העלייה הצרפתית לא נאלצה כלל לוותר על עולמה המסורתי. יתרה מזאת, העלייה לישראל אפשרה לעולים להתחזק ברמתם הדתית, ולעתים אף להצטרף לזרם החרדי. מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, עם התגברות גלי העלייה מצרפת, ישנה פריחה, יצירתיות והתעוררות דתית. הפריחה באה לידי ביטוי גם במנהיגות הרוחנית המגוונת של הקהילה וגם בפרויקטים הקהילתיים. לכל אלה השפעה רבה על זהותה הקולקטיבית של הקהילה הצרפתית בישראל.
רוב אוכלוסייתה היהודית של צרפת כיום מקורה בצפון אפריקה או בצאצאים למהגרים שהיגרו מצפון אפריקה לצרפת במחצית השנייה של המאה העשרים. הגירה זו כללה את קהילת יהודי אלג'יריה כמעט במלואה (130,000 נפש), על רבניה, בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים זעירים, פקידים ועוד, את מחצית הקהילה היהודית בתוניסיה (50,000 נפש), על בני המעמד הבינוני, ומיעוט של בני הקהילה היהודית במרוקו, (40,000 נפש) בני המעמד הבינוני, בעלי מקצועות חופשיים, מורים, חזנים ורבנים.
היהודים שהיגרו היו ברובם מסורתיים ובעלי זיקה ליהדות, זיקה שנשמרה ולעתים אף התחזקה בעת שהותם בצרפת. על פי מחקרו של ליבמן (1967), המתאר את ההגירה היהודית לארה"ב בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, חלקם של תלמידי החכמים והרבנים בקרב המהגרים היה זעיר. לעומתם, בשנות השישים של המאה העשרים ההגירה לצרפת (בעיקר מאלג'יריה) כללה קהילות יהודיות בשלמותן, לרבות המנהיגות הרוחנית שלהן. דבר זה סייע, קרוב לוודאי, לקליטה המהירה בצרפת, להיערכות מחדש ולבניית מוסדות דת וחינוך בצרפת, ואף אפשר להעמיק את הזהות היהודית, ובאמצעותה לחזק את הזיקה לארץ ישראל.
עולי צרפת שהגיעו למדינת ישראל של שנות התשעים של המאה ה-20 ואילך היו בעלי השכלה, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי מקצועות שנרכשו בצרפת, וברובם מסורתיים ודתיים. זאת בשונה מאחיהם יוצאי צפון אפריקה שהגיעו לישראל בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, ונאלצו להתרחק מן העולם הדתי על מנת להתקבל בחברת הרוב החילונית בישראל. העלייה הצרפתית לא נאלצה כלל לוותר על עולמה המסורתי. יתרה מזאת, העלייה לישראל אפשרה לעולים להתחזק ברמתם הדתית, ולעתים אף להצטרף לזרם החרדי. הבדל זה נובע מכמה גורמים: השוני במשאביהם של העולים והשינוי שעברה החברה הישראלית עם השנים, המתבטא בסובלנות רבה יותר ופתיחות תרבותית ודתית, ובפחות דרישה מצד הממסד לאמץ את האתוס של "כור ההיתוך". שני גורמים אלה אפשרו לעולי צרפת להקים בישראל קהילה משלהם בזמן קצר יחסית, ליצוק בה תכנים ממורשתם ולהביא אליה את המנהיגות הרוחנית הרצויה להם.
עולי צרפת שהגיעו למדינת ישראל של שנות התשעים של המאה ה-20 ואילך היו בעלי השכלה, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי מקצועות שנרכשו בצרפת, וברובם מסורתיים ודתיים. זאת בשונה מאחיהם יוצאי צפון אפריקה שהגיעו לישראל בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20, ונאלצו להתרחק מן העולם הדתי על מנת להתקבל בחברת הרוב החילונית בישראל.
ואכן, מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, עם התגברות גלי העלייה מצרפת, ישנה פריחה, יצירתיות והתעוררות דתית המתבטאת בהקמת בתי כנסת לדוברי צרפתית (שמנו כ-150 במספר בשנת 2021). לעולים הצרפתים, המגיעים ממצב סוציו-אקונומי בינוני או גבוה, בית הכנסת משמש כטריטוריה עצמאית, בה הם יכולים "לשחזר" את חייהם הקודמים בצרפת ובצפון אפריקה. הפריחה באה לידי ביטוי גם במנהיגות הרוחנית המגוונת של הקהילה וגם בפרויקטים הקהילתיים. לכל אלה השפעה רבה על זהותה הקולקטיבית של הקהילה הצרפתית בישראל.
שלוש פרדיגמות זהות עומדות לבחינת זהותה של העלייה הצרפתית:
1.זהות אתנית: ארץ מוצא בצפון אפריקה: אלג'יריה, תוניסיה או מרוקו, בה חיו העולים או אבותיהם טרם הגירתם לצרפת, אשר משמשת מסד למורשתם הליטורגית, המנהג, ומסורת האבות בעולם הדתי.
2.זהות תרבותית: זהות מערבית, שהושפעה מהקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה במאה ה-19 ונמשכה בצרפת, בה התרבות הצרפתית הייתה דומיננטית במכלול החיים (קולינריה, אומנות, מוסיקה, אופנה). מרכיב חשוב ומהותי בזהות התרבותית הוא השימוש בשפה הצרפתית גם בישראל.
3.זהות דתית: בעיקר מסורתית, אך גם דתית-לאומית, חרדית ליטאית וחסידית. קטגוריות אלו לא היו נפוצות בקהילה היהודית בצרפת וחלוקה זו התקבעה לאחר העלייה לארץ.
- הזהות האתנית:
זהות זו כוללת את שימור המורשת התרבותית של ארץ המוצא שכוללת מנהג, מסורת, הילולות ונוסח תפילה ספרדי המתקיים בכ-150 בתי הכנסת לדוברי צרפתית בארץ.
בתי הכנסת מחולקים לשלוש קבוצות: בתי כנסת צפון אפריקאים עפ"י ארץ המוצא: אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו. בתי כנסת על פי עיר המוצא: אוראן וג'רבה. ניתן לראות כי בחלוקה זו בולטת הנטייה לפרטיקולריות ולחזרה למאפיינים עדתיים אתניים מובהקים ולוקאליים. קבוצה נוספת היא של בתי כנסת המתרחקים מדפוס זה, למשל בתי הכנסת של תנועת חב"ד-צרפתי ברחבי הארץ המונים כ-10 בתי כנסת, ובתי הכנסת ברסלב-צרפתי ברעננה ובתל אביב שהם כלל עדתיים.
לעולים הצרפתים, המגיעים ממצב סוציו-אקונומי בינוני או גבוה, בית הכנסת משמש כטריטוריה עצמאית, בה הם יכולים "לשחזר" את חייהם הקודמים בצרפת ובצפון אפריקה.
ראויה לציון במיוחד תופעה מעניינת בשימור המורשת – דווקא מי שעלו מארץ מוצא מערבית, רואים חשיבות בהמשכיות ובשימור זהותם האתנית ובשימור המנהגים הדתיים שהביאו עמם מצפון אפריקה, טרם ההגירה לצרפת. מצבם הסוציו-אקונומי הטוב והונם האנושי של העולים מצרפת לצד ההכרה של החברה בישראל כיום ברב-תרבותיות, סייעו לעולים בשימור תרבותם וזהותם באמצעות מוסדות וארגונים קהילתיים. תופעה זו בולטת בהשוואה לעולי צפון אפריקה שעלו בשנות החמישים והשישים. מצבם הסוציו-אקונומי הנמוך, העדר השכלה, וקליטה באיזורים פריפריאליים בארץ, לצד העמידה מול חברה שבה שלט אתוס של "כור היתוך" שביקש למחוק את השונות התרבותית והדתית ולטפח דפוס ישראלי אחיד, לא אפשרו לעולים לפתח מוסדות שיסייעו בשימור תרבותם. על כן רבים מעולים אלה השילו מעליהם את אורח החיים הדתי ואת המורשת התרבותית שהביאו עמם מצפון אפריקה.
- הזהות התרבותית:
אלמנט מרכזי בזהותה התרבותית של קבוצה הוא השפה בה מדברים במוסדותיה. בנקודה זו, ניתן לזהות חפיפה בין הזהות הדתית והתרבותית. בבתי הכנסת החרדיים, השפה הצרפתית משמשת כלי לחיזוק זהות קולקטיבית נבדלת, ולשמירת הגבולות בינה לבין החברה הישראלית. השפה הזרה ועולם הערכים שהביאו העולים מצרפת משמשים עבורם אמצעי לשימור המובלעת, הנתפסת בעיניהם כיהודית יותר, ולבידול מהעולם החיצון, כמו שפת היידיש במובלעות החסידיות בישראל ובתפוצות. באופן מפתיע, השפה הצרפתית משמשת את החרדים הצרפתים אמצעי בידול מול גורם אחר: החרדים האשכנזים. קיימים הבדלים ניכרים בין החרדיות האשכנזית לחרדיות הספרדית של יוצאי צרפת. מרבית החרדים האשכנזים אינם מקבלים את החידושים הטכנולוגיים, מסתייגים מהמודרנה, נמנעים מרכישת השכלה כללית ומביטויים ציוניים ממלכתיים. לעומתם, החרדים הצרפתים מהדור הראשון דוברים שפות זרות, רואים בחיוב לימודים כלליים, משתמשים באמצעים הטכנולוגיים של העולם המודרני ויחסם לציונות, בדרך כלל, חיובי. בהיבטים אלו אפשר למצוא דמיון רב בין העלייה הצרפתית לעליית יהודי צפון אמריקה, בעיקר בקרב הציונים-דתיים או החרדים. לעומת בתי הכנסת החרדיים, בבתי הכנסת הציונים-דתיים של העלייה הצרפתית יש נטייה לשילוב השפה העברית במסגרת השיעורים והפעילויות הקהילתיות, שילוב שמשמש גורם חשוב להשתלבות בחברה הישראלית.
אחד הדפוסים הבולטים בבתי הכנסת הצרפתיים הוא מרכזיותו של הרב, המסמל את השמירה על האותנטיות של המסורת. אין בית כנסת צרפתי ללא רב. זאת בניגוד למרבית בתי הכנסת הציוניים-דתיים האשכנזים בישראל, שאין בהם רב מכהן. בדומה לקהילות ספרדיות רבות, הרב חיוני ביותר לתפקודו של בית הכנסת הצרפתי, והוא ממלא פונקציות רבות: הוא מנהיג רוחני, יועץ משפחתי ויוזם פעילויות חברתיות. בבית הכנסת הספרדי-צרפתי הרב ממלא גם את תפקיד החזן, הפייטן והקורא בתורה, ובבתי הכנסת החרדיים הרב משמש גם ראש כולל. היות שכך, הרב הוא גורם לשימור הפיוט, הלחן, המנהג וההלכה של ארץ המוצא.
בבתי הכנסת החרדיים, השפה הצרפתית משמשת כלי לחיזוק זהות קולקטיבית נבדלת, ולשמירת הגבולות בינה לבין החברה הישראלית. השפה הזרה ועולם הערכים שהביאו העולים מצרפת משמשים עבורם אמצעי לשימור המובלעת, הנתפסת בעיניהם כיהודית יותר, ולבידול מהעולם החיצון.
כל אלה מחזקים את זהותה של הקהילה. מעניין לציין שלא תמיד יש התאמה בין זהותו האידאולוגית של הרב לזהותם של המתפללים, כמקובל לרוב בבתי הכנסת הישראליים והאמריקאים. כך למשל רבנים חרדים צרפתים מכהנים בקהילות מסורתיות. ייחודם של הרבנים הדתיים-לאומיים בקהילה הצרפתית הוא בעידוד חברי הקהילה להיחשף בהדרגה לשפה העברית ולתרבות הישראלית כאמצעי לשילובם בתוך חברת הרוב, ובשנים האחרונות יש מגמה של שילוב השפה העברית בדרשותיהם של הרבנים, ומתקיימים שיעורים גם בשפה העברית, עובדה המאפשרת גם לישראלים ותיקים להצטרף לבתי כנסת אלה. דוגמה לכך היא ההקפדה בבית הכנסת הצרפתי "אוהל יוסף" (ליוצאי תוניסיה), הנמצא בשכונת בקעה בירושלים. בבית כנסת זה מקיימים דרשת ליל שבת בעברית גם עבור המתפללים הישראלים הותיקים המגיעים לבית הכנסת, ולרב תפקיד מרכזי בהטמעת השימוש בשפה העברית.
התוכניות והפעילויות בקהילת העולים תורמים להתחזקות הדתית שעוברים העולים בישראל. ממציאות חיים בה נמנעו מלהפגין את חייהם היהודיים במרחב הציבורי, הם הגיעו למציאות חיים בישראל המאפשרת ומעודדת את חיזוק הזהות הדתית. הדבר נובע לא רק מהביטחון האישי בישראל, אלא גם מעצם השיבה לארץ, הנתפסת כחלק מההתעלות הרוחנית של העולים.
הפעילויות הלא פורמליות בקהילה במסגרת בתי מדרש כמו מדרשת מניטו ע"ש הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) ,ישראל תורה, אשת חיל- תל אביב, תורה בוקס, ומוסדות אחרים המקיימים ימי עיון תורניים, העמיקו רבים את ידיעותיהם ביהדות, כאשר ידיעת השפה העברית הנגישה לעולים את עולם הספרים היהודי. פעילות נוספת היא השתתפות בהילולות (הילולת רבי שמעון בר יוחאי והילולת רבי מאיר בעל הנס, וכן הילולות של חכמי צפון אפריקה הקבורים בישראל), בעליה לרגל לירושלים, חברון וצפת. העלייה לחברון מתקיימת ב"יום חברון", המאורגן מידי שנה בקיץ עבור עולים ותיירים מצרפת. אירוע זה שונה מהעלייה לירושלים או לצפת שכן הוא לא רק אירוע של תפילה, אלא אירוע של הזדהות ושל הבעת סולידריות עם המתיישבים שנאחזו בעיר האבות, כמו גם אירוע של הרמת תרומה כספית עבור ישיבת "שבי חברון". יום זה ממחיש את זיקתם הלאומית של המשתתפים – כך הם מבטאים את שייכותם לארץ ישראל ואת זיקתם לאגף הימני בפוליטיקה הישראלית.
- 3. הזהות הדתית:
רוב העולים הצרפתים הם מסורתיים ופונים לחברה הישראלית על מנת שתכיר בלגיטימיות של זהות זו, וזאת על אף השתלבותם של עולים אחרים בקטגוריות של השונות הדתית הקיימת בארץ. המובחנות הדתית של הקהילה הצרפתית, שנוצרה עם עלייתה לישראל, היא פועל יוצא של המעבר מהחיים בגולה לחיים במדינה יהודית. הפיזור הדמוגרפי בצרפת אינו מאפשר התפלגות לבתי כנסת על פי רמת דתיות או אתניות, ולעומת זאת בארץ, עם ריכוזם של יהודים רבים במקום אחד, ניתן לקיים בתי כנסת שונים עפ"י הפרדה אתנית ורמת דתיות. המישור המעשי מרמז למישור העמוק יותר – בצרפת חיים היהודים נחווים כמיעוט בחברת רוב, וחידוד ההבדלים האידיאולוגיים בתוך המיעוט עלול לפגוע בזהותו הקולקטיבית ובתחושת הביטחון שלו. לעומת זאת בארץ גבר הביטחון של חברי הקהילה עקב תחושת "השיבה הביתה". ההימצאות בתוך חברת רוב יהודית מפיגה את חששות המיעוט מחידוד ההבדלים האידיאולוגיים.
כך אנו מוצאים בקרב בתי הכנסת הצרפתיים בישראל מאפיין חדש שלא היה קיים בעוצמה דומה בצרפת: זיהוי אידיאולוגי של בית הכנסת עם זרם מסוים. כך, למשל, אנו מוצאים בתי כנסת חרדיים, ציונים דתיים, מסורתיים וחב"ד. זיהוי זה בא לידי ביטוי באופי המנהיגות הרוחנית, ברמה הדתית של חברי בית הכנסת, ביחס למדינה ובפעילות החברתית המתקיימת בבית הכנסת. למשל, קהילת העולים בתל אביב אשר הקימה כ- 15 בתי כנסת וכ- 20 מסעדות כשרות היא דוגמא להתחדשות הרוחנית של העולים מחד, ובחיזוק הפרהסיה הדתית "במדינת תל אביב" מאידך .
בצרפת חיים היהודים נחווים כמיעוט בחברת רוב, וחידוד ההבדלים האידיאולוגיים בתוך המיעוט עלול לפגוע בזהותו הקולקטיבית ובתחושת הביטחון שלו. לעומת זאת בארץ גבר הביטחון של חברי הקהילה עקב תחושת "השיבה הביתה".
לסיכום, ניתן לבחון את התחדשותה הרוחנית של העלייה הצרפתית בדפוס אותו הביאה עמה מצרפת ושימרה בארץ מחד, ובדפוס אותו קיבלה בישראל מאידך. מן הדברים עולה כי המטען שהביאה עמה העלייה מצרפת כולל את תפיסת בית הכנסת כמרכז קהילתי בו שולטת שפת ארץ המוצא, תפיסת הרב כחלק בלתי נפרד מבית הכנסת ופתיחות לחיים המודרניים. בדפוסים אלה העלייה הצרפתית דומה לעלייה האנגלופונית. ההשוואה מעלה גם כי מצבם הסוציו-אקונומי של שתי קהילות עולים אלה דומה, וכי לנשים בבתי הכנסת תפקיד דומה בארגון פעולות תרבות וחברה. לצד נקודות הדמיון, עולות גם נקודות שוני בין שתי הקהילות בנוסח התפילה, ברמה הדתית ובתפקידי הרב בקהילה .
הדפוס שאימצה העלייה הצרפתית בארץ הוא התחזקות דתית ואתנית, מתן לגיטימציה למסורתיות בתוך מגוון העולמות הדתיים הקיימים בארץ, וגאווה במימוש מאווייהם הלאומיים בישראל.
נראה כי עצם העובדה שהעלייה הצרפתית גם משמרת וגם קולטת דפוסים חדשים ממחישה באופן מובהק את הדינמיות של זהותה הקולקטיבית, המהווה הן גשר לחברת הרוב והן חומה למולה.
*ד״ר יצחק דהאן הוא חוקר עמית במכון לחקר קהילות בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן וחבר בהנהלת ההסתדרות הציונית. תחומי מחקרו הם העלייה הצרפתית, תרבות ודת והגירה למערב. ספרו ״ממערב למערב״ על הגירתם של יהודי מרוקו התפרסם בשנת 2002.
