל, ואדווה, אשתו, תרגמה את השיר ושלחה את התרגום לדוד פרץ. מספר חודשים קודם לכן, בחרו עמי ואדווה לרקוד לצלילי שיר אהבה זה ביציאתם מהחופה.

אם יהא זה רצונֵךְ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולֵךְ

עד אשר ידברו בשמי

אם יהא זה רצונֵךְ

כאשר גבריאל קרא את השיר פעם ופעמיים, הוא פנה לדוד ואמר לו: "משהו לא מסתדר לי עם התרגום".

"מה לא מסתדר לך?" שאל דוד.

"תראה", עונה גבריאל, "השיר הזה, הוא כמו תפילה… זה לא לאישה, זה לאלוהים, השיר הזה…"

והם ישבו יחד וערכו את התרגום מחדש.

אם יהא זה רצונְךָ

לא אדבר עוד לעולם

וקולי יידום כמו שכבר נדם

לא אדבר עוד לעולם

אשמע רק לקולְךָ

עד אשר תקרא בשמי

אם יהא זה רצונְךָ

אם יהא זה רצונְךָ

שקולי יהיה אמת

ממרומי גבעה

אשיר לְךָ כעת

מגבעה שבורה

קול שבחיךָ יהדהד

אם יהא זה רצונְךָ

שלפניךָ אדבר

ואם יהיה זה רצונְךָ

אם ישנה בחירה

נהרות ירקדו

גבעות יעלוזו

כשרחמיךָ ישפכו

על לבבות נשרפים בשאול

אם יהיה זה רצונְךָ

להיטיב עם כול

עשה אותנו קרובים

וכרוך בחוזקה

כל ילדיך כאן עומדים מולְךָ

עומדים מולְךָ

בסמרטוטי אור יום

שלבשנו לכבודְךָ

את הלילה תאיר

אם יהיה זה רצונְךָ

                                    (מילים: לאונרד כהן; תרגום: אדווה ברנד וגבריאל בלחסן)

אבל גבריאל לא שתק. הוא דיבר כמו שאף אחד לא דיבר לפניו. הוא צעק ותבע והתחנן והטיח ולעג ובכה והתמרד ונאבק והתפתל והשתולל והתמוטט והתרסק לאלף רסיסים – "אז עמדתי ודיברתי ושאגתי ושאגתי וצרחתי עד שנפלתי" ('חלום') – וקם שוב ודיבר.

כוסות פלסטיק מתגלגלים, מאפרה מתנפצת על הרצפה

האֵפר נשפך, בדלים מתפזרים

אתה מתיישב על הכורסה ומתכסה בשמיכה

זה הזמן אלוהים לדבֵּר, זה הזמן כי הזמן שלנו אוזל

זה הזמן לשלוח אלינו את המלאכים השקופים שלך

השמש יורקת אש, העננים מתבלבלים ונכנסים אחד בשני

זה הזמן אלוהים להגיד את מה שיש לך להגיד,

להגיד את הגיהינום ואת גן-עדן

שלח לנו את האישה שתנשק לנו באמצע הרחוב      ('אוקיינוס קפוא')

חכמים דרשו כי כאשר ברא הקב"ה את עולמו – בראו במידת הדין, שנאמר: "בראשית ברא אלוהים". אמנם, העולם לא עמד עד ששיתף עמו מידת הרחמים, שנאמר: "ביום עשות השם אלוהים ארץ ושמים". גבריאל, כשמו כן הוא – היה אחוז במידת הגבורה. כיונה הנביא, הוא דרש: "להגיד את הגיהינום ואת גן-עדן" כאן ועכשיו כי הזמן שלנו אוזל. הגיע הזמן שהגיהינום יהיה גיהינום ושגן-עדן יהיה גן-עדן. כבר זמן רב מדי שהגיהינום נראה כמו מסיבות יום שישי עם נשים יפות, אוכל בלי גבול שנזרק מתחת לשולחנות ושתייה חריפה, ואילו גן-עדן נראה כמו גינה ציבורית מוזנחת שהכלבים עושים בה את צורכיהם. זה הזמן להגיד את הגיהינום ואת גן-עדן מחדש כי משהו פה מאוד משובש. אלא, שבניגוד ליונה, גבריאל ידע שאין לאן לברוח.

אל תרצח

אל תגנוב, אל תנאף, אל תענה

ואל תחמוד,

אל תברח – כי אין לאן לברוח            ('אל תנאף')

האש שבערה בגבריאל הייתה "אש לא מרוסנת של אמת בלי חסד" (אביב גדג', 'בלוז לראש חודש'), אבל לא הוא זה שבחר בה. ראיית העולם האכזרית שלו הייתה כפויה עליו.

ירדתי למטה לקיוסק ארבע לפנות בוקר לקנות שוקולד וסיגריות

ראיתי מתפללים הולכים לסליחות

להסביר לאלוהים שלנו שאנחנו משתדלים לסלוח לו

על כל הימים הנוראים שברא לנו

על כל הדמעות, הזעם, התסכול והייאוש

בראשית בראה האדמה את האדם

בשנית ברא האדם את האלוהים

ובשלישית את המיקרוגל

בא המיקרוגל, והתחיל לפתוח את הפה המסריח שלו

ריסקנו אותו                               ('כדורי הרגעה בדבש')

רבי נחמן מברסלב מספר מעשה על מלך שראה בכוכבים כי כל מי שיאכל מן התבואה שתגדל בשנה מסוימת – ייעשה למשוגע. כשאוהבו מציע כי יכינו לעצמם תבואה כדי שלא יצטרכו לאכול מהתבואה המשגעת, משיב לו המלך: "זה אי אפשר, כי כאשר אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להפך, שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים".

אבל גבריאל סירב לאכול מהתבואה המשגעת.

מיליון כדורים הם נותנים לי הרופאים

שלא אצעק, שלא אצחק, שלא אתעורר יותר          ('בתוך הצינורות')

והוא צעק. והוא צחק. והוא התחנן לרחמים בתוך עולם משוגע של תוהו: "ליד חמלתית, לשקט, לסדר, להיגיון, בתוך מערבולות של זבל דביק" ('עתיד'), לחסד בתוך דין אכזר וחסר-פשר. לא. הוא לא התחנן. הוא תבע. הוא שאג כאריה פצוע בתוך הקולוסאום הכל-עולמי הזה.

חסד!

חסד!

תתקרב אלי! תביט בי!

מלא אותי!

אהוב אותי! כבד אותי!

וווווווווואאאאאאאאאאאוווווווווו          ('אדמה חרבה')

ויום אחד החסד פגש אותו.

הוא שלח לי אותה והיא נישקה לי באמצע הרחוב

הוא שלח לי אותה יפה וקסומה

הוא שלח לי אותה ברכּות כמו חלה טרייה

כמו תינוק חמים ובהיר בעריסת יהלום

כמו ברכה של גשם צלול באמצע אלנבי בצק-בוץ

ועכשיו אני מתעטף מגעגוע מכאב בלתי נסבל

בחזה שלי מסערת רגשות יוקדת

…

איך שקיפלה שם את הבגדים הריחניים שלנו

מעל מכונת הכביסה ואמרה לי ככה בקול

רפה ושפוף לא נשאר לי כבר טיפת מקום

בלב לאהבה שכזאת, ואני מתבונן בה רפה

ותשוש שוקע ושוקע נבלע ברצפה ומתפלל

כבר לסוף הצולע

…

ותהיתי והשתוממתי ועמדתי שם מול הבורקס

העכור של אלנבי – שדרות חן

איך לקחת לי יקום בוגדני ומתעתע את הקיקיון התכול

והמוצל והמציל שלי שצמח לו בִּן-יום

תחת ראשי וימינה חיבקני וליטפה לי את כל השנים

הרעות והפסולות

הולך שוקע שוקע וצולל                           ('עריסת יהלום')

"ויאמר אלוהים אל יונה: 'ההיטב חרה לך על הקיקיון?'

ויאמר: 'היטב חרה לי עד מות!' "

גם גבריאל נפל בטריק של הקיקיון. כמו ילד הוא נפל. כמו טירון. איזה אידיוט.

על-פי הקבלה, שלושת האבות הקדושים הם כנגד שלושת הספירות: חסד, גבורה ותפארת. אברהם – איש החסד, יצחק – נאזר בגבורה, יעקב – כליל תפארת. בניגוד להבנה המקובלת של תכונת הגבורה, מידת הגבורה של יצחק מאופיינת ומוגדרת באמצעות הפחד. אלוהי אברהם הוא פחדו של יצחק. אברהם אבינו אינו מפסיק מלהשפיע החוצה ונמצא תמיד בתנועה. במצב כזה, אין לפחד מקום והזדמנות להיכנס. אבל יצחק אינו זז ממקומו. אפילו את אשתו מביאים עד אליו.

כאשר נמצאים במקום אחד זמן רב, הרזולוציה גוברת: אפשר להבחין בפרטים קטנים, קטנטנים, מיקרוסקופיים. וככל שהיא גוברת – כן עולה מפלס החרדה. ראיתם פעם טיפת מים תמימה תחת מיקרוסקופ? עכשיו דמיינו את התמונה בגודל טבעי. לכן, יצחק חי בחרדה מתמדת. ואם הפחד הוא צד אחד של מידת הגבורה, אזי בצדו השני של המטבע נמצא הצחוק, כפי שמעיד שמו של יצחק וכפי שלימד רבי נחמן מברסלב במעשה על בן מלך ובן שפחה שנתחלפו:

"לפנות בוקר שמע קול צחוק גדול מאוד שהיה מתפשט על פני כל היער, והיה הצחוק גדול מאוד מאוד עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מן הקול. והוא נבהל ונפחד מאוד מזה. אמר לו חבירו: שוב אין אני מפחד מזה כלל. כי אני לן כאן כבר זה כמה לילות, ובכל לילה, סמוך אל היום, נשמע קול הצחוק הזה, עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים. והוא נבהל מאוד ואמר לחברו: הדבר נראה שזהו מקום השדים, כי בישוב לא נשמע קול צחוק כזה. כי מי שמע קול צחוק כזה על כל העולם?"

גבריאל, שחי במקום השדים, היה האדם ששמע את קול הצחוק הגדול מאוד הזה על כל העולם. והוא מת מפחד.

אני לא מאמין באלוהים, ולא בקברים ולא בנסים

אצלי התריסים מוגפים

אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים

יום כיפור לא אומר לי כלום

אני לא יודע להתפלל

תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם,

אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים

המים החמים מכים לי בראש

מתחיל למלמל: רחמים…

ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי

ומרגיש עוד יותר דביל

כל-כך מאכזב. אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.

אני כל-כך מקנא בכם, חובשי הכיפות

עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצטלבי הצלבים

הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים

הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות

המשתטחים הסדרתיים, מנשקי המזוזות

מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים

כל הדלילים האלה שלבושים בלבן

עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים

עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות

מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן

המתרסקים על המגדלים, המתקשרים עם הבננות והחתולים

המעלים באוב, המתגלגלים הסדרתיים

הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות

מעלי האובות,

כל אלה שעושים אותי קטן ונכה

אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי

שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק

צופה בחושך שבין התריסים

חג עכשיו,

אני מפחד לצאת החוצה                                       ('רק לעוד כמה שעות')

רבי נחמן מברסלב אמר: "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר – שלא יתפחד כלל".

וזה מה שאמר גבריאל:

אני תלוי על חבל בגובה רב

בין ההרים והגאיות

והגשר עשוי פעמונים

יהלומים וזהב מבריק

ובצד אחד שמש מסנוור

ובצד השני חושך צלמוות

ירח ערפל וכוכבים עתיקים

ולפני עומד שרף ולא אדם

ומה שנשרף שם רחוק

בין הגבעות המטושטשות

אלה הזיכרונות שלי

אלה הילדים שלי

אלה התפילות שלי…                   ('גשר בגובה רב')

אבל אני מפחד, מפחד

האדמה הזאת חשודה

אי-אפשר לסמוך עליה

קשה שלא להחליק

ומה זה השאגות האלה שדוחקות בי:

אל תעצום עיניים! אל תעצום!                  ('עתיד')

בי"ד אלול תשע"ג עצם גבריאל בלחסן את עיניו.

תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.