בעולם המערבי מתחולל תהליך של מעבר מיראה לאהבה, מאימה ופחד – ללקיחת אחריות המבוססת על רצון וחיבה, ומערכות יחסים רבות, הן בחברה והן במשפחה, הופכות ליותר ויותר דמוקרטיות. כיצד משפיע "מות היראה" על המרחב התרבותי והאמוני שלנו? כיצד נחנך ליראת שמיים בדור ללא מורא?
אישי ולא בעלי
הנביא הושע מדמה פעמים רבות את מערכת היחסים שבין עם ישראל לקב"ה ליחסים שבין איש לאישה. את חטאי ישראל מדמה הנביא לניאוף וזנונים מצדה של האישה, ואת העונש והפורענות הבאים על ישראל ממשיל הנביא לגירושין ולפרידה בין בני הזוג. כאשר עוסק הושע בגאולה העתידית, הוא שב ומדמה זאת לחידוש הקשר הזוגי, הפעם בזוגיות נאמנה וטובה הרבה יותר –
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי:
ומסביר רש"י את שינוי הלשון בין המילה "בעלי" למילה "אישי" –
תקראי אישי וגו' – תעבדוני מאהבה ולא מיראה אישי לשון אישות וחיבת נעורים.
בעלי – לשון אדנות ומורא ורבותינו פירשו ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה.
מסתבר כי ההקפדה המודרנית, בעיקר בפיהם של חוגים פמיניסטיים, להימנע משימוש במונח "בעל" כתיאור קרבת המשפחה בין בני זוג, ולהמירו בתואר "אישי", יסודו כבר במקרא. הבעלות, כך מסבירים רש"י ושאר המפרשים, מבטאת שליטה כוחנית. זוהי מערכת יחסים שמבוססת על היררכיה ברורה בה עיקר הכוח שמור לאחד הצדדים. האישה במשל של הנביא, שאינה אלא ייצוג סמלי של עם ישראל, כפופה וכנועה מול האדון. היא יראה מפניו ומתבטלת בפניו. יחסים אלו יומרו לעתיד לבוא, כך מבטיח הנביא, ביחסים המבוססים על אהבה וחיבה.
דומני שבדורות האחרונים, מתחולל בעולם המערבי כולו תהליך חברתי ותרבותי עמוק, שבמידה רבה יש בו משום הגשמה של נבואה זו. מערכות חברתיות שהכילו רכיב משמעותי של יראה במסגרת יחסי הכוחות שבין הפרטים שבתוכן, הולכות ונעות מיראה לאהבה. מציות המבוסס על אימה ופחד, להשתתפות ולקיחת אחריות המיוסדת על רצונם וחיבתם של המשתתפים.
"דומני שבדורות האחרונים, מתחולל בעולם המערבי כולו תהליך חברתי ותרבותי עמוק, שבמידה רבה יש בו משום הגשמה של נבואה זו. מערכות חברתיות שהכילו רכיב משמעותי של יראה במסגרת יחסי הכוחות שבין הפרטים שבתוכן, הולכות ונעות מיראה לאהבה."
דוגמא טובה לתהליך זה ניתן לראות בבתי הספר בכלל ובמעמד המורה בפרט. עד לפני שנים לא רבות הייתה מערכת היחסים שבין מורה ותלמיד מושתתת על יראה. למורה הייתה זכות ורשות להפעיל סנקציות חריפות, כוללת ענישה תקיפה עד כדי עונשים גופניים, בכדי להטיל אימה על התלמידים. המורה אחז בזכויות בעוד על התלמיד הושתו בעיקר חובות. ההיררכיה והכוח היו יסודות ברורים במבנה החברתי של מערכת החינוך. בשנים האחרונות חלה מהפכה של ממש במערכת יחסים זו. זכויות התלמידים הלכו והודגשו על חשבון הסמכות והרשות שניתנו למורה לאכוף את חוקי בית הספר בכוח. שינוי זה דרש מהמורים והמורות לסלול מסילות חדשות לליבות התלמידים. הנכונות לבצע את המטלות הלימודיות כבר לא נובעת מהיראה כלפי המורה, אלא מחיבת הלימוד, מהחיבור הרגשי אל הצוות, מהתמורה החיובית הניתנת לתלמידים ולעתים פשוט מרצונם החופשי. בית הספר נעשה למערכת פחות דיקטטורית ויותר דמוקרטית.
תהליך דומה לזה שאירע למעמד המורה, מתרחש בשנים האחרונות גם ביחס לדמותו של המפקד בצבא. אפילו אל המערכת הצבאית, שמזוהה יותר מכל מערכת אחרת עם הסמכות המוחלטת והציות הכוחני, הולך וזולג היסוד הרך והעדין יותר, המבקש להעצים את הצד הבחירי שבהתנהגות. טרטורים ועונשים חמורים שהיו בעבר שכיחים ונפוצים בקרב מפקדים בצה"ל, כמו גם יחס אל החייל הפשוט כ"רכוש צה"ל", נאסרו לפי פקודות המטכ"ל ואינם נחשבים עוד לכלים לגיטימיים. את מקומם תופס שיח מכבד יותר ואלים פחות, המבקש ליצור את הנאמנות הבסיסית שבין המפקד לפקודיו דרך ההערכה שרוחשים החיילים למפקדם ובעזרת הדאגה והתמיכה שנותן המפקד לחיילים.
חלק משבירת מחיצות האימה שבין המפקד לחייליו אינה תוצר של שינוי רוחני והשקפתי אלא נובעת ישירות מנוכחותן של הרשתות החברתיות בעולמנו. רגשי היראה מבוססים במידה רבה על ריחוק והבדלה ואולי אף על ניכור. הזמין, הקרוב והמוכר היטב, הם בדרך כלל גם אלה שפחות יראים מפניהם. ה"דיסטנס" שבין מפקד לחייליו ובין מורה לתלמידים, אחראי לחלק ניכר מהיראה הזו. בעולם של פייסבוק ואינסטגרם, קשה לדבר על ריחוק וניכור. במציאות שבה יכולים כל חייל וחיילת להכיר את עולמו החברתי והמשפחתי של מפקדם דרך תמונותיו החופשיות ברשתות החברתיות, ותלמידים יכולים להכיר בדרך זו צדדים פרטיים באישיות של המורה שלהם, נעלם לו הריחוק שעליו הייתה מבוססת האימה והיראה.
מהפכת האבות
שיר ילדים ידוע מספר על פיל-פילון ארוך האף, שאינו יודע עדיין כיצד ללכת, ואמו מנסה לעודדו וללמדו לצעוד. כל אלו אינם מועילים עד שמגיע הבית האחרון –
אַךְ הַסּוֹף הָיָה מַבְהִיל!
בָּא הַבַּיְתָה אַבָּא-פִּיל!
פִּיל-פִּילוֹן נִבְהַל מְאוֹד
וּמִיָּד הִתְחִיל לִצְעֹד!
מילותיו של מרדכי זעירא משקפות במידה רבה את מעמדו התרבותי של האב כמי שיראים מפניו. את כוחו הוא שואב מאותו פחד ואימה שיש לילדיו ממנו. האמירה "חכה שאבא יחזור מהעבודה" נחשבת בתרבות שכזו לגרועה שבאיומים.
"אם א-לוהים משול לאבא, אז לא-לוהים המודרני ישנה דמות אחרת לגמרי מזו שהייתה מוכרת לפני חצי דור."
דא עקא שבדור האחרון חל שינוי עצום במעמד האב במשפחה, שיש לו השלכות מרחיקות לכת על כלל המרחב התרבותי שלנו. עד לפני שנים לא רבות, נדיר מאד היה לראות אבות המחליפים חיתולים לתינוקותיהם, מאכילים פעוט מבקבוק או קמים בשעת לילה מאוחרת להרדים תינוק בוכה. מעורבותם של אבות בחיי ילדיהם הקטנים הייתה מצומצמת למדי – ספק אם ידעו באיזה כיתה לומד כל אחד מהילדים וסביר להניח שלא היו מזהים את הגננת של ילדיהם ברחוב. מציאות זו השתנתה תוך דור אחד מקצה לקצה. השילוב בין יציאה מוגברת של נשים בכלל ואימהות בפרט לעבודה, בתוספת רצונם של גברים להיות מעורבים יותר בחיי ילדיהם, יצרו מציאות שונה בתכלית. במרחב החברתי בו אני חי כיום, בניגוד גמור לזה שבו אני ובני דורי גדלנו, כל האבות מחליפים חיתולים, מאכילים וקמים בלילה. על הספסל במגרש המשחקים בשעת אחר הצהריים ניתן למצוא ביום ממוצע לא מעט אבות, ואפילו חופשת הלידה כבר לא שמורה לאימהות בלבד. מדימוי האב המפחיד והאימתני בסגנון "אך הסוף היה מבהיל, בא הביתה אבא פיל", עברנו לאבא רך ועדין יותר. מחבק, משחק ומשוחח.
למהפכה הדרמטית הזו השפעה גדולה על כל תחומי החיים, והיא יוצרת אתגרים לא פשוטים לאותם אבות המגדלים את ילדיהם ללא מודל הורי רלבנטי לחיקוי, שהרי סגנון האבהות שהכירו בתור ילדים שונה בתכלית מזה שהם בונים בביתם שלהם. בין שלל האתגרים הנוצרים במציאות כזו, נולד לו אתגר רוחני שספק אם היה כמותו בעבר. כדי לחשוב ולדבר על א-לוהים דרושים משלים ודימויים, שכן מיסודות אמונתנו שהא-ל הוא מופשט ואינו גשמי. אחד הדימויים הראשונים לדמותו של הא-ל בתודעתנו, הוא דימוי של אבא. כבר בתנ"ך, חוזרת ההתייחסות לקב"ה כאבא – מ"בני בכורי ישראל" ועד "כרחם אב על בנים". בספרות חז"ל חוזר עשרות פעמים ה"משל למלך שהיה לו בן" כמטאפורה לקב"ה. בסידור התפילה ניתן למצוא ביטויים כדוגמת "אבינו מלכנו" ו"אבינו שבשמים" ואפילו בשיריו של יהודה עמיחי מצוי חיבור זה, כדוגמת שירו "אבי היה אלוהים ולא ידע". דימוי הא-ל בתודעתנו קשור לדמות האב בתרבות ובמחשבה שלנו. וכשעוברת המילה "אבא" מהפכה כה משמעותית, עוברת גם הדת מהפכה דומה.
אחת ההשלכות של השינוי החברתי-תרבותי הזה על השדה האמוני-דתי, בא לידי ביטוי בכך שכשאומרים לצעירים בימינו את המילה "אבא", הם חושבים על דמות שונה בתכלית מזו שעליה חשבו רוב הדורות עד היום, ואפילו שונה מזו עליה חשבנו, בני דורי ואני, בילדותנו. את הפנים הקפדניות וחמורות הסבר מחליף חיוך רך, את הטון המצווה והפסקני מחליפה שיחה מכילה, ואת הכעס והעונש, מחליפים עדינות ורכות. אם א-לוהים משול לאבא, אז לא-לוהים המודרני ישנה דמות אחרת לגמרי מזו שהייתה מוכרת לפני חצי דור.
מות היראה
ביטוי מובהק וקיצוני לפיחות הזוחל במעמדה של היראה, התקבל במהלך ביקורו בישראל של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בחודש מאי 2017. מיד עם נחיתתו בישראל, געשה התקשורת הישראלית עקב אירוע מחויך שהתרחש במהלך טקס קבלת הפנים. כאשר עמד הנשיא האמריקני לא הרחק מחבר הכנסת אורן חזן, התקרב אליו האחרון, שלף את המכשיר הסלולרי שלו וצילם תמונת "סלפי" כשהוא מחובק עם נשיא העולם החופשי. הרגע הקומי-גרוטסקי הזה, מסמל במידה רבה את מותה של היראה והיעלמותה ממרחבי החיים שלנו. מבלי להיכנס כלל לשאלת היחס לדמותו של אותו נשיא אמריקני, אין חולק על כך שהוא כנראה האדם הקרוב ביותר להגדרה של "מלך העולם", כשליט עתיר כוח של המעצמה הגדולה והחזקה ביותר. אך מסתבר שכיום, גם מול כוחו ומעמדו האדיר, כבר לא נותר אפילו שמץ מהריחוק והאימה המאפיינות את יראת הרוממות או למצער את יראת העונש.
אם בעבר הייתה המילה "מלך" דימוי ברור למי שרוחשים לו כבוד ויראים מפניו, הרי שכיום אין הדברים כן. מוסד המלוכה הולך ועובר מן העולם. המלכות נותרה רק בשתי צורות, שהאחת גרועה מחברתה – כדיקטטורה איומה או כסמל נטול כוח. המודלים היחידים שנותרו למלכות הם כדוגמת המלך הסעודי – מונרך אלים, הרודה בנתיניו ושולל מהם את זכויות האדם הבסיסיות ביותר, או כדוגמת מלכת אנגליה – דמות חביבה ומחויכת, אך נטולת כוח ושררה, שהיא וביתה הפכו לשם נרדף לרכילות צהבהבה. הצד השווה לשני המודלים המלוכניים הללו, שאיש אינו שואף ומייחל להם.
"נער או נערה הגדלים באקלים התרבותי שאחרי המהפכה הדמוקרטית, ואומרים בתפילה את המילים "אבינו מלכנו", חווים אסוציאציה שונה מאד מזו שעלתה במוחו של נער לפני דור או שניים."
העולם עבר תהליך דמוקרטיזציה מואץ. השליט הרצוי בעינינו אינו מלך עתיר כוח, נישא מעם ומרוחק מהציבור, אלא מנהיג שהוא נציג העם וכוחו מוגבל על ידי שאר רשויות החוק. אנו מתפללים בפינו לשיבת המלכות, אך לבנו בל עמנו – איננו חולמים לא על הדיקטטור הסעודי ולא על הבדיחה האנגלית, ואיש מאתנו לא היה מוותר מרצונו ומדעתו על השלטון הדמוקרטי הנהוג אצלנו וממהר להחליף אותו בשלטון מלוכני.
דורנו הוא דור נטול יראה – איננו יראים מהשלטון וגם לא מהמפקדים. פעמים נראה שאם נותר עוד קמצוץ של יראה ביחס להורים ומורים, הרי שהיא קיימת דווקא בכיוון ההפוך – מורים שיראים מתלמידיהם והורים מילדיהם. ההפך מצוי פחות ופחות.
המרחב היחיד שעוד נותרה בו תנועה נפשית כלשהי של יראה ואימה, הוא ביחס לשוטרים. כאשר אדם נוסע בכביש ומבחין בניידת משטרה, הוא עובר לנתיב הימני ומניח את שתי ידיו על ההגה. האורות הכחולים הניבטים במראה המרכזית, גורמים גם לנהג הסורר, להניח סוף סוף את הסלולרי מהיד. כמדומני שלא נותרו שום דמות או מוסד בעולם המודרני, לא המורה, לא ההורה, לא המפקד ומסתבר שאפילו לא נשיא ארה"ב, שמעורר בנו את חוויית היראה הזו. הצרה היא שיראת השוטר אינה מלווה בהערכה ובהתבטלות כלפיו. ילדים חולמים להיות שוטרים ומעריצים את דמותם, אבל מבוגרים נוטים לתעב אותם. על אף ההכרה בחשיבות התפקיד אותו הוא ממלא, כשעוצר שוטר תנועה את אחד ממשתמשי הדרך, הוא לא מצדיע לו ביראה אלא מקלל אותו בלב. רובנו, כמדומני, לא מאחלים לבן שלנו להיות שוטר תנועה.
הדמוקרטיה המבורכת ששולטת בעולם המערבי בתרבות המערבית, לא רק כצורת השלטון המועדפת אלא גם כהלך החשיבה המאפיין יותר ויותר את בתי הספר, מקומות העבודה, המשפחה ואפילו הצבא, דוחקת עוד ועוד את היראה. המשטרה היא השריד האחרון ליראה בעולמנו, משום שהיא אינה מתנהלת באותה חיבה בחירית ודמוקרטית, אלא בכוח סמכותי ותקיף.
רוב התהליכים שתוארו לעיל הינם תהליכי תיקון מבורכים. אין בי שמץ של געגוע לעולם שבו ילדים פוחדים מאביהם המרוחק, מפקדים מתעמרים בחייליהם, מורים מכים את תלמידיהם ולמלך סמכות אינסופית על נתיניו. הדמוקרטיה היא תיקון עולם בכל המרחבים הללו. אלא שאובדן היראה הוא תוצר לוואי בלתי נמנע של תהליך התיקון הזה. יראה היא רגש אותנטי ולא הכרעה שכלית. לכן לא ניתן לדרוש ממי שאין בו יראה ליירא את עצמו מדעת. אך עם כל הצער והקושי שבאובדן היראה, היעדר יראה עדיין גרוע פחות מיראה מזויפת.
האתגר – חינוך ליראת שמים בדור ללא מורא
נער או נערה הגדלים באקלים התרבותי שאחרי המהפכה הדמוקרטית, ואומרים בתפילה את המילים "אבינו מלכנו", חווים אסוציאציה שונה מאד מזו שעלתה במוחו של נער לפני דור או שניים. הן דמותו של האב והן דמותו של המלך השתנו לבלי היכר. הדימוי המשמש אותנו לשיח אודות דמותו של א-לוהים, שינה את משמעותו מן הקצה אל הקצה. וכשדמותו של האל בעיני הציבור משתנה, משתנה עמה כל המרחב הדתי. תפילת "אבינו מלכנו" עומדת בליבת נוסח התפילה של הימים הנוראים. אך בעולם שאין בו יראה מאבות ואין בו יראה ממלכים, כבר שום דבר לא באמת "נורא" במשמעות המילולית של המונח – שיראים מפניו. בעולם שכזה, גם הימים שבין כסה לעשור כבר לא ממש "נוראים".
"נער או נערה הגדלים באקלים התרבותי שאחרי המהפכה הדמוקרטית, ואומרים בתפילה את המילים "אבינו מלכנו", חווים אסוציאציה שונה מאד מזו שעלתה במוחו של נער לפני דור או שניים."
לפני כמה שנים אמרה לי תלמידה משפט מעורר ומסעיר, ובזמן החולף מאז אני שב ורואה כיצד הוא מייצג תופעה רחבה ושכיחה למדי בקרב בני נוער וצעירים בחברה הדתית. משפט שאוגד יחד את מהפכת האבות, את הדמוקרטיזציה התרבותית הכללית ואת נבואת הנחמה של הושע – "אין לי שום יראה או פחד מהקב"ה" אמרה לי אותה תלמידה, "רק אהבה".
הצבא, בתי הספר, המשפחה והמדינה, הולכים ומתאימים את עצמם לשפה הדמוקרטית ולעולם שבו החליפה האהבה את היראה, בעוד העולם הדתי משתרך מאחור. ההתעקשות להמשיך ולדבר בשפת היראה עם בני ובנות נוער שלא תרגלו ולא למדו את השפה הזו בשום מרחב אחר, נדון מראש לכישלון. לא שפה חינוכית חדשה דרושה לנו כאן לטובת העברת מסרים לבני התשחורת, אלא שפה דתית שונה בתכלית – שאיפות וכלים, מטרות ואולי אפילו ערכים. דתיות שבמרכזה אהבת ה' ותורתו, ולא יראת שמים ויראת חטא.
מה אפשר לעשות?
מעבר לשפה חינוכית של אהבה, מחייב לוותר על כלים ורעיונות שמעצם מהותם שייכים למרחבי היראה התקיפים. בעולם שמחנך לאהבת ה' יותר מאשר ליראתו, מחליפה שמחת המצווה את חשש העבירה. כך למשל, במקום לומר לילד או לילדה כי "אסור לאכול לפני קידוש", עדיף לומר כי "עשה קידוש ותאכל". את שפת האיסורים וההגבלות מחליפה שפה מעצימה וחיובית, את האמירה "מה לא?" מחליפה האמירה "איך כן?" ואת היראה לעשות איסור, מחליפה השמחה שבהזדמנות להרוויח מצווה.
באופן דומה מומלץ להפחית את רכיבי הפיקוח והשיטור החיצוניים, במיוחד בכל הקשור במרחב שבין אדם למקום. אם מדובר באהבה, הרי שנזיפות וגערות אינם השפה הרלבנטית לכינונו של עולם רוחני זה. אך מעל לכל, נראה כי את השינוי בתחום בזה יכולים לחולל רק אנשי ונשות חינוך שאהבת התורה, הקב"ה או המסורת היא ליבת חייהם הרוחניים. מי שעבורו א-לוהים הוא זקן קפוץ שפתיים וחמור סבר, יתקשה ליצור שפה מתאימה עם צעירי הדור הנוכחי.
*הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה, ראש מקד"צ רוח השדה ופסיכולוג. המאמר לקוח מתוך ספרו שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת ידיעות ספרים ועוסק באתגרים המתחדשים של החינוך הדתי בימינו.
