הבו לנו רבנים שאינם 'אקדמאים'
הרב יובל שרלו
יכול ידידי פרופ' [דני] סטטמן להירגע – לא באתי בהבל פי למוטט את העולם האקדמי, שכן עולמי נטוע היטב בתוכו והתברכתי ממנו הרבה. וגם לו הייתי עושה זאת, לא היה הדבר גורם להינד עפעף בעולם האקדמי, שכן מותניו עבים בהרבה ממותני, ואין הוא זקוק לסיוע כלשהו כדי לעמוד בדלות הרוח שפי הוציא כנגדו. למעלה מכך, חלחלה עוברת בי כשאני מדמה בנפשי מה היה קורה בעולמנו הרוחני ללא המחקר האקדמי, ההוראה והכתיבה, הרמה והמתודה. ברם, כיוון שהושמעה הקריאה 'הבו לנו רבנים אקדמיים', אני מבקש לקרוא קריאה ההפוכה, רק כדי להבליט את העומד מאחורי טיעוניי, ולומר את אשר היה על ליבי בעת שקראתי את הדברים על חוסר האקדמיות של הרבנים.
הרבה הסתייגויות מתחייבות כמבוא לדבריי: ראשית, כתיבתי בהקשר זה היא טיפולוגית, ועוסקת ב'אקדמאי' וירטואלי שאינו קיים במציאות, אך מרכיבים רבים בו מצויים בכל הלומד לימודים אקדמיים; שנית, הכללה היא אם כל חטא ואב כל ניסיון להתמודד עם תופעה, ודבריי, הנדים בין החטא לבין הרצון לטעון טענה של ממש, חוטאים בהכללה (ובעיקר יסלחו לי טובי הרבנים שעולמם נעוץ בשני העולמות גם יחד); שלישית – יש להבחין הבחנה חדה בין הידע הרחב החיובי שאותו מקנה העולם האקדמי, לבין המחיר שגובה הדמות הטיפולוגית של ה'אקדמאי'. זו הייתה גם מגמתי בדבריי – לעמוד על המחיר הכבד של האקדמיה ועל חסרונותיה בבואנו המעמעמים מעט את יומרת הנאורות שעליה מתבססת הקריאה לרבנים אקדמאים. ורביעית – אף שיישמע הדבר פרדוקסאלי – דברים אלה נכתבים מתוך אהבה עמוקה לשני העולמות גם יחד, ומתוך חיפוש פנימי מתמיד אחר הדרכים ליישב את שניהם בשלום, על אף ההבחנות החדות הכלולות בתוכו.
מפני מה אין רצוני ברב אקדמאי ?
א. אחד מיסודות הכתיבה האקדמית הוא הריחוק וחוסר המעורבות. פגם גדול פוגם החוקר אם הוא מערב עצמו בנושא הנידון. ריחוק זה מחלחל מן המתודה האקדמית אל תרבות החיים. האקדמאי הוא בדרך כלל בעל העין השלישית, המתבונן מן הצד כמנתח וכחוקר ולא כמעורב. אבוי לרב אם ינהג בדרך זו ואבוי לקהילה אם זו תהיה נקודת המבט של רבה. הרב צריך להיות מעורב בכל נימי יישותו בנעשה בקהילתו, ולקחת ללב כל עניין וכל תחום.
ב. האקדמאי מתרגל לפנות רק אל החלק האינטלקטואלי שבאדם. עולמו של הרב אסור לו שיהיה כה מצומצם, וזאת משתי סיבות: ראשונה בהן היא העובדה כי קהילתו מורכבת מהיקף נרחב של חברים, ולא רק מאינטלקטואלים. שנייה בהן היא כי על הרב לפנות אל צדדים אישיותיים אחרים שבכל אחד – אל הרצון והדמיון, הרגש וההתפעלות, וכשהוא לוקה בתסמונת האקדמאי הוא יימנע מלעשות זאת. אמנם, ראוי מאוד כי הרב יהיה גם בעל רמה אינטלקטואלית, אך זו רק אחת ממשימותיו, ולא החשובה ביותר.
ג. לעולם יעדיף האקדמאי את המחקר, הפרסום, הגילוי המחודש, הרחבת הערות השוליים, נסיעה לפוסט-דוקטורט ודומיהם, על פני מסירות הנפש שבהליכה ממקום למקום ומעיר לעיר ללמד את הדברים הפשוטים והראשוניים. רבים שואלים עצמם לסוד קסמו והשפעתו של העולם הרבני על חברתנו, ומבקשים להציע את התלות, הצמצום המחשבתי, הדיקטטורה הרוחנית וכדו' שרבנים יוצרים. ברם, הסיבה העיקרית והראשונית היא מסירות הנפש – מיהו המעביר דף יומי? מי אומר 'וורט' לפרשת השבוע? מי מיישב בעיות שלום-בית ומשתתף מתמיד בשמחות, מופיע בסמינריונים של תנועות הנוער – אם לא הרב, שאין לו זמן לכתוב מחקר ופרסום חדש?
ד. האקדמיה כאמור מאפשרת, וייתכן שאף מעודדת, הבחנה בין המושא הנחקר לבין החוקר. בשל כך, פעמים רבות דווקא העיסוק בנושאים אמוניים ודתיים מצנן את התלהבותו הדתית והאמונית של החוקר. הפתיחות, הראיה הרב-כיוונית והספקנות שעומדות ביסוד כל מחקר מדעי ודומיהם – טובים הם למחקר ורעים עד מאוד לעבודה הרבנית. הרב המצוי בעבודתו צריך לשאת עמו את הלהט הגדול והעצמה הרוחנית הנובעים ממקורות עמוקים יותר, שאין יד הספקנות היסודית פוגעת בהם. לא שלרב אין ספקות – חייב הוא שיהיו לו כאלה – אך המקום שממנו הוא שואב את מנהיגותו נמצא מעבר למוטל בספק. האקדמאי הוא בדרך כלל מהאו"ם ! טובה לי חד-ממדיותו הלוהטת של הרב (על אף ריחוקי [או סלידתי?] העמוק ממנה) מעושר הפתיחות של האקדמאי, בעת שאנו עוסקים בהנהגת קהילה.
ה. ידיו של האקדמאי שחוקות מהקלדה על מחשבו. ידיו של הרב שחורות מעיסוק בשפיר ושליה. זה הרב שאני רוצה.
ו. האקדמאי מייחס בדרך כלל חשיבות מועטה לביטוי החיצוני של המצוות. אין אדם יודע מה עצמת יראת שמיים ואמונה בלב חברו, אך הוא יודע היטב מה הוא מבטא כלפי חוץ. קיים מתאם בין השכלה אקדמאית לבין זלזול באותן מצוות המהוות גם סמלים, כגון: כיסוי ראש ולבוש נשים, תפילה במניין, דף יומי וכדו'. לו היה הדבר נובע מתוך הצגת עמדה לוהטת המקדשת את התחומים האחרים, כגון הצטיינות בולטת בחסד וצדקה ובמצוות שבין אדם למקום, החרשתי כי הצער שווה בנזק המלך. לעומת זאת, רב הקהילה גם מטפח את הזיקה לפרטים הקטנים של המשנה ברורה, כי זה ייחודה של אמונת ישראל: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים".
ז. האקדמאי המתקדם התרגל לפינוקים: מלגות, כנסים בינלאומיים במקומות נוחים, שבתונים, סמינריונים וכדו'. פינוק זה מחלחל לסגנון החיים, שאין אני רוצה כי הרב ינהג בו. יש להדגיש כי אין מדובר בעצם רעיון ההשתלמות והרחבת הדעת כי אם בסגנון החיים שהוא משריש. הרב התרגל לאכול רבע עוף בחתונה וסעודת הבראה בשבעה. זה הרב שאני רוצה – לא מפונק.
ח. לשונו של האקדמאי לשון קרה היא, המנתחת ומסווגת, מגדירה ומתפלמסת, בשפה שרוח קרירה נושבת הימנה. עמידתו על כללי הלשון התקינה ועל הלוגיקה הפנימית של הדברים, משפיעה גם על ההתנסחות. לשונו של הרב עשירה בחום, ואף אם לעתים היא אינה תקינה ומדוקדקת, היא מקרינה על השומע עולם ומלואו.
ט. סגנונו של האקדמאי אינו תובע – הוא מציג את התפיסות השונות בפני תלמידיו וקוראיו, ובכך רואה את סיום תפקידו. לעומתו, רב שאינו יכול לתבוע מאנשי קהילתו אינו ראוי לתוארו. חלק מתפקידיו של הרב הוא להתייצב בתוך עדתו ולומר דברי כיבושין וחיזוק על תופעות הדורשות שינוי – תופעות הלכתיות והנהגתיות. דמותו של הרב צריכה להיות גם זו של המוכיח בשער, ואת זאת הוא יכול לעשות רק אם לא סיגל לעצמו את דמותו הבוהקת של האקדמאי.
לו זכינו, היו שני העולמות חוברים. לו זכינו, לא היינו נאלצים לברור בין השניים, ולא היינו אומרים 'גזורו'. עכשיו, שלא זכינו, ואנו נאלצים לעתים לבור לנו את אחד הצדדים בלבד, לא הייתי מצטרף לקריאה 'הבו לנו רבנים אקדמאים' – אלה לא ישרתו את הציבור ואת צרכיו, הם ישרתו רק קבוצה מסוימת ממנו שהאינטלקטואליות היא עולמם הפנימי. ואף קבוצה זו לא תזכה ליהנות מ'אב הטיפוס' הרבני שיעניק להם את לטיפת הפינוק ואת חומרת התביעה שכל אחד מאתנו זקוק לו. לעומת זאת, דווקא הרב המכוון את דבריו כדי לעורר את הלבבות (אף שעליו לדעת כי בחברתנו לא ניתן להתנער מחובת הרמה הגבוהה), לקרב את הנפשות ולהלהיט את האמונה – הוא הראוי לתארו.
אפילוג:
אני מתבונן על מה שכתבתי ואיני מאמין כי דברים אלה יצאו תחת ידי. מעריץ גדול של הדעת אני, מקבל האמת ממי שאמרה, ושמח מאוד בעולמות המחקר והידע, כמו גם בעילאיות הביקורתית. הרבה קיבלתי ועוד אקבל מהעולם האקדמי. למעלה מכך, אף אני שותף לתסכול העמוק על צרות הדעת שלנו, הרבנים, על אי-אימוץ המתודות הנרחבות הראויות לעולם הדעת, על שעבודינו לסגנון העבודה הרבני ועוד ועוד – עניינים שראוי לייחד להם מאמר בפני עצמו.
ברם, 'תגובת בטן' זו נכתבה באהבה עמוקה לרעיי ועמיתיי הרבנים, אשר עושים לילות כימים [ימים כלילות?] בהוראת התורה ובפסיקתה, בחינוך ילדינו, בהשכנת שלום, בהשאת זוגות ובניחום אבלים – בתמורה זעומה שאיננה עומדת בשום יחס למידת השקעתם. מולם עומדת ה'גילדה' האקדמאית שברוב התפארותה על עצמה מנכסת לה את הזכות לקבוע מי יכול להיות דירקטור, מי ראוי להכשיר את מחנכי ישראל (תהליך האקדמיזציה של החינוך), מי יקבל את הפרסים השונים המוענקים במרחב, מי יזכה לשבתון, מה נחשבת יצירה אמיתית, ומיהו הרב הראוי לקהילה הציונית דתית. גילדה זו בזה לנעשה בעולם הישיבות, וטוענת לרמתה הגבוהה מול היצירתיות העלובה בעולם זה, אך שוכחת כי גם אם הייתה עובדה זו נכונה (מה שאינו וודאי כלל וכלל), עולם הישיבות הוא הקושר את האומה הישראלית לאמונתה ולתורתה, לנאמנותה ולדבקותה באלוקיה, ואפילו מנקודת מבט זו בלבד הוא העומד בראש.
קולם הבלתי נשמע של הרבנים הנושאים בעול בענווה ובמסירות נפש, הנעים מחתונה ללוויה ומשמחה לאבל; המלמדים בכל מקום ובכל זמן, בכל רמה ובכל תחום; המצמיחים את הדור הבא במציאות שהיא כמעט בלתי נסבלת; הזונחים את משפחתם למען המשימה הכללית החשובה; הנוטלים על עצמם את עמל החינוך והפסיקה ומונעים עצמם בשל כך לשבת, ללמוד ולחקור – הוא שבער בקירבי, ואת קולם אני מבקש להשמיע. עד שלא תגדל התפיסה האקדמית את הנוער ואת הקהילות לאותה עצמה שבה מגדלים רבנינו את ילדינו, אין לה זכות מוסרית לקרוא לרב האקדמי. מכוחם של רבנים אלה הריני קורא למפגש עמוק יותר בין העולמות, שתקדם לו הכרה עמוקה בערכם של רבנינו צרי האופק המשועבדים לעבודתם, לקהילתם, למצוות ד' ולאמונת עתנו, ולא זה המתמצה בקריאה 'הבו לנו רבנים אקדמאים'.
בני גילי הרבנים, אף שלא למדו השכלה אקדמית מסודרת וייתכן כי דווקא משום כך, נושאים על כתפיהם את חלקם בהנהגה הרוחנית של הציונות הדתית. הרב מוטי אלון, אדמו"ר הציונות הדתית; הרב דוד סתיו – רבה של שהם; הרב אלישע וישליצקי ודומיהם. השכלה אקדמית מסודרת לא הייתה מזיקה לנו, וסביר אף להניח כי הייתה מסייעת בידינו להשיג חלק ממטרותינו טוב יותר, אולם כיוון שהיא מחלחלת אל אופי ההנהגה הרבנית, ייתכן כי מוטב לנו רבנים ענוותנים ולא אקדמאים, החיים בשלום עם עובדה זו, ואין עיניהם צרה בעולמות השונים. כי אם הם עושים במלאכתם והחוקרים עושים במלאכתם, אלו ואלו ימצאו את הדרך לחבור יחד.
