עיון בעולם התוכן התרבותי-פוליטי והאידיאולוגי העומד בבסיס הגרעינים יוכל לסייע להערכה מה צופן בחובו המפגש בין הגרעינים לקהילות הוותיקות מקרב הפריפריה היהודית. האם בני ובנות הציונות הדתית הצליחו במקום בו המדינה בשעתו כשלה?
מאז שנות התשעים של המאה העשרים הולכת תופעת הגרעינים התורניים ותופסת תאוצה. בתמצית, מדובר בקבוצות מגובשות (כשבעים עמותות הפרוסות ברחבי הארץ) של פעילים מקרב אנשי הציונות הדתית המבקשות לתקוע יתד במרחבי השוליים – עיירות פיתוח ושכונות מצוקה – בשאיפה לקדם את האוכלוסייה היהודית מקומית בהיבטים חברתיים וחינוכיים. עיון ברשימת המטרות והיעדים הגלויים של עמותות הגרעינים השונות חושף יומרה הנושאת, לכאורה, אופי קונצנזואלי ומכיל: אינטגרציה חברתית, וקידום המוביליות של מי שמקודד בלשון המקומית כ-'עם ישראל', מינוח שכשלעצמו מצפין היררכיה ברורה. לצורך קידום האג'נדה החברתית, חוברים אנשי הגרעינים אל השלטון (משרדי ממשלה ו/או רשויות מקומיות) לכדי יצירת מערך פוליטי המוגדר בספרות האקדמית כממשל עירוני (Urban governance).
כשני עשורים חלפו מאז החלה התופעה להתפשט וכיום יש בידינו מספר מקורות ואינדיקציות מהשטח בעזרתם ניתן להתבונן ממרחק הזמן כדי לקבל פרספקטיבה רחבה ואולי גם עמדה שיפוטית כלפי פרויקט הגרעין הישראלי-דתי-לאומי.
אכן, כפי שהורה אלישיב רייכנר, קבוצות הגרעינים ברחבי הארץ שונות זו מזו באורח ניכר, שונות הנעוצה ברקע החברתי, הביוגרפי-גיאוגרפי והתורני של חברי הקבוצות בטרם עלו להתיישב בפריפריה. בד בבד, רב המשותף על המפריד וניתן בהחלט לדבר על הגרעין הציוני-דתי בהכללה. בהתאם, עיקר היוזמות והמהלכים שהובילו הגרעינים באשר הם התרכזו באפיק החינוך והתבטאו בהשתלבות חברי גרעין בסגלי ההוראה הוותיקים, בוועדי הורים, בהקמת בתי ספר תורניים או הקמת מסלוליים תורניים בבתי ספר קיימים, וכן ייזום וניהול מגוון עשיר של חוגים לנוער ולקבוצות חלשות. האקטיביזם האופייני לציבור זה יצר מצב בעקבותיו לא יהיה מופרז לומר כי מאז הגיעו הגרעינים למחוזות המגורים של 'עם ישראל' נוצרו מהלכים של פירוק והרכבה מחדש של הקהילה ושל מערכת החינוך בפרט.
האקטיביזם האופייני לציבור זה יצר מצב בעקבותיו לא יהיה מופרז לומר כי מאז הגיעו הגרעינים למחוזות המגורים של 'עם ישראל' נוצרו מהלכים של פירוק והרכבה מחדש של הקהילה ושל מערכת החינוך בפרט
האם כלל הפרויקטים, התקציבים והאנרגיות שהושקעו חוללו תפנית חיובית? האם בני ובנות הציונות הדתית הצליחו במקום שבו המדינה בשעתו כשלה?
השפעות דיפרנציאליות
דוחות ומחקרים שונים שבחנו את השפעות הגרעינים בפועל (תמי הראל בן-שחר, אייל ברגר, ז'נט כהן, מטי דומברובסקי, יצחק דהן) מצביעים על מציאות מורכבת, שבה צדדים חיוביים לצד שליליים.
מחקרם של תמי הראל בן-שחר (הפקולטה למשפטים אוני' חיפה) ואייל ברגר (חוקר עצמאי מתנועת נאמני תורה ועבודה) שביקשו לבחון את השפעת הציבור התורני על מערכת החינוך בסביבה חלשה מורה על השפעה שלילית. הם מראים כי החדירה של הציבור התורני לבתי ספר ממלכתיים באזורים חלשים לא תרמה לאינטגרציה חברתית ולשוויון הזדמנויות כי אם להפך. התהליך בו מבקשים צעירים מקרב הציבור התורני להשפיע בבתי ספר ממלכתיים-דתיים העצים פערים: בתי הספר התורניים שעברו המרה ('מגורענים') היטיבו עם החזקים ממילא וגרעו מפוטנציאל המוביליות של הציבור החלש ביותר מקרב הפריפריה היהודית. תהליך זה נוצר באמצעות פרקטיקות (ויש מי שיכנה אותן מניפולציות) של קיום מבחנים סמויים, דרישות על הקפדה בצניעות, הפרדה מגדרית ותוספת והגברת לימודים תורניים שתוצאתם הייתה הדרה של קהלים שלמים, לרוב מסורתיים מרקע סוציו-אקונומי חלש. הראל בן-שחר וברגר אינם מפורשים באשר לשאלה: מה הם המניעים האמיתיים של חברי הגרעין שעמדו לנגד עיניהם כאשר התערבו ותמרנו את המערכת? אולם, הם מדגישים, אופן ההתערבות, בשילוב המחדלים של המדינה ומערכות הרגולציה, הביאו לכך שמי שנהנה ממהלכים אלו הם, באופן פרדוקסלי, הציבור החרדי-לאומי ולא מי שביקשו להיטיב עמם. מתוך השראה מרקסיסטית העומדת בבסיס ניתוחם, החוקרים מדגישים את פרקטיקות ההבניה החברתית שנקט ציבור זה, ובתוך כך הם מתעלמים מהאידיאולוגיה של נושאי הבשורה, ואף רומזים לכך שבעצם אין לפנינו לא שליחות ולא בשורה כי אם שימוש אינסטרומנטלי במשאבי המדינה, לצורך קידום האינטרסים הצרים של הקבוצה.
בהקשר הזה חשוב לציין כי ההשפעות הדיפרנציאליות עליהן מדברים חוקרים אלו נעוצות בעובדה שמושאי הפנייה של הגרעינים, דהיינו הקהלים הדתי לאומי והמסורתי בשכונות השוליים ובעיקר בעיירות הפיתוח, אינו עשוי מקשה אחת. הוא מורכב לפחות משתי חטיבות סוציו-אקונומיות. החטיבה הראשונה היא ציבור דתי לאומי מזרחי שטיפס מעלה בסולם המוביליות החברתית, ציבור שלא נטש את בית הגידול שלו (אולי בין השאר בזכות הגרעין) וככזה רואה בבני הציונות הדתית המתיימרים להשפיע, ציבור 'איכותי', המצטיין ברמה גבוהה של פיקוח ובקרה על עולם התוכן הרווח בסביבה הרחבה, ובפרט על תרבות הצריכה הקפיטליסטית וההמונית. החטיבה השנייה היא זו של מי שלרוב לא באו בשערי מוסדות החינוך של הציונות הדתית (אולפנות, ישיבות תיכוניות וישיבות הסדר). אלו האחרונים לא הרוויחו מפעילות הגרעין.
מוטיבציה זו אינה גורעת ממערכת האידיאלים והמאפיינים התרבותיים-פוליטיים של לפחות חלק מבני הגרעינים: תחושת השליחות, וההקרבה שבאה עמה בעצם התיישבותם בסביבה שאינה טבעית להם, על ההתרחקות מהסביבה הדתית לאומית ומנגנוני הבקרה והפיקוח המובנים בה
מחקר אחר שהתמקד בקהיליית הגרעינים והתפרסם בשנת 2010 על ידי ד"ר מטי דומברובסקי מאוניברסיטת בר אילן, מצביע על פן אחר ומעניין: החוקרת עומדת על המערכים הסוציולוגיים, התרבותיים והפוליטיים של הקבוצה המובילה את הגרעינים התורניים ומזהה אותה כקבוצה המצטיינת בכיתתיות (להט אידיאולוגי ונטייה להומוגניות חברתית ורעיונית) ואליטיזם. בשונה מהמחקר של הראל בן-שחר וברגר, עבודתה של דומברובסקי אינה נוטה לבחון בעין ביקורתית את 'פרויקט הגרעין' הישראלי.
דא עקא, החולשה המרכזית של המחקרים הנזכרים היא שאינם מתכתבים זה עם זה; ואם התכתבו זה עם זה לא קשרו באופן נכון בין התופעה, ההסבר לתופעה והתוצאות הנלוות לה. מחד, דומברובסקי איננה קושרת כלל בין המנגנון הפסיכולוגי-חברתי שאותו זיהתה (כיתתיות ואליטיזם) למציאות שנוצרה ברבות השנים, קרי העמקת הסגרגציה והניכור, ומאידך, הסברם של הראל בן-שחר וברגר כלוא בתוך תיאוריה מטריאליסטית-מעמדית ואיננו קושר באורח נאות בין המנגנון הפוליטי, האינטרסים המעמדיים, התרבות והאידיאולוגיה של חברי הגרעין.
ידע סמוי ופרדוקסים
על רקע החולשות ונקודות המבט השונות של המחקרים האמורים, נראה בעיני כי נקודת המבט הרחבה והטובה ביותר לניתוח ההשפעות של הגרעין על הקהילה היא זו הקושרת בין המחקרים הנזכרים מתוך גישה מאוזנת מבחינה תאורטית. על מנת להתקדם לעבר הסבר זה יש אפוא צורך במחקרים אמפיריים ובנתונים מן השטח. אף שכיום אין בידינו די נתונים, בכל זאת ניתן כבר כעת להעריך אל נכון מה צופן בחובו המפגש בין הגרעינים לקהילות הוותיקות מקרב הפריפריה היהודית.
ייתכן מאוד שהדגם המרחבי-חברתי החדש שנוצר ביוזמת הגרעינים, דהיינו, גרעין תורני חזק בסביבה חלשה, יצר אמנם יתרון מבחינת האינטרסים והתנאים החומריים עבור זוגות צעירים מקרב הציונות הדתית והועצם מכוח מניפולציות שונות. בד בבד, מוטיבציה זו אינה גורעת ממערכת האידיאלים והמאפיינים התרבותיים-פוליטיים של לפחות חלק מבני הגרעינים: תחושת השליחות, וההקרבה שבאה עמה בעצם התיישבותם בסביבה שאינה טבעית להם, על ההתרחקות מהסביבה הדתית לאומית ומנגנוני הבקרה והפיקוח המובנים בה.
בנקודה זו מן הראוי להפנות את הזרקור לעבר עיון מדוקדק באותו עולם תוכן "תרבותי-פוליטי ואידיאולוגי" העומד בבסיס ההתנהלות של הגרעינים. זהו עניין חיוני מפני שהוא צופן בחובו ידע סמוי ולא מעט פרדוקסים.
מאפיין מגדיר של בני הציונות הדתית, כפי שמעידים חוקרים שונים (דב שוורץ, אבי שגיא, אבי רביצקי) הוא הטיפוס הגאולי וההיגיון המשיחי – קוסמולוגיה ופרשנות הלובשת אופי מיוחד ועז כאשר מדובר בבני ציבור החרדי-לאומי. על פי הפרשנות המקובלת בקרב נושאי הלפיד החרדי-לאומי, תהליך הגאולה שטיפס כמה מעלות במהלך שבעים השנים האחרונות, מחייב התערבות ארצית מצד "השליחים של החברה הבריאה" כהגדרתם של מנהיגי המחנה הזה (מופיע אצל דומברובסקי, עמ' 272) בקרב החוליות החלשות של עם ישראל. הפרשנות המשיחית אינה תלושה מההבניה הפוליטית בהווה: היא מוזנת בתהליכי החינוך והסוציאליזציה של הדור הצעיר, מחושקת באמצעות עמדות ואמרות של רבנים שונים ונטועה בזיכרון הקולקטיבי (מעין מצפן מנווט שהמצוידים בו לא תמיד מודעים למנגנוני ההפעלה והפרדוקסים המובנים בו).
מערך רעיוני-קוסמולוגי זה מצייד את הצעירים מהמגזר הדתי-לאומי במעין מפת דרכים רעיונית-סוציולוגית שנקודות המוצא והיעד שלהם מכוונים את ההולכים בה מאזור הנוחות (השכונה בירושלים או ההתנחלות) אל סביבה הטרוגנית בלתי מבוקרת בפריפריה, או מהאליטה אל העם.
השילוב הרעיוני והסוציולוגי הזה, דהיינו: סולידריות כלל לאומית, תחושת שליחות, ובה בעת שמרנות, אליטיזם וכיתתיות, מכיל בתוכו סתירה מיניה וביה, וכשלעצמו איננו יכול להבטיח קידום היעדים המוצהרים של הגרעין, קרי אינטגרציה וקידום חברתי
הדבר המעניין הוא שבמסלול ההליכה אל 'העם' צועדים החלוצים המבקשים להתנחל בלבבות מן המכלול התרבותי הרווח בקהילה הדתית לאומית הכולל שמרנות, להט אידיאולוגי ואף אליטיזם המקפלים בתוכם רתיעה מחשיפה להמון. 'העם', או ההמון, אינו נוטה לבקרה חברתית, ואף לא להקפדה על מצוות – תכונות שלרוב מרתיעות אוכלוסיות בנוסח הגרעין הנוטות לבקרה ולהקפדה. את הביטוי המובהק לכך ניתן למצוא בתחום צריכת התקשורת: בעוד הציבור הכללי חשוף לערוצי המיינסטרים של הטלוויזיה והאינטרנט, הציבור החרדי-לאומי, (ואולי אף חלק מהדתי-לאומי), נוטה שלא להיחשף אליהם, ואם כן, תחת רמה מסוימת של בקרה (מסנני אינטרנט וכדומה).
מאחר שכך, ובאופן תיאורטי, השילוב הרעיוני והסוציולוגי הזה, דהיינו: סולידריות כלל לאומית, תחושת שליחות, ובה בעת שמרנות, אליטיזם וכיתתיות, מכיל בתוכו סתירה מיניה וביה, וכשלעצמו איננו יכול להבטיח קידום היעדים המוצהרים של הגרעין, קרי אינטגרציה וקידום חברתי. ההיגיון הנזכר טומן בחובו פוטנציאל התרחקות, סגרגציה במקום אינטגרציה ובמקרה הטוב סגרגציה בתוך האינטגרציה.
תוצאות בלתי לינאריות
כמובן, זהו ניתוח דיאלקטי ומופשט שאין בו כדי להעיד על מה שקורה בפועל, שכן לכאורה בסופו של דבר מדובר לא רק בחטיבה סוציו-תרבותית אלא בארגונים (עמותות) שלהן פונקציית מטרה, והיא (לפחות זו המוצהרת) לקדם את המוביליות (הרוחנית או המעמדית) של הקהילה, ולכן מן הסתם מחילים על עצמם מערכות בקרה ופיקוח, (פנימית או חיצונית), כגון מנגנוני משוב על מנת לדעת בזמן אמת מה חושב ומרגיש 'הלקוח', ובהתאם לחולל שינוי, טקטי או אסטרטגי. ואולם האינדיקציות מן השטח מורות כי גם מרכיב זה איננו חף מן הבסיס האידיאולוגי והתרבותי. מתברר כי המשוב המשמש את קהילת הגרעין בבואם לדון מחדש ביעדים ובפרויקטים למען הקהילה אינו מחובר אל הדופק של הקהילה כי אם צמוד לתכנית האב הרעיונית המשותפת לחלקים רחבים בציונות הדתית, דהיינו הקוסמולוגיה הגאולית.
דוגמה מובהקת לכך מצאתי בראיון שקיימתי עם עומר לוי (שם בדוי), פעיל מרכזי בגרעין תורני בצפון הארץ שלימים יצא בביקורת כנגד גרעין האם:
ישבתי בעשרות או מאות וועדות שונות של הגרעין. הקו המנחה ברקע הישיבות היה: אנחנו מחזיקים באמת. אז אם למשל, הכנו פרויקט כלשהו לתושבים, והתושבים פשוט לא הגיעו בהמוניהם, המנהלים נהגו לתרץ זאת בנוסח: 'הבעיה נמצאת בראש של התושבים. לא בראש שלנו'. כאשר היה צורך להסביר מה קורה, אז הקו שניסר בחלל האוויר היה בנוסח: 'אנחנו ממלאים את רצון השם.' את יודעת, אז אם ככה ברור שבסופו של דבר אין בעיה[…]. כלומר, הם חיים במין מעגל פנימי כזה של חשיבה: "אנחנו בתפיסה מודעת"; "אנחנו עושים את רצון ה'"; "האמת תנצח". מבחינתם, כל האמת אצלם ומי שלא מבין אותם הבעיה אצלו, ועם הזמן הציבור יגיע לאמת שלנו. . . . "
בהתאם, אם בנקודת זמן כלשהי יבקשו אנשי הגרעין לבחון את שאלת ההצלחה או הכישלון במילוי ייעודם הפורמאלי המוצהר הם יעשו זאת בהתאם לקוסמולוגיה הגאולית, בהתאם לשאלה כמה התכנסנו לעבר האופק הדתי הרצוי. כך נמצא כי מנגנוני המשוב ככלי דמוקרטי מעוקר מתוכנו המערבי-רציונלי. ומשום כך יגדל הסיכוי להחמצת המטרות הקונצנזואליות האינטגרטיביות. לחילופין, ייתכן שחוסר בהירות ומודעות של מנהיגי הגרעינים למכניזם זה עשוי להוביל למצב שבו תחושת השליחות, הרצון להשפיע ולחולל שינוי חיובי, יצרה בפועל מציאות שבה בני הגרעין נבוכים הם בארץ ומפת היעדים שביקשו לקדש מובילה לתוצאות בלתי לינאריות; מעין מסלול שההולכים בו צועדים צעד קדימה ושניים אחורה: צועדים באון לקראת אינטגרציה וככל שחשים את החיכוך עם הקהילה הוותיקה נרתעים לאחור ומפעילים מנגנוני הסתגרות.
מתברר כי המשוב המשמש את קהילת הגרעין בבואם לדון מחדש ביעדים ובפרויקטים למען הקהילה אינו מחובר אל הדופק של הקהילה כי אם צמוד לתכנית האב הרעיונית המשותפת לחלקים רחבים בציונות הדתית, דהיינו הקוסמולוגיה הגאולית
על ההסברים הללו אני מבקשת לציין מערכת נוספת, זו הקשורה לצד השני של המשוואה: המסורת הפוליטית, הערכים והזיכרון הפוליטי של מושא הפנייה של הגרעינים. מבחינת הצלע הזו, הציבור המזרחי מסורתי בפריפריה מאז ומתמיד התאפיין בהתנהלות הנובעת מתוך מפלס מתח אידיאולוגי נמוך ובהיעדר מנהיגות, בראש ובראשונה, מנהיגות אינטלקטואלית (ניצנים מסוימים לריאקציה ניתן לזהות במפעליו של פרופסור מאיר בוזגלו). בהיעדר אליטה אינטלקטואלית מזרחית-מסורתית, החדירה של בני הציונות הדתית לעיירות הפיתוח יצרה בקרב קהלים רבים מבוכה, בלבול, תגובות ספונטניות (תגובות חיוביות כמו גם תגובות של תסכול וזעם). דבר אחד היא לא יצרה: ריאקציה וביקורת מגובשת ומנוסחת. היא לא הציבה אלטרנטיבה ודגל (באופן מעניין, מי שמתיימר להציב אלטרנטיבה, ולפחות סימן שאלה על מפעלות הגרעין, הרי הם אלו מגיעים מקרב אגף אחר של הציונות הדתית – אנשי תנועת 'נאמני תורה ועבודה').
מכאן המפתח לתיקון: שינוי אמיתי, אפקטיבי וראוי מצד הגרעינים, שבשעריהם מגיעים בני העלייה מהציונות הדתית, הוא זה המכוון לנהל דיאלוג אמיתי עם הקהילה, על הפסיפס שהתפתח בה בשנים האחרונות. מעל לכל, שינוי אמיתי ונכון צריך לצמוח מתוך הקהילה הוותיקה. יש לעודד צמיחת אליטה אינטלקטואלית היונקת ושואבת ממקורות פנימיים כמו גם חיצוניים. אליטה המתייצבת בעמדה ביקורתית הן כלפי חברים מקבוצת השייכות ולא פחות מכך, ואם יש צורך בכך, גם כלפי אלו המגיעים מן החוץ ומתיימרים לחולל שינויים מרחיקי לכת.
*ד"ר ז'נט כהן היא מרצה בחוג למדעי ההתנהגות ובחוג הרב תחומי במכללה האקדמית צפת
