הון סיכון וקרנות ביטחון – על הסיכון הציוני-דתי
נתנאל לדרברג
בשנים האחרונות מתגלה כי ייתכן ש"הון הסיכון" הציוני-דתי – הביטחון בכך ש"חורבן שלישי לא יהיה" והחיבור לציונות ולמדינה – אינו מניב תוצאה רצויה. במקביל הולכת ונרקמת לה שפה דתית חדשה, של חזרה לאותנטיות, שיבה לרצון האישי, עבודת המידות וחתירה לחידוש רוחני. האם תם החלום על המקף בין הציוני לדתי?
__________________________________________________________________________________________________
אפשר להמשיל את סיפורו ההיסטורי של הציבור הדתי-לאומי ואת הזיקה בינו ובין העולם החרדי לאדם בעל ממון המחלק את כספו בחוכמה: את מרביתו הוא מפקיד בקרנות חיסכון בטוחות, שבהן הוא איננו מרוויח ריבית גבוהה, אבל בשעת משבר כספו נותר בעינו; חלק אחר מכספו (בדרך כלל מועט, אם הוא זהיר) הוא מפקיד בקרנות סיכון. עם סכום זה הוא משקיע, קונה, מהמר, מנסה להרוויח, להכפיל ולשלש את מה שיש בידיו, והוא מוכן להסתכן באיבוד סכום השקעתו. הציבור הדתי-לאומי הוא במובן מסוים "הון סיכון" של העולם היהודי, ההימור המשיחי של המאה ה-20. קרנות הביטחון נותרו בעינן, העולם החרדי בארץ ובוודאי בעולם (בברוקלין לדוגמה) ממשיך לשקם את עצמו לאחר השואה ולשמר את מסורותיו, ובמקביל אליו מתקיים הציבור הדתי-לאומי. ההבדל ביניהם אינו רק התוספת הפורמלית של "תפילה לשלום המדינה", אלא שוני דתי עמוק ותשתיתי. הציבור הדתי-לאומי הוא הון הסיכון שמגמתו גאולה. העוקץ טמון בכך שיש כאן אפשרות מובנית לכישלון.
הגאולה אולי חמקה לה (בהיסח הדעת), וכבר נוצרו לה אלטרנטיבות (חב"ד לדוגמה), שאולי גם הן נתונות בסיכון ההחמצה. בסיטואציה של סיכון, נטיית המשקיעים היא למשוך את שארית כספם ולהצילו, או להשקיעו בתחום אחר. אבל כמובן, המציאות אינה בהכרח פועלת על פי כללי היגיון כאלה. לכן, באופן מעט מפתיע, "הון הסיכון" שבמקף בין הדתי ללאומי, שמטבעו אמור להיות נועז, חדשני ויצירתי, הפך לשמרני ונוקשה. הסיבה לכך עשויה להיות ההכרעה שמצד אחד אמנם יש להיזהר מהמשך ההימור (עדיף להתכנס בעולמנו וביישובינו), אבל מצד שני גם אין להוציא את הכסף שהושקע, שכן קמעא-קמעא יתגלה שההשקעה הייתה כדאית; לחלופין, ייתכן שהסיבה היא תפיסה שלפיה יש להמשיך להשקיע, כי כבר לא זוכרים שהייתה דרך אחרת, ונשכחת העובדה שהון הסיכון (המשיחי) הוא הבסיס שעליו נוצר הציבור הדתי-לאומי, ואולי הוא אף הצידוק לקיומו.
בדור הצעיר מתעוררת ההבנה שאולי ישנה תגובה אחרת, והיא להימנע מלתת את הסכום שנותר ולנסות להשקיע אותו בכיוון אחר. התמורה העמוקה אינה נחלתם של חוגי "ציונות דתית ריאלית". אלה ממשיכים לשמר את אותה נוקשות אידאולוגית בניסוח שונה, בטענה שפשוט טעינו באופן מקומי (תרתי משמע), ואם רק נתקן זאת ונחזור ל"נורמליות" אזי יהיו שלום ושקט, וההשתלבות שלנו עם הציונות, המודרנה וההשכלה תוכל לקרום עור וגידים ולהתממש, ובא לציון גואל; התמורה מתחוללת דווקא בקרב הנוער, שאולי מבחינה חיצונית ממשיך את דרכי הדור הקודם, אבל מבחינה פנימית הוא איננו מוכן לשמר את ההשתלבות; הוא איבד את הזדהותו עם הדיוקן הציוני, על גווניו השונים, בוודאי עם הגוון הממלכתי. מגמתו כיום היא אחרת – קיומית, נפשית ואולי אף ניטשיאנית יותר באופייה. דוגמה לכך היא התנהגותן של אותן גיבורות תרבות, הנערות הצעירות שאינן מוכנות להכיר בשלטון החוק והמדינה (המנדטורי… כאצ"ל בשעתו), ומוכנות לשלם מחיר יקר של מאסר. הנוער ה"דתי-לאומי" כבר איננו מזכיר בדיוקנו החיצוני והפנימי את ראשית ההתנחלות לאחר מלחמת ששת הימים; הוא אינו מנסה להשתלב בנוף הציוני ולחקות את מאפייני החלוצים – כובע טמבל או שפם וגוף חסון; הוא אינו חש חלק מה"ישראליות", ובוודאי שאינו חש אינטימיות עם המדינה (חוויה שקיימת אצל כמה מרבותיו), המכונה לעתים בשם הגנאי "ממסד" (ראו עלוני פרשת שבוע מסוימים).
כדי להבין נכונה את עומק המשבר כדאי לשים לב לפער העצום בין חוויות היסוד של הנוער הדתי-לאומי שגדל בשנים האחרונות, ובין החוויות שחוו לפני 30 שנה ואף לפני 20 שנה הוריו ורבותיו המנסים להנהיגו. מדובר על נוער שאינו מכיר מיתוסים חיובים מכוננים ביחסו למדינה. הוריו חוו אירועים כמו מלחמת ששת הימים; "ירושלים של זהב"; פעמי הגאולה; ימי ירושלים מרגשים; צעדות ענק בשומרון ובגוש קטיף; ראשי ממשלה מזדהים למחצה; התרגשות עצומה מתופעת העלייה ההמונית מרוסיה, קבלת פנים המונית, עם דגלים, ריקודים ושמחה, למסורבי עלייה בשדה התעופה; הגעתם של המוני יהודי אתיופיה וקליטתם בארץ ישראל, והרצון לסייע ולהתנדב במרכזי הקליטה. לעומת זאת, חוויות היסוד המכוננות של הנוער כיום, שהוא כבר אינו דור שני ואף לא דור שלישי לשואה ולעצמאות, הן אחרות. האירועים הצורבים את יחסו הרגשי הראשוני למדינת ישראל הם ברובם המכריע שליליים וטראומטיים, ותהודתם בנפש היא תחושת זרות עמוקה: הסכם אוסלו ונספחיו, עד ועידת אנאפוליס שהתקיימה לאחרונה; היחס למתנחלים; ומאידך רצח רבין ותוצאותיו החברתיות המרות; הגירוש מגוש קטיף; הממלכתיות שאכזבה; השחיתות השלטונית; אירועי עמונה האלימים; והאיומים על המשך הפינויים ביהודה ושומרון (מגרון?).
הנוער, שרואה מה מתרחש סביבו ומתעדכן היטב ברשת האינטרנט ובעלוני השבת המרובים, חש פער בין תודעתו, כלומר איכותו ורצונו לטוב, ובין מה שהוא רואה סביבו: מנהיגות רופסת, "אתרוגים", חולשה בחוץ ובפנים, שחיתות, חוסר מידתיות, חוסר יושר; משטרה אלימה, צבא שנכשל במלחמתו בשל יהירותו, וכבר שנים אינו מגן על תושביו כראוי (ראו ערך "שדרות"). הוא מודע לכך – גם אם הוא אינו מתנסח בצורה כזו – שמדינת ישראל, במסלולה העכשווי, נעה בוודאות (עם סיוע מתמיד של בג"צ) לקראת היותה "מדינת כל אזרחיה" – אוסף של מגזרי מיעוטים מגוונים ("עשרה יוחסין עלו מבבל…"), קהילות שונות ומפוצלות. כיצד, אם כן, אפשר להתמודד עם מציאות חדשה וכה מורכבת (כפי שתיארה לי נערה ששהתה בעמונה ולבה נשבר מכך שלאחר נאום ציוני לשוטר יס"מ, על סגולת ישראל וארץ ישראל, הוא הוריד את הקסדה ואמר לה: 'מצטער, אני בדואי'…)? עם שאלות כה סבוכות ומטלטלות?
המבוגרים ברובם משמרים את המקף, המבטא את המסורתיות הציונית, ממלאים פיהם מים ולעתים עוסקים בזוטות. התפעלותם ממסירותו של הנוער מביאה אותם לידי השלמה עם מעשיהם, בבחינת "ישחקו הנערים לפנינו" – הן ביחס לנוער ארץ ישראל, הן ביחס לפעילי "מעגלי צדק". התוצאות אז היו כידוע מרות למדיי, ויש להניח שגם כיום. הנוער עצמו מבולבל, נבוך, פונה מצד לצד ומיטלטל בחלקו לכיוונם של אלה המציגים ודאות ברורה או פתרון לכל מתיישב; לעתים במקביל (בלא תחושת סתירה), הוא מתגונן בפנייה לעבודה אישית קיומית בלבד, בהתחברות לתורת הנפש ובעבודה חסידית. חלקו אף נוטה לעולם החרדי, ולו כדי לבטא את הסתייגותו מהמודרנה ומהחילוניות.
התפרקות המיתוסים בשנים האחרונות, זה אחר זה, (ואפילו צה"ל במלחמה האחרונה) מובילה לכך שבמובן מסוים כיום אפשר סוף-סוף לקרוא שוב את דברי מרן הראי"ה קוק, הקורא בפסקאות רבות בכתביו ל"חזרה לרצון" – לחיים דתיים מלאי אותנטיות וקיומיות, חירות פנימית יצירתית, בלא פחד או מורא; להתחדשות הנבואה בתור המניע הראשוני של ההזדהות עם ארץ ישראל ועם מדינת ישראל (ייסוד כיסא ד' בעולם). באופן פרדוקסלי, שיטת הרב קוק הצליחה לא מפאת עומקה, אלא בשל עוצמתם של שני אירועים חד-פעמיים שהתרחשו בתכיפות נדירה: הרב כתב את דבריו הנבואיים לפני חורבן יהדות אירופה בימי השואה, ששינה מהותית את מצבה, את איכותה ואת חוסנה של החברה היהודית, וגם לפני הקמת מדינת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, שהייתה אירוע כה מרגש עד שאפילו מרבית הרבנים החרדים התבלבלו לרגע וחתמו על כרוז "אתחלתא דגאולה".
שני האירועים האלה העצימו את תורת הרב והפכו אותה מסיבות סוציולוגיות לתורת הדור. אבל מחירה של הצלחה זו היה חוסר העמקה בהגותו של הרב; הציבור ראה בעיניו את "שוב ד' את שיבת ציון", וההתרגשות העצומה ייתרה את הצורך בהוכחות וניתוחים. המציאות עצמה אמרה את דברה. אבל הנה אנו כיום, 60 שנה לאחר מכן, במציאות שבה הדי המאורעות העצומים האלו מעט התמוססו ופינו מקום לדברים אחרים. איננו יכולים להסתמך על הכרזת "אתחלתא דגאולה". התשובות של אז אינן מספקות כיום מענה משמעותי כדי לחוש שייכות ואף אינטימיות. בוודאי לא ל"מדינת כל אזרחיה" – מדינת ישראל השנייה. השפה הדתית המתחדשת במגוון היבטים מדברת על חזרה לאותנטיות, שיבה לרצון אישי, עבודת מידות וניסיון "לחיות באמת", ליצור חידוש רוחני של ממש, חיים יהודיים שיש בהם אמירה, שמחה ושלמות. השפה הדתית הזאת היא הפתח להבנת התופעה. הנוער הדתי-לאומי אינו מנסה להתאים את עולמו ואת שפתו לזו של הציבור החילוני, לאקדמיה ולתרבות. זרותו כלפי "ישראליותו", המעבר לעיסוק באני ובמקום האישי, המבטא ויתור על התמודדות (מן הטעם המוצדק שהנוער מתקשה להתמודד עם שאלות כה אקוטיות) – הם ביטוי להסתייגות עמוקה מהנעשה בכל המערכות התרבותיות והחברתיות הישראליות.
המענה הוא חזרה ליהדות אותנטית, קורטוב גלותיות, חיבור למסורת ויותר חיבה אליה ולעולם החרדי בכללותו, יחד עם מעט משיחיות ואולי פחות יומרנות. יהדות בטוחה בעצמה ובעולמה, שמנסה פחות לתווך ולהתאים בינה ובין עולמו של הציוני האחר. תופעה זו איננה חדשה; היא משתלבת בתהליכים שעוברים על החברה הישראלית, שהתעייפה ממיתוסים הרואיים. למזלנו הרב, רק בציבור הדתי-לאומי היא מאפשרת חזרה ליהודיות מסורתית, נוסטלגיה והתרחשות רוחנית קיומית, ואילו בחברה הישראלית נטולת השורשים התשובה מגומגמת יותר.
דומה שהגיע הזמן להבין שלמרבית הצער, מדינת ישראל כבר אינה באמת חותרת או מסוגלת להיות מדינה "יהודית דמוקרטית" – החלום המשיחי של הציונות הדתית הליברלית (שכבר נכלל ב"קול דודי", שדפק והוחמץ גם הוא); בגלוי או בסתר, המדינה נעה לקראת היותה "מדינת כל אזרחיה", הכוללת מגוון של מיעוטים ומגזרים בעלי מעמד אזרחי שווה (בהקשר זה, טענתם של חוגי השמאל שמבחינה ביטחונית תקוותם התבדתה, והשלום הכרחי כדי להציל את המדינה היהודית הדמוקרטית – לעניות דעתי איננה כנה). מהו אם כן יתרונה של המדינה על ברוקלין? על ארץ שהיא כבר "ארץ המהגרים", החלום הנכסף?
דומני שאין לזלזל בגעגוע של דורות לבוא ולהסתפח ל"ארץ הקודש", ארץ ישראל. ישנו יתרון עמוק ביכולתנו לדבר עברית בתור שפת אם ולחיות בנוף הגאוגרפי והתרבותי של שפת התנ"ך ושפת חז"ל במשנה. אולי ישנם יתרונות נוספים – אינני יודע. ייתכן שגם ההתחדשות הרוחנית החסידית, ובעיקר החרדית, המתרחשת כיום בארץ ישראל, היא ביטוי חלקי לאותה תורה אמיתית רוחנית שתיווצר גם בעולם הציוני-דתי. ברור לי שהעיסוק באני ובפרטיות (המביא בין היתר לעיסוק בחסידות ואף בקבלה), לא יביא בסופו של דבר לנרקיסיזם על חשבון האכפתיות לזולת ולחברה (תורת ארץ ישראל), כמו שחוששים ציונים-דתיים מבוגרים רבים, אלא אדרבא – הוא יאפשר עשייה שתנבע ממקום אמיתי וכן (צדקה), במקום התנהלות פוליטית אידאולוגית (צדק). מה שבטוח הוא שהשיקול להישאר כאן, ובכלל מערכת האיזונים בין האדם למדינה ישתנו מהותית.
שאלות רבות הניצבות בפנינו, וכיום הן אקוטיות עבור הדתי-לאומי, יקבלו תשובות אחרות לגמרי. האם נעודד את הנוער לשרת בצבא מדינת כל אזרחיה שלוש שנים? אולי נגלה שהצבא הדו-לאומי אינו כה משמעותי, ביחס לערכים אחרים? האם החלום על המקף שבין הציוני לדתי הסתיים? האם אפשר להמיר אותו בחופש רוחני? להתחדש, להעז וליצור עולם רוחני, אותנטי נבואי, במציאות חברתית שבה איננו מיעוט נרדף, אלא חלק אינטגרלי ממדינה הכוללת קבוצות שונות? בזמן שהדור המבוגר מנסח נוסחאות עמומות ולא משכנעות, בניסיון לשמר ולתחזק את המקף בין הציוני לדתי – הנוער מתעסק בעולמו הרוחני, ביצירת שפה דתית חסידית אותנטית, מוזיקה ותרבות. אולי הוא רואה את הנולד, ומבין שכשם שפינוי היה, כך מדינת כל אזרחיה יכולה להתממש. ההפנמה הזאת מאפשרת כיוון ראשוני של התמודדות, המדגיש את ההתרחשות הרוחנית ואת החייאת הרצון והנבואה, במקום את השייכות הממסדית למערך ממשלתי כזה או אחר.
