not memberg

 

ד"ר חנה פרידמן מלמדת בחברותא, בעלמא, בקולות ובבתי-מדרש נוספים והיא עמיתה בתכנית ההלכה בבית מורשה.

 

האם עוד מתפללים אנחנו

הניתוק שבין בית-הכנסת ובין החיים, הקצב הטכנולוגי המהיר והקושי ההולך וגובר לעצור ולהתרכז: על מצבה של התפילה בזמן הזה ועל כיוונים של התחדשות, מרבי חייא ורבי אליעזר ועד בית-הכנסת בתל-אביב

חנה פרידמן

לכתוב על תפילה קשה בעיניי כמו לכתוב על אהבה. התפילה היא, אמנם, פעולה יום-יומית, המלווה אותי כמעט מיום שלמדתי לדבר. ילדיי ובני ביתי שומעים אותי ממלמלת מדי בוקר ליד ארון הספרים בסלון, ותפילות השבת בבית-הכנסת הן חוויה שבועית שבה נחשפת תפילתי (הקולנית משהו) בפני רבים אחרים; ועדיין, התפילה, עם הצלחותיה וכישלונותיה, היא תנועה נפשית עדינה, אשר קשה עד בלתי אפשרי לתמלל ולהמשיג. היא מתרחשת (או לא) בחדרי הלב ובמקומות הלא מודעים של הנפש ואיני יודעת אם אצליח לבטא את מקומה הראוי בחיי, בבחינת "ליבא לפומא לא גלי". ובכל זאת, אנסה בדבריי אלה לסכם מעט מחוויות התפילה שצברתי בחיי, להצביע על קשיים הניצבים בפני המתפלל או המתפללת בני-ימינו, ולהציע כמה כיווני פתרון.

 

מועדון תפילת הבוקר

מאז הייתי ילדה קטנה, ביליתי שעות ארוכות בבית-הכנסת. תחילה על ברכי אבי, שהיה מבאי בית-הכנסת הקבועים והקפיד – כשריד מימיו בישיבת פונוביז׳ – להתעטף בסודר נוסף ובכובע לקראת התפילה ולשבת רגע קצר נוסף בסיומה כדי שלא להיראות נחפז לצאת. אבא היה איש של בית-הכנסת וזמן הבילוי הרגוע ביותר לצדו היה שם, על ברכיו. בהמשך עברתי לשבת לצדו, וכשמלאו לי תשע שנים – מצאתי את מקומי בעזרת-הנשים. אהבתי את ההתרחשות הטקסית השקטה, את הנעימות הקבועות, את המפגש היום-יומי עם השכנים. וכך, כשאבא היה מתעטף לצאת למנחה-מעריב הקבועים שלו, הייתי ממהרת לקרוא: "אני באה אתך!" ומשתרכת אחריו לבילוי ילדותי משונה של בן-ערביים.

כשגדלתי קצת והמשפחה נסעה לשבתון קצר בבוסטון, נשלחנו אחי ואני (בשל העלויות המופרזות של החינוך היהודי) לבית-ספר כללי-לא יהודי. ומה יהיה על חינוך הילדים לתפילה? הוריי החליטו כי מדי בוקר נצטרף שנינו, בת 9 ובן 11, למניין שחרית של 6:15 ביחד עם אבא. היו ימים שהתקוממתי. לעתים הייתה ההשכמה המוקדמת לטורח עליי, אך גם שם, אני זוכרת בעיקר את הרוטינה הברוכה. את מראה הגברים החושפים זרוע לצורך הנחת התפילין, את צליל הקשת תאי האחסון של ספסלי התפילה עת הוצא מהם הסידור, את הגבאי השולף קופת צדקה ומהלך בין המתפללים ב"פותח את ידיך" ואת מרhave a nice day, שהיה נפרד מאתנו בסיום התפילה בכל בוקר באותן המילים.

בשל הפער הגדול בין כמות המתפללים במניין בשבת וביום חול, נוהגים בתי-כנסת רבים לקיים את תפילת החול באולם קטן ללא עזרת-נשים. אני הייתי, ככל הנראה, נציגה יחידה למין הנשי בתפילות החול בכל תולדות בית-הכנסת, ולא נמצא לי מקום. אבי הנחה אותי, על כן, לשבת בחדר נפרד שדלתו פתוחה לאולם התפילה הגברי ולהצטרף משם לתפילת הקהל. לא נראה לי שהבחנתי באי-נורמליה שבמצבי: ילדה בודדה בת 9, היושבת מן הצד ומביטה בשולי ההתרחשות. נהניתי מן ההשתייכות ל׳מועדון הגברים׳ היומי, ובלבי פנימה בזתי לקהל הרב של נשים וטף שהצטרפו – מגונדרים ומבושמים – רק לתפילות השבת. ביני לביני כיניתי את המופעים הללו show business ואת קהל באי בית-הכנסת בשבת – כצרכני תרבות זולה. אנחנו, מועדון מתפללי החול, כך סיכמתי לעצמי, אנחנו המתפללים האמתיים.

כשחזרנו ארצה ואני נדרשתי לשוב לתפילת הבנות בבית-הספר, עם המורות המשועממות שעסקו בעיקר בבילוש אחר בנות פטפטניות וסוררות, הרגשתי שחוויית התפילה המתוקה חומקת והולכת לה וביקשתי ממנהל בית-הספר שיניח לי להתפלל עם אבא בבית-הכנסת. בקשתי הייתה כה חריגה ומפתיעה עד שזכתה לאישור מידי. אינני זוכרת כמה זמן המשכתי בכך, אך אני זוכרת שעות רבות בעזרת-הנשים הריקה של בית-הכנסת השכונתי בגבעת המבתר בירושלים: עומדת לבדי אל מול הנוף הנשקף מן החלונות, חווה רגעי שממון ורגעים של השראה, ובעיקר נהנית מן הזמן הקופא מלכת. האם היו בתפילות הללו חוויה דתית או גילוי אלוהי? קשה לומר. לעתים, קפצו מילים או בקשות מסוימות מן הסידור לשפתיי והתגלגלו במורד התודעה: "השיבנו ה׳ אליך", "וטהר לבנו לעבדך באמת". לעתים, נענו מחשבות או ספקות שחלפו בראשי בקרן שמש שיצאה מבין העננים או בתנועת הרוח בווילונות המחיצה. את אלו בחרתי לפרש כקריצה אלוהית. בלבי פנימה היו אלה שעות של רוגע נקי וצלול.

זיכרונות אלה הם המביאים אותי, גם היום, בבגרותי, לשוב ולחפש קרבת אלוהים בבית-הכנסת. הרבה בתי-כנסת עברתי בימי חיי. לא כולם נעמו לי. לא כולם הצליחו לשחזר בעבורי את השקט, הנקיות והשחרור שחוויתי בעזרת-הנשים הריקה של ילדותי, אבל תמיד המשכתי לחפש, ולעתים גם מצאתי. משבגרתי והייתי לאישה ואם, ניתקו אותי שלל מחויבויות החיים מתפילות החול במניין. היום אני עצמי ׳אשת בית-כנסת של שבתות׳, ולעתים אני תוהה מה הייתה חושבת עליי חנה של ילדותי. אולם, דבר אחד ברור לי, לצערי: אין היום עוד הרבה ילדות קטנות, וגם לא הרבה מבוגרים, המחבבים את בית-הכנסת כפי שלמדתי אני לחבב. גם לילדיי שלי, איני מצליחה להעביר את אהבת התפילה באופן שבו אני קיבלתי אותה, ונראה לי כי המשימה נעשית קשה יותר ויותר. בדבריי הבאים אנסה לשרטט מספר קשיים ופתרונות, אולם יותר משיש בהם תשובה, אני מבקשת לראותם כהזמנה לשיח.

לצאת מתודעת המוזאון

לפני מספר חודשים פרסמה חברתי, פרופ' ורד נעם, מסה ארוכה ונוקבת, הקוראת לשינוי מעמדן של נשים בבית-הכנסת. תחת הכותרת 'מעבר למחיצה הפנימית', השתמשה ורד במחיצה הקונקרטית ובמקומן הנסתר מן העין של נשים במרחב התפילה הציבורי כמטפורה למצבו הנפשי של האדם הדתי בן-ימינו, הנדרש להדחיק חלקים נרחבים מאישיותו ואמונותיו בבואו אל המעשה הדתי. ישנו מתח מתמיד, טענה נעם, בין הווייתנו היהודית המסורתית לתרבות המערבית המודרנית, שאנחנו בניה ואזרחיה. המתח כשלעצמו אינו רע ואף יכול היה לשמש כגורם מפרה בחיינו, לולא בחרה החברה הדתית להתמודד עמו בדרך של מידור והפרדה.

דבריה של נעם מכוונים לא רק כלפי בתי-הכנסת, אך אני חשה כי הם מורגשים בהם באופן מיוחד. בקיץ האחרון ביליתי עם משפחתי מספר שבועות בעיר ניו-יורק. במהלך ימי התיור וההתרוצצות בעיר הזדמנו לעתים לתפילת חול או שבת באחד מבתי-הכנסת הפזורים ברחבי מנהטן. הניגוד בין המולת הרחוב הסואן, מראה האנשים, התפאורה, הצבעים וסגנון הלבוש, למה ששרר בבית-הכנסת פנימה, הימם אותנו בכל פעם מחדש. כל כניסה לבית-הכנסת הייתה מעין מסע חזרה בזמן או ביקור במוזאון: מצנפת הבד השחורה שעל ראש החזן, המנגינות העתיקות, טון הדיבור – כל אלו עמדו בניגוד מוחלט למתרחש בחוץ. הניתוק הזה מקנה, אמנם, ממד של קדושה והדרת-כבוד למקום, אך גם עלול להשאיר חלקים נרחבים מנפשו ומרוחו של המתפלל מחוץ לאולם התפילה. והתפילה, כעבודה שבלב התלויה בנפש וברוח – אינה יכולה בלעדיהן. בתי-הכנסת בארץ אולי תאטרליים פחות, אך דומני שהניתוק אשר נעם מדברת עליו נוכח גם אצלנו בנוסח התפילה, בארכיטקטורה הפנימית, בבחירות המוזיקליות, באופי הדרשות – וגובה את מחירו בהיעדרה של החוויה הדתית בבתי-הכנסת.

הקריאה להתחדשות בבית-הכנסת דורשת זהירות רבה. ישנן לא מעט הלכות פסוקות הנוגעות לנוסח התפילה ולסדריה, שכל שומר הלכה מקבל כנתון שאינו ניתן לשינוי. יתרה מזאת, בצד ממד האותנטיות והרלוונטיות, מרכיב חשוב ומשמעותי בבית-הכנסת מצוי דווקא בעובדה שהוא משמר מנהגי אבות ומקנה תחושת ביתיות לכל יהודי הבא בשעריו. אולם, מפתיע לגלות עד כמה יכולים שינויים קטנים, ואפילו הם חיצוניים לתפילה עצמה, לנערה ולהוציאה מן הקיבעון והשיממון.

בבית-הכנסת שייסדנו בתל-אביב אנו נוהגים להתייחס באופן סדיר לאירועים אישיים וציבוריים המתרחשים בחוץ: תפילות מיוחדות במקרי בצורת ואסונות עולמיים, אזכור מאורעות עכשוויים ותפיסות מודרניות בדרשות על פרשת-השבוע, ציון אירועים פרטיים מחיי המתפללים (התחלת כיתה א', קבלת פרופסורה או פרס מקצועי), בעליות לתורה או בקידושים שלאחר התפילה. הצלילים המחלחלים מן העולם החיצון לאולם התפילה הופכים את בית-הכנסת – באחת – למקום אמתי יותר בעבור המתפללים בו, והתפילה שבה להיות לחוויה של אנשים מורכבים, עגולים וממשיים

טרם התייחסתי, כמובן, לשינוי הדרמטי בנהלי בית-הכנסת, שבו עסקה נעם, והוא הוצאת הנשים ממקומן הפסיבי והבלתי נראה מאחורי המחיצה ושילובן באופנים שונים בסדרי התפילה והקהילה. זהו נושא רחב ורגיש, המעורר סערות רבות בקהילות הציוניות-הדתיות של זמננו, אך לא באתי לעסוק בו במאמר זה. כל שאומר, בהקשר שלנו, הוא כי קהילות הנוטות לאמץ שינויים – קלים או דרמטיים – בנוגע למקומן של הנשים בבית-הכנסת, חוות התחדשות דתית אשר השפעותיה מגיעות הרבה מעבר לנשים עצמן. הדי התיקון החברתי שמחוללים שינויים אלה ניכרים בפסקאות מן התפילה המקבלות משמעות חדשה, בתחושת הזדהות גוברת של מתפללים רבים ובאנחת רווחה של מי שנדרשו לעצום עיניים ולקמץ לבבם לאורך שנים ולפתע הם רשאים לפקוח ולשחרר

מרחב ללא סמארטפון

אך האתגר של התפילה בימינו נעוץ לא רק בחיבור בין בית-הכנסת ובין החיים, אלא גם במרכיבים שהם אימננטיים לחוויית התפילה עצמה. התפילה דורשת ריכוז, עצירה, אי-עשייה, הנראים כה רחוקים ממציאות החיים היום-יומית שלנו כאזרחי העולם המערבי שאחרי המהפכה הטכנולוגית. מהפכה זו היא זרז, אבל רק סימפטום לאופי החיים בחברה עתירת טכנולוגיה ואפשרויות, המומרצת על-ידי מנועים כלכליים וחברות מסחריות ומציפה את כולנו בכמויות אין-סופיות של מידע, פרסומות, אפשרויות וגירויים – הרבה מעבר למה שאנו יכולים להכיל ולקלוט. מציאות זאת משפיעה על חיינו באופנים שאנו רק מתחילים להבין ולהעריך. נכון לעתה, מוגדרים צעירי התקופה, ילידי שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, כבני דור ה-Y. מאפייניו של בני דור זה הם: שימוש נרחב בטכנולוגיה, יכולת 'זפזופ' ועבודה רב-ערוצית, החלפה מהירה של מקומות עבודה ומגורים, דחיית גיל הנישואין ועוד ועוד. מוסדות רבים של העולם הישן, ובמיוחד אלה הדורשים התמדה וסבלנות גבוהה, עומדים במבחן הישרדות: תרבות הקריאה, שירה וחיי רוח, עבודות הדורשות מיומנות ואימון, ואפילו מוסד המשפחה. לא פלא כי במציאות כזו, קשה להגיע גם לשקט הנפשי הנדרש לתפילה.

בעוד שהמצב שהצבעתי עליו מהווה קושי, נראה לי כי אפשר לזהות כאן גם צורך אמתי: המתח הנפשי הנלווה לאורח-החיים שתיארתי הוא אדיר, והניכור שהוא גוזר על האדם כלפי סביבתו, משפחתו ולעתים כלפיו-עצמו גובה מחירים יקרים. אם בעבר, בעולם חסר ביטחון וידע, תפקד האלוהים כמגן ומושיע לאדם מפגעי העולם ומחוסר האונים מול מחלות, בצורת, עקרות וקשיים אחרים, דומה כי היום, משהשיגה האנושות שליטה סבירה ויצרה תחושת ביטחון בעולם המערבי, הופך האלוהים למגן ולמצפן, המווסת את האדם אל מול הקריירה, הטכנולוגיה, הרכושנות, ופגעיו שלו-עצמו. כמה אנשים החליטו להתנזר מן הסמארטפון, להגביל את שעות העבודה, לבלות יותר עם המשפחה, לקרוא ספר – ומצאו עצמם שוב ושוב נסחפים פנימה אל סחרחורת הצריכה והעשייה? כמה ניסו להשיג שקט בעולם רועש – ומצאו שהדבר כמעט בלתי אפשרי? הניסיונות לגייס כוח רצון או שליטה עצמית נגד כל אלה נוחלים הצלחות רגעיות בלבד ודורשים כוחות נפש אדירים. לעתים נראה כי רק כוח חיצוני ומוחלט אשר יכפה על האדם להגביל את עצמו – יוכל למשימה.

למקום הזה בדיוק נכנסות כמה מהחובות הדתיות הבסיסיות – והשבת והתפילה בראשן. במרחב הזמן שיוצרות השבת והתפילה, ישנם שקט וחלל-פנוי נדירים. מתוך שקט זה, אנו מתפנים, לראשונה, להביט בעצמנו, בזולתנו, ולהקים קהילות שביסודן חיבור נפשי לא תכליתי ולא מעמדי. על רקע הזרות והניכור שבעולמנו הרועש, התפילה מזמינה אותנו להוויה אחרת, משמעותית דווקא לדור ה-Y.

התפילה כשומר מסך

 ואחרי הכול, שאלת הריכוז והכוונה קדומה היא והעסיקה לא מעט גם את חז"ל. מסכת ברכות, הפותחת את הש״ס, שואלת שאלות רבות על התפילה: כנגד מה נתקנה; האם תפילת ערבית היא רשות או חובה; האם בכל יום מתפלל אדם שמונה-עשרה או מעין שמונה-עשרה ועוד. בכל הצמתים האלה וברבים אחרים, מובילים חכמי המשנה והתלמוד מהלך של העתקת התפילה מעולם החוויה של היחיד אל עולם המחויבות של הציבור. קורא רגיש ישמע את הכאב שבמהלך הזה. באזניי מהדהדת קריאתו של רבי אליעזר, מבית שמאי, איש העולם העתיק, המתנגד לשינוי ומזהיר: "העושה תפילתו קבע – אין תפילתו תחנונים לפני המקום!" אולם החכמים כבר הכריעו ומחאתו של ר׳ אליעזר מוחלפת בכמה עצות אשר ביכולתן רק לעדן את הכאב: "יתפלל אדם בשעת דמדומי חמה או יחדש דבר מה בתפילתו". היהדות שלאחר חורבן הבית העמידה עצמה מחדש סביב מוסד בית-הכנסת ולתפילות הציבור תפקיד חשוב בהתארגנות זו. משהפכה התפילה לנקודה הארכימדית של הקיום הקהילתי, שוב אין מנוס מן הקביעות וההתמסדות ונותר רק מקום מועט וזניח לביטוי אישי ולחוויה של היחיד.

אזהרתו של רבי אליעזר בדבר תפילת הקבע התממשה מהר מאוד, וכבר חכמי התלמוד מעידים בכנות מפתיעה על הקושי שלהם בכוונה בתפילה. ההלכה מבררת את חובת הכוונה, ומתוך הבנה של המגבלות האנושיות מעמידה אותה, בסופו של דבר על פסוק אחד בלבד: "שמע ישראל". עד כאן צריכה כוונת הלב. כל שאר התפילות אינן תלויות כוונה אלא תלויות מעשה, קביעות והרגל.

בסוגיה מרתקת ולא ידועה במיוחד מן התלמוד הירושלמי, חולקים כמה אמוראים חוויות מתסכלות מן התפילה:

"אמר ר' חייא: 'רובא אנא מן יומיי לא כיונית.

אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי

ואמרית: מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא'.

שמואל אמר: 'אנא מנית אפרוחיא'.

רבי בון בר חייא אמר: 'אנא מנית דימוסיא'.

אמר ר' מתניה: 'אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה' ".

(תרגום: "אמר רבי חייא הגדול: 'מימיי לא כיוונתי בתפילתי.

פעם אחת רציתי לכוון, והרהרתי בלבי

ואמרתי: מי נכנס ראשון לפני המלך: ארקבסה ]ראש הקהילה] או ראש הגלות?'

שמואל אמר: 'אני סופר אפרוחים'.

רבי בון בן חייא אמר: 'אני מונה אריחים'.

אמר רבי מתניה: 'אני מחזיק טובה לראשי, שכאשר מגיעים ל'מודים' הוא כורע מעצמו'.")

תלמוד ירושלמי, ברכות פרק ב, הלכה ד.

 

רבי חייא הגדול, שמואל, ר׳ בון בר חייא ור' מתניה אינם קוטלי קנים באגם. כשהם מעידים על הקושי, שלא לומר חוסר האפשרות של כוונה בתפילה, אני מזהה בקולם תסכול. יש בדברים מעין אחוות לוחמים – אך גם השלמה. לא שמעתי אותם יוצאים למרד נגד עצם התפילה הממוסדת, ולמיטב ידיעתי, הם הקפידו, כמו כל יהודי אחר, על תפילה כסדרה. אולם, אם נקשיב היטב לווידוייהם נוכל לשמוע, מבין השורות, את הקשיים הייחודיים העומדים בפני המתפלל ולאפיין את דרכה החמקמקה והבלתי נשלטת של המחשבה האנושית:

רבי חייא הגדול ניסה פעם אחת לכוון בכל כוחו בתפילתו. מהמשך דבריו, אני מבינה שהכוונה שהוא ביקש הייתה להנכיח את דמותו של הקב"ה לפניו ולהעמידו כנגד מחשבתו, כנמען של תפילתו. אחת מהדרכים שבהן נוקטת ההלכה בעניין זה היא לדמות את העמידה מול ה׳ בתפילה לעמידה מול מלך: מכאן נגזרות הלכות כמו הקפדה על לבוש ראוי, סדר הברכות בתפילה, האיסור להפסיק או להפיח בתפילה וכן הלאה. אולם, לדימוי המלך שבו נעזר רבי חייא חיים משל עצמו. משהתחיל לחשוב על מלכים, נשאה אותו מחשבתו הלאה, לחצרות מלוכה ופוליטיקה אנושית רגילה. וכך, במקום להתעלות לשיח עם בוראו, מצא עצמו ר׳ חייא נגרר, שלא ברצונו, לחשבונות קטנוניים של חשיבות וכבוד: מי נכנס לפני מי אצל המלך שלנו: ראש הקהילה או ראש הגולה?

עדותם של שמואל ורבי בון בר חייא מעלה בעיה אחרת, מוכרת משהו, האורבת לכוונה: השעמום. הקביעות במקום ובזמן, החזרתיות והמופשטות של מילות התפילה, יכולות בקלות לשעמם ולהרדים את המתפללים. החכמים הסופרים אפרוחים ואריחים מנסים, כך נראה, למלא את השיממון והחלל המחשבתי בתרגיל קליל, אשר יעסיק את מחשבותיהם.

הכרת הטוב של רבי מתניה לראשו, הכורע מאליו במודים, מעידה על תופעה אחרת, ידועה אף היא: הגוף הפועל 'על אוטומט' במהלך התפילה. הדבר נכון לא רק בנוגע לראש, אלא גם – ובעיקר – בנוגע לפה, הממלמל את מילות התפילה מעצמו, במנותק מכל מחשבה. יעידו על כך ההלכות העוסקות באדם ש"מצא עצמו" במקומות שונים בתפילה והכרעת ההלכה לקבל תפילות אוטומטיות אלה כתפילות של ממש. ההודיה של רבי מתניה לראשו ממצה באופן מחויך את הזרות שחווה המתפלל בינו לבין מחשבותיו. כאילו ישנו 'אני' – שהלך לאיבוד – וישנו הגוף המתפלל: הראש הכורע, הפה הממלמל והמחשבות התועות בדרכן.

אני למדה מסוגיה זו כי קשיי הכוונה אינם חדשים לדורנו. גדולים וקודמים התעמתו עמם, וגם הם הודו בכישלון. יתרה מזו – קריאת רצף העדויות הללו מעלה שיש משהו כמעט מחויב בתהליך תעיית המחשבות בתפילה, ואולי זו טעות לנסות להתנגד לה. דומני שהעצה הטובה ביותר שנוכל להשיא לר' חייא הגדול, המתאמץ לכוון את מחשבותיו כלפי ה', היא: הרפה. אנשים המורגלים בעבודה רוחנית מספרים על חוויית התרוקנות (התאיינות) שיכול אדם לחוות כאשר הוא מצליח להרפות את מחשבתו ותודעתו. ההתרוקנות הזו מתרחשת דווקא בהיעדר מאמץ, במצב הקרוב לתרדמה תודעתית – בדומה לשומר מסך, המרחף על צג המחשב כשהוא דולק אך מושבת מפעילות ומקרין באופן חזרתי צורות ותבניות, השומרות את המחשב במצב של פעילות חשמלית נמוכה. דימוי שומר המסך יכול להסביר את מחרוזות התפילה שבהן ממשמשים מתפללים מוסלמים, את גלגלי התפילה שמסובבים מתפללים בני דתות המזרח או את המנטרות החזרתיות של המדיטציות השונות. ייתכן כי גם ספירת האפרוחים והאריחים של שמואל ורבי בון בר חייא הולכת בכיוון דומה. אין כאן שעמום מקרי, אלא שעמום שהוא כמעט מדעת, דבר שהם גוזרים על עצמם כדי להגיע למצב התודעתי הנכון. אם נכונים דבריי, ייתכן שגם ברכתו של רב מתניה לראשו, הכורע מאליו, לא נאמרה בציניות אלא ברצינות רבה: טוב שהגוף יודע את מלאכתו מעצמו. טוב שהנפש יודעת למצוא מנוחה בתפילה.

התפילה דורשת עבודה

בדבריי אלה ניסיתי לשרטט כיוונים חדשים-ישנים לתפילה אשר יוכלו, אולי, לסלול נתיב למי שכבר התייאשו ממנה: הוצאת בתי-הכנסת מן הקיפאון והקיבעון, הכרה בקשיי הריכוז והעצירה – וביחד עם זאת, ההכרה בצורך הנפשי הגובר בבתי-הכנסת והגדרה מחודשת של המצב התודעתי שנכון לחתור אליו בתפילה.

כפי שהקדמתי ואמרתי, אינני מתיימרת להציע את הנוסחה הנכונה לתפילה. ניסיתי להעלות על הכתב מעט מחוויותיי ותובנותיי שלי משנים של תפילות – מוצלחות ולא מוצלחות כאחד. דבר אחד ברור לי: חוויית התפילה עומדת ביסוד החוויה הדתית כולה; בהיעדרה, קשה עד בלתי אפשרי להעמיד עולם דתי שיש בו חיות ומשמעות. ולא בכדי נקראה התפילה "עבודה שבלב" – היא אכן דורשת עבודה.

 

 

לידים

דבר אחד ברור לי, לצערי: אין היום עוד הרבה ילדות קטנות, וגם לא הרבה מבוגרים, המחבבים את בית-הכנסת כפי שלמדתי אני לחבב. גם לילדיי שלי, איני מצליחה להעביר את אהבת התפילה באופן שבו אני קיבלתי אותה, ונראה לי כי המשימה נעשית קשה יותר ויותר

 

במרחב הזמן שיוצרות השבת והתפילה, ישנם שקט וחלל-פנוי נדירים. מתוך שקט זה, אנו מתפנים, לראשונה, להביט בעצמנו, בזולתנו, וליצור קהילות שביסודן חיבור נפשי לא תכליתי ולא מעמדי

הצלילים המחלחלים מן העולם החיצון לאולם התפילה הופכים את בית-הכנסת – באחת – למקום אמתי יותר בעבור המתפללים בו, והתפילה שבה להיות לחוויה של אנשים מורכבים, עגולים וממשיים