not memberg

הבעיה איננה בליברליזם: תגובה למאמרו של אבינועם רוזנק כפי שפורסם בדעות 87 כאן 

"שורש המבוכה אינו בהליכה עיוורת אחרי אופנות מחשבה רדודות, תוך כניעה לצווי התקינות הפוליטית ונטישת 'קרקע הבית שלנו', אלא בשידוד המערכות שמתחייב בקרקע הבית שלנו לאורם של ערכים שלהם איננו רוצים ואיננו יכולים להתכחש. מכיוון ששורש המבוכה הוא בשידוד המערכות שמתחייב בקרקע הבית שלנו, המוצא מן המבוכה לא יימצא לנו בחזרה מדומה אליה". אליעזר מלכיאל מגיב למאמרו של אבינועם רוזנק, "חינוך יהודי ברגעי מבחן: קריאת השכמה לבחינה מחדש של זהותנו"

 

היענות לאתגר שמציבה ההתבוללות בפני כל מי שהמשך קיומו של העם היהודי יקר לליבו, מחייבת, כך אומר אבינועם רוזנק, שידוד מערכות רדיקלי בדרכי מחשבתנו. כהכנה להיענות הזו, הוא מציע במאמרו בגיליון דעות 87 מפת דרכים ראשונית להבנת הבעיה ("ניסוח הבעיה חיוני יותר מפתרונה"). המפה הזו מסמנת מנין 'באה עלינו הצרה הזאת', ומיניה וביה היא מסמנת גם את כיוונה של המחשבה שתגאל אותנו ממנה. מקור הרעה הוא "המרחב התרבותי שבו אנו חיים", "התובנות והשיח המערבי", "הכלים הליברליים", "הנחות יסוד שאימצנו מהתרבות המערבית באופן חסר־עכבות"; כל אלה, לא רק שאין בהם דבר העשוי לספק בסיס למגננה מההתבוללות אלא הם שמסכלים כל אפשרות לעמוד בפניה, באשר הם שמעניקים לה רוח גבית ומהווים לה מקור השראה: "הכלים הליברליים הם מקור ההצדקה לנישואי תערובת", לפיהם "המשך הנבדלות הוא בלתי נסבל", מצוות היום היא נישואי תערובת ו"ראוי לברך עליהם". מעבר לטענות לגופו של עניין, ברטוריקה שלו רוזנק משמיע לנו שאם סברנו שעמדותינו הליברליות מבטאות את היושרה האינטלקטואלית והמוסרית שלנו, טעות בידינו: נכנענו ל"תקינות פוליטית", שוכנענו "שזה לא פוליטיקלי קורקט" לומר אחרת, "איבדנו את קרקע הבית שלנו", "נרדמנו בשמירה", ועוד כהנה וכהנה.

תמונת "המרחב התרבותי שבו אנו חיים", העולה מדברי רוזנק, מעוותת ומסולפת מיסודה; ממילא, הדיאגנוזה שהוא מציע על בסיסה לבעיית ההתבוללות – וכיוונה של הבשורה המסתמנת מתוך הדיאגנוזה – מחטיאות את לב הבעיה, ולמעשה מתחמקות מהתמודדות עימה. הרטוריקה סימפטומטית להתחמקות: שורש המבוכה אינו בהליכה עיוורת אחרי אופנות מחשבה רדודות, תוך כניעה לצווי התקינות הפוליטית ונטישת "קרקע הבית שלנו", אלא בשידוד המערכות שמתחייב בקרקע הבית שלנו לאורם של ערכים שלהם איננו רוצים ואיננו יכולים להתכחש. מכיוון ששורש המבוכה הוא בשידוד המערכות שמתחייב בקרקע הבית שלנו, המוצא מן המבוכה לא יימצא לנו בחזרה מדומה אליה. אבל לפחות בזה אני מסכים עם רוזנק, שניסוח הבעיה חיוני – אם לא יותר מפתרונה, הרי לפחות כתנאי מקדים לעצם המחשבה עליה. עם הצטללותה וסילוק התבלולים הרטוריים על אודות תקינות פוליטית, ייעשה ברור שההתמודדות אינה במישור הרעיוני־אידאולוגי מן הסוג שעליו רוזנק שוקד. כל זה ישליך בהכרח גם על עצם הגדרתה ואפיונה של הבעיה: יתברר, שמחירו של שידוד המערכות המתבקש בקרקע הבית שלנו – מחיר שרוזנק בעליל אינו נכון לשלם – הוא נטילת מקצת עוקצה של הבעיה. למודאגים – וגם אני כרוזנק נמנה על מחנם – אין בכך נחמה גדולה; אבל זו ואין בלתה הזירה הראויה לנהל בה את ההתמודדות. את הנקודות האלה אפתח לפי סדרן.

מהו ליברליזם

התמונה מעוותת ומסולפת מיסודה. מכיוון ש'תרבות המערב', 'השיח המערבי', ו'המרחב התרבותי שבו אנו חיים', מחד גיסא, ו'הכלים הליברליים', 'ההגות הליברלית', 'ההיגיון הליברלי', ו'העקרונות הליברליים' מאידך גיסא, משמשים בערבוביה במאמרו של רוזנק, אניח שב'ליברליזם' כוונתו לא לעמדה הפילוסופית־אתית־פוליטית הצרה שזה כינויה המובהק, ושעליה ניטש כבר למעלה ממחצית המאה ויכוח ער ותוסס ופורה בין ליברלים לבין קהילתנים, בין ליברלים לבין רב־תרבותיים, ועוד, אלא לליברליזם במובנו הרחב שכולל את כל המחנות האלה ושנחשב כמאפיין מהותי של כל המשטרים הדמוקרטיים במדינות המערב המודרני שאנו נמנים עימן (להבדיל למשל מהדמוקרטיה העממית של סין). ליברליזם במובן רחב זה הוא אכן "המרחב התרבותי שבו אנו חיים". די בהבהרה הזו כדי להבליט עד כמה נלעג וקריקטוריסטי הדיוקן הליברלי שרוזנק משרטט: ההגות הליברלית במובנה הרחב, שמשמשת כאמור בסיס ערכי והגותי לדמוקרטיות המערביות (וניתן אפוא לראותה כתשתיתו של השיח המערבי), היא הגות מגוונת. היא מתפתחת ומוסיפה להתפתח כבר למעלה מ־300 שנה, יש בה מורכבות, ובתוכה יש עכשיו מקום של כבוד לרגישויות קהילתיות וקולקטיביות, להכרה בייחודיותן של תרבויות פרטיקולריות ובערכן.

מלכתחילה ומעיקרו, ואפילו לפני ההתפתחויות האלה, ליברליזם הוא עמדה שמגֵנה על חירות היחיד ונותנת ליחיד ולזכויותיו מקום מרכזי מבחינה מטפיסית, אתית ופוליטית. אני לא מכיר גרסה של ליברליזם, ששוללת מהיחיד את זכותו להינשא לג'ינג'ית ולא לברונטית, לגבר ולא לאשה, לדוברת עברית או לדוברת אנגלית, לבת זוג שעולמה הדתי והרוחני יהודי ולא נוצרי – בקיצור, אינני מכיר גרסה של ליברליזם ששוללת מהיחיד את זכותו להינשא למישהו או מישהי מקבוצתו – תוגדר כאשר תוגדר – ושתובעת מהיחיד דין וחשבון על העדפותיו הרומנטיות. אני גם לא מכיר גרסה של ליברליזם ששוללת מקהילה את זכותה לטפח את עצמה ואת תרבותה ואת המשכיותה ושתובעת מקבוצה דין וחשבון על קיומה או על דאגתה לקיומה. זכויותיהן של קבוצות (ושל יחידים) יועמדו בסימן שאלה ליברלי רק ככל שמימושן מתנגש עם זכויותיהם של יחידים אחרים. סימן שאלה ליברלי מרחף גם סביב תביעתן של קבוצות לטבוע חותם (או לתבוע משאבים כלכליים או אידאולוגיים) במסגרת המדינית־פוליטית, שבדרך כלל אינה הומוגנית. בנקודה זו ניטש ויכוח בין ליברלים טהרנים וליברלים קהילתניים ורב־תרבותיים: המחלוקת היא בשאלה האם לגיטימי שהמדינה – שאין חולק על כך שבמובן יסודי ומהותי היא מדינת כל אזרחיה – תזהה את עצמה עם תרבותם־זהותם הקולקטיבית של חלק מאזרחיה (כך עושה, בהגדרה, מדינת לאום). וחשוב להטעים שוב: הקולות (רבי ההשפעה!) שיוצאים חוצץ כנגד גרסאות אינדיווידואליסטיות קיצוניות של ליברליזם, אינם יוצאים נגד קודשי הקודשים הליברליים – כולם פרחים גאים בגינה הליברלית.

אינני מכיר גרסה של ליברליזם ששוללת מהיחיד את זכותו להינשא למישהו או מישהי מקבוצתו – תוגדר כאשר תוגדר – ושתובעת מהיחיד דין וחשבון על העדפותיו הרומנטיות. אני גם לא מכיר גרסה של ליברליזם ששוללת מקהילה את זכותה לטפח את עצמה ואת תרבותה ואת המשכיותה ושתובעת מקבוצה דין וחשבון על קיומה או על דאגתה לקיומה. זכויותיהן של קבוצות (ושל יחידים) יועמדו בסימן שאלה ליברלי רק ככל שמימושן מתנגש עם זכויותיהם של יחידים אחרים

התווית 'ליברליזם' (ובוודאי תוויות אמורפיות כמו 'השיח המערבי', 'התרבות המערבית, ו'המערב') משמשת אומנם גם מחוץ לבמות ההגותיות הרציניות שבהן מתפתחת ההגות הליברלית לגווניה, ושם נכרכים בה לעיתים קרובות ערפל, מוזרויות, פרדוקסים וקלקלות אינטלקטואליות ומוסריות. לא הפחותה מבין הקלקלות האלה היא הבליל האינטלקטואלי הרלטיביסטי שחוסה תחת התווית פוסט־מודרניזם (אין אמת, יש רק פירושים או נרטיבים או משחקי לשון; אין סובייקט ואין מחבֵּר ואין מציאות ואין זהות, יש רק יצירה בלתי פוסקת של תדמיות מתנדפות ו"סיפורים שמהם אפשר להיכנס ולצאת" כרצוננו – די בזה שמישהו מצהיר על עצמו כיהודי, או כגבר, או כאישה, כדי לעשותו יהודי, גבר, או אישה). הבליל הזה, שטובע את חותמו על הדיוקן שמעמיד רוזנק לליברליזם ולשיח המערבי, כפי שמעידות המובאות מדבריו והפרפרזות עליהם בסוגריים הקודמים, הוא לאמיתו של דבר מנוגד בתכלית לליברליזם ורואה בליברליזם את יריבו העיקרי. והליברליזם הוא אכן יריבו העיקרי, משום שהוא נוקט עמדה (גם אם מורכבת), מתיימר לרציונליות, ואינו רלטיביסטי. לכרוך אותו בכפיפה אחת עם ליברליזם הוא להעצים את האפֵלה האינטלקטואלית. כאמור, המזיגה הזאת של דברים והיפוכם נכרכת מעל גבי במות מסוימות בתווית 'ליברליזם', וייתכן אפוא שהדיוקן שרוזנק מעמיד משקף נאמנה את המִישמַש הזה; אבל הוא אינו יכול לשמש בסיס טוב לדיון, לזיהוי האתגר, להבנתו ולהתמודדות עימו. הוא בוודאי אינו עומד ברף שרוזנק מציג באומרו ש"לא ניתן לבקר עמדה אם לא מבינים את ליבת חשיבתה והגיונה".

דיאגנוזה שגויה

הדיאגנוזה – והבשורה שלכיוונה היא מצביעה – מחטיאה את לב הבעיה, וכל עיקרה התחמקות מהתמודדות איתה. אפשר לחשוב שהערותיי על דיוקן הליברליזם והשיח המערבי שרוזנק משרטט הן בגדר סכולסטיקה, דקדקנות שאינה במקומה בהקשר של מאמר הגותי בכתב עת שאינו פילוסופי־אקדמי – ובפרט, מאמר שהוא במוצהר פרוגרמטי וכל עניינו הוא קריאה גדולה לעורר ולהעיר על הצורך בדיון. ייתכן שבספרו יביא רוזנק לביטוי את כל הדקויות והרגישויות המוסריות, ואת כל הערכים הקהילתניים והלאומיים והפרטיקולריסטיים, את כל העושר שמתפרט ומתבטא בהגות הפילוסופית הליברלית ובשיח המערבי, ואולי הוא אף יוסיף עליהם כהנה וכהנה. אז מה זה משנה אם כוללים אותם בתווית "השיח הליברלי המערבי" ובמטריית "המרחב התרבותי שבו אנו חיים", או לחלופין מציבים אותם כאחרים לגמרי מן השיח המערבי, כחלופה שחותרת תחתיו ומשחררת אותנו מהנחותיו־קבעונותיו? מה זה משנה אם תופסים את המפעל כהשתתפות בשיח המערבי או אם תופסים אותו כגלגל הצלה שהעם היהודי זורק לתרבות המערבית כדי "להציל אותה מעצמה"?

מלבד השאלה (הלא־לגמרי שולית) של הנאמנות לעובדות ולאמת, ההבדל בין שתי התפיסות מכריע: לתמונה המסולפת של המרחב התרבותי שבו אנו חיים יש נגיעה ישירה ללב ליבו של הנושא שעל הפרק ולעצם הבנת הבעיה. רוזנק צודק בהחלט כשהוא רואה בהתבוללות בקרב יהודי התפוצות ובפרט באמריקה תופעת לוואי של השיח הליברלי במובנו הרחב; הוא צודק בהחלט כשהוא משכֵּן את תופעת ההתבוללות "במרחב התרבותי שבו אנו חיים", בהקשר החברתי וההגותי והרוחני והקיומי של הדמוקרטיות הליברליות המערביות. אך הוא מחטיא לגמרי את האתגר כאשר הוא טובע את המרחב התרבותי הזה בחותמו של ליברליזם מבולבל ונלעג, בינרי וחד־צדדי, שכביכול לא זו בלבד שהוא עיוור וחרש לתביעות הפרקטיקוליזם הקהילתי־אתני־דתי, אלא שהוא דש אותו בתאווה בעקביו. אילו היו לבטיה והסתבכויותיה של יהדות התפוצות הליברלית בכלל ושל הקהילה היהודית האמריקאית בפרט פרי נהירתה העיוורת אחרי תעתוע אינטלקטואלי רדוד כזה, הייתה סלולה הדרך לישועתה בבשורת המורכבות האינטלקטואלית שרוזנק נושא באמתחתו. מליברליזם צר אופקים כזה רצוי להיחלץ וקל להיחלץ, מליברליזם צר אופקים כזה מצווה להיחלץ, והנחלץ ממנו יוצא מחשכה לאורה ונעשה נאור. לעומת זאת, מליברליזם נאור (בלי מירכאות), מורכב עשיר ורגיש, מן המרחב התרבותי שבו אנו חיים, קל אולי להיחלץ אבל ההיחלצות לא תהיה בשורה רוחנית או אתית, אלא להיפך.

המפה שרוזנק משרטט והרטוריקה שלו לא זו בלבד שאינן מאירות את האתגר אלא שהן מסמאות את עיניו באשר לעומקו ולהיקפו וזורות חול בעינינו. רוזנק אינו מישיר מבט אל העובדה שהמרחב התרבותי שבו אנו חיים – שבתוכו אמנם ההתבוללות פושה ומתפשטת – הוא מורכב, עשיר בניואנסים, שהוא נותן מקום ואף מרשה עידוד ומסירות לערכי קהילה ותרבות פרטיקולריים. הוא אינו מישיר מבט אל העובדה שהשכלולים והמורכבויות כבר מצויים בו. הוא משלה את עצמו שהוא נושא בשורה רק משום שהוא מסמן את המרחב בצבעים פשטניים וחד־צדדיים. רק על בסיס הקריקטורה שרוזנק מעמיד, הוא יכול לדמות לעצמו שיש מקום אחר שאליו הוא יכול להסתלק; מקום שאינו מתנכר ל'ערכים הליברליים המערביים האמיתיים' אבל מכניס אותם לדיאלקטיקה פנימית ולהיזון חוזר ממקום של מורכבות. אבל המורכבות כבר כאן; הדיאלקטיקה וההיזון החוזר כבר כאן; הם הם ההקשר שבו אנו חיים ובו פושה ההתבוללות. הרטוריקה של רוזנק והמפה שהוא מעמיד אינם מבשרים הסתלקות למקום של מורכבות, אלא הסתלקות ממקום של מורכבות.

בעיית ההתבוללות נעוצה לא בדחליל הרעיוני שרוזנק מקים אלא במציאות חיים מורכבת כמורכבותו ועושרו של בסיסה הליברלי העשיר, הרב־צדדי והמתוחכם. oינו להישיר מבט. מן הבחינה הרעיונית – היבט אחד בלבד של הבעיה – כובד המשקל חוזר לשאלת היחסים בין התפיסה הליברלית המורכבת – לא הדחלילית – לבין אתוס ההיבדלות היהודי. השאלה הזו מונחת לפתחנו שלנו ונוגעת לקרקע הבית שלנו.

להכניס את האתוס להקשר

ערכינו הליברליים מחייבים שידוד מערכות בקרקע הבית שלנו. השאלה המכרעת (מבחינה הגותית־רעיונית), בהפשטה רבתי ובניסוח אוניברסליסטי, היא איזה מקום יכולים וצריכים לתפוס ההזדהות (והזהות) הקולקטיבית, ערכו של הקולקטיב והדאגה לקיומו ולהמשכיותו, במכלול הערכים והדאגות ועמודי האש שמנחים את דרכם ואת חייהם של אנשים טובים. ובפרט (וקרוב יותר לענייננו) השאלה המכרעת היא, מה הם ההצדקות והאתוסים שמפעמים בזהות הקולקטיבית (שהיא גם זהותו האישית של היחיד חבר הקולקטיב), וכיצד הם עולים בקנה אחד ומשתלבים עם ערכים אחרים – הכבוד לָאחר ולזר, שותפות אוניברסלית עם כל בני האדם שנבראו בצלם, שותפות קהילתית עם בני קולקטיבים אחרים, וכיוצא בזה.

השאלה המכרעת היא, מה הם ההצדקות והאתוסים שמפעמים בזהות הקולקטיבית (שהיא גם זהותו האישית של היחיד חבר הקולקטיב), וכיצד הם עולים בקנה אחד ומשתלבים עם ערכים אחרים – הכבוד לָאחר ולזר, שותפות אוניברסלית עם כל בני האדם שנבראו בצלם, שותפות קהילתית עם בני קולקטיבים אחרים, וכיוצא בזה

כמובן, לא כל הגרסאות עולות בקנה אחד עם הערכים האלה, וחלקן צוררות להם במפגיע. רוזנק מודע לכך ומצהיר אמונים ל"ערכים החשובים מאוד" האלה; אבל הדברים שהוא אומר על המאמצים לטהר את אתוס ההיבדלות היהודי מנימות בלתי־נסבלות שדבקו בו (גם אותם הוא מכתים, כדרכו לכל האורך, בכתם הכניעה למוסכמות) מתעתעים: גם הם טבועים בחותמה של ההתחמקות מהתמודדות שעולה ממכלול מאמרו.

מי שמשתית את זהותו היהודית ואת דאגתו להמשך קיומו של העם היהודי על האתוס של הם משתחווים להבל וריק ועל סגולת ישראל במובן שלפיו ההבדל הסגולי בין יהודי לבין גוי כמוהו כהבדל בין אדם לבהמה (אני מחדד: רוזנק אינו מרחיק לכת עד כדי הכשרת שרץ זה), יוצא חוצץ לא נגד מה שראוי על פי כללי התקינות הפוליטית של השיח המערבי הליברלי אלא נגד מה שראוי נקודה – נגד האמת, נגד המוסר, נגד האנושיות. בניגוד למה שמשתמע מכותלי דבריו של רוזנק, ההכרח להכניס ביטויים צורמים של עליונות יהודית להקשר מגביל ומסייג – לצמצמם להקשר ריטואלי, למשל, או להבין אותם כמיתוס, או כביטוי (לעיתים מוצלח ולעיתים אומלל) של אינטימיות עם אלוהים או של תודעת שליחות אוניברסלית וכן הלאה וכן הלאה – אינו קורבן שעלינו להעלות למולך התקינות הפוליטית; הקונטקסטואליזציה (הליברלית, הנאורה) גם אינה הכרחית רק משיקולי ערך ומוסר; אידאולוגיות מעֻוותות מעַוותות גם את תפיסת המציאות. לומר שסגולת ישראל היא מיתוס או ריטואל (כלפי זה רוזנק מכוון את חיציו) אינו לומר שאתה בחרתנו מכל העמים אינו אמיתי, אלא להבין את ההקשר המסוים והמוגבל שבו הפסוק הזה אמיתי (בלי מירכאות) ולזקק את האמת שלו (יש גם מיתוסים שקריים). בהכניסנו את האתוס של עם סגולה להקשר איננו מוותרים על האמת שלנו או מסתירים אותה מפני דרכי שלום – אדרבה, אנו מבררים ובוררים בתוכה את התבן מן הבר מכל הבחינות – האינטלקטואלית, המוסרית והאנושית.

אין תשובה מן המוכן

כל זה ישליך בהכרח גם על עצם הגדרתה ואפיונה של הבעיה. שידוד המערכות הזה, פרי הצורך בתיאום ובהיזון חוזר בין ערכים שונים שהם נר לרגלינו, אינו יכול שלא לשנות גם את משקלם, את אופיים ואת משמעותם. בפרט ולענייננו, הוא לא יכול שלא לטבוע חותם על עצם ההגדרה של בעיית ההתבוללות. מציאת מקום מכובד לאתוס ההיבדלות היהודית והבאתו לביטוי ממשי בתוך המערך המורכב של ערכינו הנאורים ייטלו ממנה בהכרח מקצת עוקצה (את המחיר הזה רוזנק אינו מוכן לשלם: בעיניו משמעו אדישות לבעיה בבחינת "הכול בסדר"): כמו שחזרה בשאלה אינה אסון שראוי לשבת עליו שבעה, כך גם נישואי תערובת אינם אסון שראוי לשבת עליו שבעה. כמו שלהיעשות חילוני אינו גורע מאומה מסגולותיו האישיות והמוסריות של היהודי, וכמו שירידה מן הארץ אינה גורעת מאומה מסגולותיו האישיות והמוסריות של הישראלי־לשעבר, כך נישואי תערובת אינם גורעים דבר מסגולותיו האישיות והמוסריות והאנושיות של האדם. חבל לי שנגרעו שותפים מן המאמץ המשותף־באופן־מהותי שבו אני נוטל חלק לקדם את הדת, או את היהדות, או את הישראליות – אבל זה בדיוק מה שזה, לא פחות אבל גם לא יותר.

כמו שירידה מן הארץ אינה גורעת מאומה מסגולותיו האישיות והמוסריות של הישראלי־לשעבר, כך נישואי תערובת אינם גורעים דבר מסגולותיו האישיות והמוסריות והאנושיות של האדם. חבל לי שנגרעו שותפים מן המאמץ המשותף־באופן־מהותי שבו אני נוטל חלק לקדם את הדת, או את היהדות, או את הישראליות – אבל זה בדיוק מה שזה, לא פחות אבל גם לא יותר

האתגר ההגותי־רעיוני שתיארתי מונח לא בשכלולה של התפיסה הליברלית המערבית הנאורה – היא משוכללת דיה והיא גם פתוחה ומזומנת לשכלולים נוספים של משתתפי השיח – אלא בקרקע הבית שלנו. והאתגר הזה מונח לפתחה של יהדות אורתודוקסית מודרנית בכל אתר ואתר. אבל העניין אינו מתמצה, כמובן, בהתמודדות הגותית־רעיונית. מה קורה כאשר משתיתים את הזהות היהודית על ראייה מפוכחת של טיבה, ייחודיותה ומעמדה כערך שנמצא במשא ומתן עם ערכים אחרים? על כך אין (ולא ייתכן שתהיה) תשובה מן המוכן. מנקודת ראות אמפירית־אנתרופולוגית אפשר לומר שמה שקורה נגזר מן המרכזיות של הזהות היהודית בהבנתו העצמית של האדם, מן הסיטואציה החברתית והפוליטית שבה הוא נתון, מאופיה של קהילתו היהודית ומאופיה של החברה הלא־יהודית שבתוכה היא משוכנת, ועוד (סוציולוגים ישלימו). מנקודת ראותו של מי שזהותו היהודית מרכזית בתפיסתו העצמית ושגורל העם היהודי יקר לליבו, אשתתף ככל שבידי בטיפוח הזהות היהודית בכל מקום שאפשר, במאמצים לכוון את ילדינו לנישואין במסגרת הקהילה, מתוך הכרה בעובדה שלהיות יהודי אינו שקול ללהיות אדם טוב (או מוסרי, או אדם נשגב וקדוש ונערץ וראוי לחיקוי), ומתוך כבוד להכרעותיהם האישיות של יחידים בענייני אהבה, תהיינה אשר תהיינה. עם בני בריתי היהודים שחיים בגלות אחלוק – בזהירות ומתוך כבוד למורכבות הסיטואציה שבה הם נתונים ולהכרעותיהם – את השקפתי הציונית, שמוטב (למי ששותף לדאגותיי בנוגע לעתיד היהדות והיהודים ולעתידם היהודי של צאצאיו) לעלות לארץ ולהמשיך להתמודד עם הצורך המתמיד לאזן בין פרטיקולריזם לאוניברסליזם בסביבה המוגנת־יחסית של חברה יהודית.

 

*ד"ר אליעזר מלכיאל, תושב תקוע, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת הרצוג באלון שבות. חיבר ספרים בנושאים פילוסופיים שונים וכן על רבי נחמן מברסלב