החברה הדתית מתמודדת עם אלימות במשפחה וביערת הרע מקרבך / חמי רמיאל

 

not memberg

 

נשים מוכות
חמי רמיאל

"בחברה הישראלית עדיין קיימת סובלנות כלפי אלימות ובכלל זה כלפי אלימות בתוך התא המשפחתי" – אומר אבי תפילין, מנהל מרכז 'קירבה בטוחה', מרכז פרטי לטיפול בגברים אלימים ובנשים הסובלות מאלימות – "האלימות במשפחה הופכת פעמים רבות לסוד הידוע ללא מעט מכרים של בני הזוג, המעדיפים לקיים קשר של שתיקה, קשר אשר מזין ומגביר את האלימות נגד האשה".
לדברי תפילין תופעת האלימות של גברים נגד נשותיהם חוצה מגזרים ושכבות באוכלוסיה וקיימת במספרים דומים בקרב שכבות סוציו-אקונומיות שונות ובקרב אוכלוסיות בעלות מוצא שונה. היא לא מדלגת, אם כן, על הציבור הדתי והחרדי, וגם אם קיים ויכוח לגבי מימדיה ביחס לשאר האוכלוסיה, הרי שמוסכם על הכל כי המספרים עדיין גבוהים מכדי שיוכל הציבור הדתי לטעון שבמחנהו לא פשה הנגע. כמאתיים אלף נשים בישראל הן קרבנות לאלימות פיזית, נפשית, מילולית או כלכלית – רובן קרבן לאלימות של בעליהן. כ20%- מהן (בהתאם חלקן באוכלוסיה) הן נשים דתיות.

והיה מחנך טהור?
המודעות הגוברת לנגע האלימות במשפחה החלה בשנים האחרונות לחלחל גם אל הציבור הדתי והחרדי, ומתוך כך התפתחו בקרבו מספר מוסדות וארגונים הפועלים בנושא זה, תוך דגש כפול – הן על טיפול מקצועי והן על התאמת הטיפול לתנאיה ולצרכיה המיוחדים של האוכלוסיה הדתית.
אחד מן המוסדות הללו הוא "מרכז הסיוע לנשים דתיות". מרכז זה, שהוקם בשנת 1993, מפעיל קו חם לנשים במצוקה, קו המיועד לנשים דתיות וחרדיות אשר אינן מרגישות בנוח לפנות למרכזי סיוע קיימים, וחוששות שבמרכז חילוני לא יבינו אותן ולא יוכלו לעזור להן למצוא פתרונות לבעיותיהן. את המרכז מפעילות נשים דתיות וחרדיות, חלקן מתנדבות, אשר עברו הכשרה מתאימה. "המרכז מציע לנשים אוזן קשבת, מידע, תמיכה וליווי, וכן הפניה לגורמים טיפוליים שונים" – מספרת דבי גרוס, מנהלת המרכז. "חמישים אחוז מן הפניות הם בנושא אלימות במשפחה, שלושים אחוז מהם – בנושא של תקיפה מינית וכעשרים אחוז פונות בבעיות אחרות."
מוסד נוסף המסמן את המגמה של טיפול בנושא אלימות במשפחה בחברה הדתית הוא המקלט לנשים דתיות וחרדיות, היחיד מסוגו בארץ מבין שלושה עשר מקלטים לנשים מוכות. אסתי פלנט, מנהלת המקלט, מספרת: "הנשים הדתיות שמגיעות למקלט הן נשים שחוו אלימות קיצונית ומתמשכת. הן מופנות אל המקלט רק לאחר שטיפולים קונבנציונליים אצל גורמי הרווחה לא שיפרו את מצבן והפתרון של הרחקת הבעל אינו מתאים, במיוחד במקרים שחסרה לאשה תמיכה משפחתית, כלכלית וקהילתית. זוהי למעשה המסגרת הטיפולית האחרונה שאליה מגיעות אותן נשים."
ש. מדוע לא יכולות נשים אלה להשתלב במוסדות החילוניים הקיימים?
"הצורך במקלט המיועד במיוחד עבור נשים דתיות הוא קודם כל צורך במקום המקפיד על שמירת שבת וכשרות ברמה גבוהה ואשר מודע לכל הצרכים המיוחדים של האשה הדתית. בדרך כלל מגיעה האשה למקלט יחד עם ילדיה, שעבורם ההיחשפות לעולם שאינו שומר מצוות עלולה להיות טראומטית. הילדים במקלטים נשלחים למוסדות החינוך בקהילה, ובמקלט יש נסיון להתאים את המוסד לנקודת המוצא החינוכית של הילד, מה שלא נעשה במקומות אחרים. עם זאת, כמו במקלטים אחרים, המטרה הראשונית היא הגנה פיזית עבור הנשים. מטרה שנייה היא טיפול נפשי, וכן תמיכה משפטית ועזרה מערכתית. במהלך השהות במקלט משתדלים העובדים בו להעניק לאשה חום ואהדה, וכן לעזור לילדים להתמודד עם המצב שנוצר ועם הניתוק שנכפה עליהם מסביבתם הטבעית".
ש. האם יש מאפיינים מיוחדים של תופעת האלימות במשפחה דווקא בחברה הדתית?
"האשה הדתית תהסס זמן רב יותר עד שתתלונן או תפנה לגורם מסייע. קשה לה יותר לצאת ממעגל האלימות. היא סופגת ומנסה להתמודד עם האלימות בדרכים אלטרנטיביות. למעשה, האשה הדתית הסובלת מאלימות נתונה במאבק כפול: מאבק בבעל ומאבק בעצמה ובתפיסותיה, שכן כל צעד הנוגד נישואין נורמטיביים סותר למעשה את התפיסה שלה עצמה ושל החברה בה היא חיה שם נישואין הם ערך מקודש".

חנה קהת, יו"ר ארגון "קולך – פורום נשים דתיות" מסבירה: "החינוך הדתי מיסודו מחנך לצייתנות. ערכי הציות והמשפחה המקודשים יוצרים בילבול אצל האשה הדתית בין 'אשה כשרה עושה רצון בעלה' לבין היותה קרבן לאלימות. כך מתעוררת בעיה בעצם נכונותה של האשה להכיר בהיותה אשה מוכה. אחד הסימפטומים המוכרים בתופעה בכלל החברה, הוא שהבעל המכה מאשים את האשה במצב. בחברה הדתית סימפטום זה מקובל אף יותר, משום שהחינוך והחברה הדתיים מטילים על האשה את התפקיד של שמירה על 'שלום בית'. כשאין 'שלום בית' האשה לוקחת את האחריות על עצמה, וממילא מתקשה להחליט לפרק את המשפחה כדי לצאת מהקשר האלים שנוצר."
נראה ששאלת מעמד האשה בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט היא מהותית לטיפול בשורשי הבעיה. "העדר שיוויון הוא מתכון לאלימות בכל חברה" – טוען אבי תפילין. "אי השיוויון בין המינים מתבטא לא רק במיקום החברתי הנמוך של האשה, אלא גם במיקום הנמוך של ההיבט הרגשי אצל הגברים וחוסר המודעות שלהם לרגשות וביטויים. נחיתות רגשית זו מתבטאת לעיתים קרובות באלימות. מבחינה זו התופעה בעשרות השנים האחרונות לא השתנתה, אלא אפילו התקבעה, ואין הפחתה בנתוני האלימות."

הקהילה הדתית
ההתמודדות של הקהילה עם תופעת האלימות במשפחה היא נקודה חשובה ומכרעת. אחת הבעיות המרכזיות של החברה הדתית היא נטייתה לדיסקרטיות ולהשתקה והדגש המושם, במיוחד בחברה החרדית, על אי-פירוקו וקידושו של הקשר המשפחתי.
"פעמים רבות מלחמתה של האשה הדתית אינה רק כפולה כי אם משולשת" מספרת אסתי פלנט "מפני שעליה להתמודד לא רק עם הבעל, אלא גם עם החברה והרבנים, אשר לא תמיד מקבלים בהבנה את הצורך בגירושין. גם החשש מההשפעה העתידית על שמה הטוב ועל שם ילדיה (בעיקר לצורך מציאת שידוך עבורם) משפיע על האשה הדתית יותר מאשר על החילונית."
בציבור הדתי, בעיקר בזה החרדי, ישנן מספר דרכי טיפול קהילתי העוקפות את דרכי הטיפול המקצועיים או הממסדיים מצד מוסדות הרווחה והמשטרה. פתרונות כגון שכירת דירה נפרדת עבור האשה, נסיעה זמנית של האשה לחו"ל, או הענשה פנים-קהילתית של הבעל, מהווים נסיונות של הקהילה החרדית להתערב למען האשה מבלי לערב גורמים חוץ-קהילתיים. אין אפשרות להעריך, כרגע, את יעילותם של פתרונות אלו, אך ברור שגם הנקיטה בהם איננה נפוצה: לעיתים קרובות הקהילה והעומדים בראשה מדחיקים את הבעיה או במקרה גרוע יותר מפעילים לחץ עצום על האשה שלא לדווח ולהתלונן ומאיימים עליה בסנקציות חברתיות ומשפחתיות, כאשר האשה נשארת במקרה שכזה כקרבן לא רק של בעלה אלא גם של קהילתה.

רבנים ומנהיגים רוחניים
לדעת הגורמים הטיפוליים, לרבנים אכן יש תפקיד מפתח בטיפול ובהתמודדות עם תופעת האלימות במשפחה. סמכותו של הרב היא כח בעל משמעות בהכוונת בני הזוג ובסיוע לאשה. הבעיה העיקרית העומדת בפני הרבנים היא רצונם לשמר ולעודד את הקשר המשפחתי ואת שלום הבית בין בני הזוג, ולכן פעמים רבות רבנים מייצגים קו שמרני, הגורם להשתקה וללחץ על האשה להישאר בבית בו קיימת אלימות בלתי פוסקת מצד הבעל. אולם ישנם רבנים העובדים בתאום עם הגורמים המטפלים כדי לתמוך באשה ולסייע לה: "המקלט לנשים מוכות דתיות נמצא בקשר קבוע עם כמה מרבני הקהילות מהן באו הנשים" – מציינת פלנט – "במקרים בהם נראה שרב הקהילה עשוי להיות גורם תומך, בעיקר לקראת שיבת האשה אל הקהילה, יוזם המקלט פעילות המשתפת אותו בנעשה."
ש. האם את רואה אצל רוב הרבנים רצון לסייע לאשה להחלץ ממצבה?
"אין, לצערי, בתחום זה, מדיניות ופעילות אחידה של הרבנים. אמנם, כאמור, יש כאלה המעודדים את האשה ועוזרים לה, אך יש שירדפו אותה עד קצה העולם כדי להשיבה בכח אל ביתה, גם כשברור שהאלימות כלפיה תימשך. דעה קדומה ששמעתי לא פעם מרבנים היא שהאשה היא שגרמה לאלימות כלפיה."
דבי גרוס מתארת תהליך שינוי שהיא מבחינה בו אצל רבנים: "אם לפני עשר שנים רבנים לא סייעו בגלל חוסר מודעות וחוסר הבנה, הרי שבחמש השנים האחרונות חל שינוי משמעותי ביחס הרבנים לתופעה. השינוי מתרחש בעיקר בקרב הרבנים הצעירים, המבינים שעליהם ללמוד כיצד לטפל במקרים שהם נתקלים בהם. "המרכז לסיוע" מקיים, בנוסף לקו חם לנשים, ימי עיון לרבנים, בעיקר בסקטור הדתי-לאומי אך גם בסקטור החרדי. בימי עיון אלה מנסים אנשי המרכז להסביר לרבנים את התופעה ולשכנע אותם ללמוד על הנושאים ולהבין שהטיפול דורש התייחסות מקצועית ורצינית, ממש כפי שהולכים לרופאים או מומחים כשיש מחלה. אנו מסתייעים ברבנים כאמצעי לחץ על הגבר להכנס לטיפול, ולצורך מציאת הקלות הלכתיות על בני זוג נמצאים במצבים עדינים".

גורם רבני ראשון שהתעורר להתייחס באופן ממוסד לבעיה היה "ארגון רבני 'ישראל הצעיר' בישראל", אשר ארגן לאחרונה כנס בנושא 'חשיפת הפוגע בקהילה' שעסק בשאלת התמודדות הרבנים עם אלימות בתוך הקהילה. בכנס נבדק תפקיד הרב שהאינפורמציה מגיעה אליו, וכן נשאלו שאלות על סמכותה של הקהילה מול היחיד ועל יכולתה וזכותה לחשוף ולפקח על הפרט בתוכה תוך דיון בהיבטים ההלכתיים, האתיים והמעשיים של שאלות אלו. "היוזמה לכנס" – מספר הרב ד"ר מיכאל סטריק, מנהל הארגון – "באה מתוך התקלות של מספר חברים באיגוד במקרי אלימות בהם הם חשו כי הם מחפשים מידע אודות אפשרויות הטיפול העומדות לפניהם. הכנס נבע, לדעתי, גם מתהליך בו הקהילות הדתיות עוברות מעמדה שבה הכל מוסתר ומושתק לעמדה בה מבינים שהמצבים צריכים להיות נידונים, מטופלים ולא מודחקים".

ש. מה עלה מן הכנס?
"גילינו כי גם רבנים בעלי מודעות ורצון לסייע נאלצים לפעול לפי תחושות בטן כיוון שהם חסרים כלי ייעוץ והכשרה לטפל במצבים הרגישים ומורכבים שנוצרים. כיוון שרב לא אמור לטפל בכוחות עצמו בבעיה, אלא להעביר אותה לטיפולו של גורם מקצועי ולעזור על פי הנדרש, חשוב שהוא יכיר את כל האפשרויות שלו לעשיה. עליו להשקיע בהכרת הגורמים המקצועיים בשטח ומתוך היכרות זו לפעול בתיאום איתם. על הרב מוטלת גם המשימה לאחד את הגורמים השונים בקהילה, תוך יצירת מסר ברור בקהילה שאסור לתת לתופעה שכזו להתפתח. על הרב לגרום לכך שאופי הקהילה כקהילה המונעת שתיקה סביב נושאים מסוג זה – יהיה מובן מאליו. אמנם תוצאות החשיפה הן פעמים רבות קשות, אבל בחישוב המאזן צריך להביא את מחיר ההסתרה. כיום ברור שעלינו, רבנים, מנהיגי קהילות ומחנכים, לעשות הרבה יותר משנעשה עד כה, וראשית כל כוונתי לכך שיש להעלות את הנושא על סדר היום."
"אמנם הנושא עולה על סדר היום של הציבור הדתי באיחור של שנים לעומת הציבור החילוני בישראל"- אומרת אסתי פלנט – "אבל אין ספק שהמודעות הולכת וגוברת. ההוכחה לכך היא שהמקלט לנשים מוכות דתיות מלא כל הזמן. כמי שעובדת עם נשים חרדיות נתקלתי לאחרונה גם בפניה של גורמים בתקשורת החרדית שהחליטו להעלות את הנושא לדיון וטיפול באופן פומבי, וזאת בניגוד לעמדת ההדחקה המסורתית של התקשורת החרדית".
גם אבי תפילין מסכים שיש שינוי ביחס הרבנים לכיוון של התמודדות נכונה יותר עם התופעה, אבל לדעתו שינוי זה אינו מספיק: "במיוחד חסרה התייחסות פומבית וחינוכית, על ידי מנהיגים ורבנים במעגלים רחבים יותר" – הוא טוען. "הבעיה היא שעדיין מכבים שריפות במקום להתמודד ברמה השורשית-חינוכית ולכן אין שינוי דרמטי בנושא, אפילו ששומעים על זה יותר בתקשורת."
יצויין, כי באחרונה פרסם הרב שלמה אבינר באחד הדפים המופצים בבתי הכנסת (באהבה ואמונה, גליון 280) מאמר בשם "אל תתני לו" המתייחס לתופעה כתופעה הקיימת בציבור הדתי ונוקט גישה התומכת באשה המוכה ומעודד אותה להתמודד עם הבעל, ואפילו לפרק את הקשר המשפחתי במקרה הצורך.
האם ישנה תועלת בחינוך מונע? האם אפשר לאבחן מראש פוטנציאל לגבר אלים או לאשה מוכה?
"כאמור, התופעה חוצה מגזרים ושכבות באוכלוסיה ובניגוד לסטיגמות הרווחות – אין מאפיין חברתי למשפחה שיש בה אלימות. אך למרות שאין מאפיין של שיוך חברתי לגבר האלים הרי שאפשר למצוא מאפיינים ברורים ברמה הפסיכולוגית: מדובר בגברים עם חרדת נטישה ודימוי עצמי מאד נמוך. לגבר המכה יש נטיה לשליטה על בת הזוג וקושי לבצע דיפרנציאציה בינו ובינה, כלומר הוא תופס את האשה כהמשך שלו. החולשה והמצוקה של הגבר מתועלות לכיוון אלים. האחריות על האלימות במשפחה היא של המכה בלבד, ונובעת מבעיות פסיכולוגיות ואישיותיות של הגבר. חשוב לחנך צעירים וצעירות לאמץ את התפיסה הזאת ולעודד את אלה שמגלים בעצמם את הפן האלים לטפל בו. במרכז "קירבה בטוחה" הטיפול מתרכז בבעל האלים. אך כניסה לטיפול שכזה מחייבת מוטיבציה ראשונית כלשהי, אפילו נמוכה מאד, מצד הגבר. היא מחייבת אותו לכללים מאד נוקשים עליהם הוא צריך לשמור. הטכניקות העיקריות בעבודה עם הגברים היא עבודה על זיהוי כעסים, שליטה עליהם וביטוי רגשות בדרכים לא אלימות, כאשר נדבך נוסף הוא חזרה על ההיסטוריה האישית של הבעל ושל בני הזוג. אורך העבודה עם הבעל הוא לפחות שנה, מתוך הבנה שמדובר בתהליך ארוך ומתמשך."
לעומת האיפיון הפסיכולוגי הראשוני של הגבר המכה הרי שאין אפיון ראשוני מוקדם של האשה המוכה: "הקורבנוּת של האשה והדימוי העצמי הנמוך שאליו היא מגיעה מתפתחים בתוך מערכת היחסים, כאשר הבעל שובה את האשה לתוך הקשר התלותי והאלים" – מסביר תפילין. "האשה מגלה את האלימות מאוחר מדי, אחרי שהבעל כבר ניתק אותה והעמיד אותה במקום נמוך של קרבנות ותלות. כאן המקום להקנות לה מראש כלים להתמודדות עם הקלעות לקשר כזה."
בסדנאות שמעביר "מרכז הסיוע לנשים דתיות" לתלמידות אולפנה ולנערות מלמדים בין השאר איך לבחור בן זוג לא אלים ואיך לזהות ולהתמודד עם תקיפה מינית ועם אלימות במשפחה. "את הסימנים לגבר עם נטיות של אלימות כלפי האשה, אפשר לראות כבר מההיכרות הראשונית" – אומרת דבי גרוס. "חיזור נלהב מאוד עלול להיות, למעשה, אובססיביות לשלוט באשה ונסיון לנתק ולבודד אותה מסביבתה. האלימות יכולה לפרוץ אפילו בליל הכלולות ולהחמיר עם הזמן. הבעל האלים ינסה להרוס את הדימוי העצמי של האשה בדרכים שונות (על ידי אלימות פיזית, או אפילו 'רק' על ידי השפלות מילוליות או שליטה כלכלית) ולהפוך אותה למרוקנת מבחינת הבטחון העצמי וההערכה העצמית שלה. כל זאת על מנת להביא אותה לידי חוסר אונים ותלות מלאה בו. כדי להגביר את המודעות גם אצל גברים למחוייבותם ליחס הוגן כלפי האשה ולאיתור בעיות אלימות בקרבם, החל "מרכז הסיוע" לאחרונה בפרוייקט הכשרת ר"מים ורבנים להעברת סדנאות בנושאים אלו גם לבנים בישיבות."

נראה, אם כן, כי השינויים המהותיים שעוברים על החברה הדתית והחרדית בתחום מעמד האשה מהווים את המנוף להתמודדות של החברה הדתית עם מקרי האלימות במשפחה. מרכזי הסיוע והפעילות של ארגוני הנשים בנושא לא רק מעלים את הנושא לסדר היום וגורמים לשינוי ביחס ובהתמודדות עם התופעה, אלא גם מאלצים את המימסד הרבני והקהילתי ללמוד מחדש את הנושא ולהתמודד איתו באופן שמכיר את הצד האשם ואת צד הקרבן, ומחפש פתרונות הלכתיים ואתיים לטובת האשה הפגועה. ואולם השינוי עדיין בחיתוליו, והראיה היא שהאלימות איננה פוסקת. אלימות מתאפשרת כשיש תנאים של סודיות ושתיקה סביבה. ללא תנאים אלה לא תוכל האלימות להמשך.
קריאתם של כל המטפלים והעוסקים בנושא שרואיינו לכתבה היא לעלות את הנושא למודעות, לא רק כדי למנוע שתיקה ולהביא לטיפול, אלא גם כדי לחנך למניעה.
לאשה הדתית קשה במיוחד להחלץ בכוחות עצמה והיא זקוקה ליד שתמשוך אותה החוצה. את אותה יד צריכה הקהילה להושיט. חובה הכרחית אחרת של הקהילה היא למנוע את המצוקה ואת האלימות הבאה. דווקא לציבור דתי בעל מוסדות קהילתיים משלו והנהגה משלו יש את הכוח והיכולת להשפיע ולקבוע מדיניות נחרצת: די לאלימות.

מספר הטלפון של המרכז לסיוע לנשים דתיות: 02-655744/5