"תינוק שנשבה", "רשע" ו"כופר": לאורך הדורות ניתנו כינויים שונים לאנשים שעזבו את התורה והמצוות, והם משקפים יחס ערכי שונה כלפיהם. אך האינדיבידואליזם המתעצם בימינו והטשטוש הגובר שבין 'דתי' ו'חילוני' יוצרים פער משמעותי בין הכינויים הללו, שמקורם במסורת ההלכתית, לבין המציאות בעולם היהודי ובמדינת ישראל. הרב שלמה וילק טוען שהחילון לא יעלם כל כך מהר, ומסביר למה זה דווקא טוב
מי יודע מיהו חילוני?
נודה על האמת: מאז ומעולם היו כאלו שלא שמרו את דבר האלים השונים, ותמיד הם היו רבים. בכל תקופה הם נקראו בשמות אחרים, לפי רוח הדור ולפי אורח החיים. לעתים הם בחרו אלים אחרים שלא התאימו לדעת הרוב, ולעתים הם בחרו באידיאולוגיות אחרות; לעתים הם כפרו בנוכחותו של האלוהים בעולם, ולעתים – בסמכותו לפקוד על בני האדם. היו שעשו רדוקציה של אלוהים למדעי הטבע, ואילו אחרים עדיין רואים בו רק מקור לחוקי המוסר. מדינות ורעיונות שונים הפכו את הכלכלה למערכת התנהגות נורמטיבית יחידה ומחייבת, ואחרים רואים בסובלנות את הנורמה המחייבת היחידה. קראו להם רשעים וחילונים, כינו אותם ריקים ועמי הארצות, הם היו מינים וקראים, חופשים ואפיקורסים, כאשר בכל דור מיתוספות מילים חדשות לארסנל כינויי הגנאי לאלו שאינם מאנשי שלומנו.
הסיבות להתרחקות מתורה ומצוות השתנו לאורך הדורות. פעם תלינו זאת ביצר עבודה זרה, יצר דתי פראי ובלתי נשלט. אחר כך הייתה זו התרבות היוונית או הפילוסופיה. פעמים אחרות הסיבה לחילון הייתה גלות וגזירות שמד, ולעתים רצון להיכנס למועדון הרוב. המדע, הכלכלה, ההשכלה והיצר – כולם הביאו, לאורך דורות רבים ובשמות שונים, להתרחקות מן הדת.
גם קווי החזית מעולם לא נקבעו, ואין איש יודע מיהו חילוני. לאחרונה התבשרנו שחיילות המשרתות ביחידה קרבית פטורות ממצוות, כיוון שהן אינן יהודיות. בחסידות אחת לא יינשאו לבני חסידות אחרת, וחסידי חב"ד, לדידו של גדול דור אחד, הם כת קרובה ליהדות, בני נידה. נביאי ישראל סימנו את הקו בין עובד אלוהים לאשר לא עבדוֹ בעבודה זרה ובחוסר מוסר, ואילו הנצי"ב והמשך חכמה, דורות רבים אחר כך, העדיפו חילול שבת על פני שנאת אחים. הרמב"ם מציב רף גבוה מאוד של דתיות המבוססת על חכמה מדעית ורוחנית, שאינה נחלת רוב ה'רבניים', ואילו הרב קוק מותח את הקו לפי השתייכות לתנועה הציונית, דהיינו לכלל ישראל. בבתי המדרש התנאיים חיפשו רק את מי ש'תוכו כברו', ואצלנו מכינות רבות נפתחות בעיקר למען אלו שאין תוכם כברם. אצל כמה חרדים קווי החזית עוברים בסוג המדים, כאשר מכנס שחור המוכנס אל גרב לבן מגדיר יהדות, בעוד מכנס ירוק מקופל בגרביים אפורים מעל נעלי צנחן אדומות מעיד על קלות דעת ורשע.
גם הסנקציות דינמיות מאוד. תורת משה קובעת שיש להוציא להורג מחללי שבת, הגמרא זורקת אותם לבור והחזון איש מקרבם בעבותות אהבה. רבי עקיבא טוען שראוי לקרוע עמי ארצות כדג, ואילו המהר"ל מפראג מודה שאין הבדל גדול בין מי שאין בו תורה לבין בהמה, ושמא בהמה עדיפה ממנו, והוא אפילו לשחיטה לא ראוי. מדרש חז"ל מהלל את הריקנים, שגם הם מלאים מצוות כרימון, בעוד חכמי ישראל במאה התשע-עשרה דווקא מנסים לרוקן את גרגירי הרימון הללו, הבטלים בשישים אל מול חטאי הריקנים ועיקשותם.
מאידך, לעומת המשנה המייסדת את הכלל 'הלעיטהו לרשע וימות' כדי להדגיש את חוסר האחריות שלנו כלפי החוטאים הללו, מצאו הפוסקים החדשים קטגוריה ישנה-חדשה כדי לקרב את הרשעים: הקטגוריה של 'תינוק שנשבה'. ברגע מכונן אחד הפך הרשע משד האוחז בקלשון שטני לתינוק חמוד שפשוט אינו יודע להבדיל בין טוב לרע. והרב קוק, בתורת אחדות ההפכים שלו, כולל את המנעד כולו – בין חופשים רשעים שלא ראוי להספידם במותם כי הם אינם שומרי שבת, ועד כופרים שיש בהם אמונה גדולה מזו של המאמינים המסורתיים.
רשעים שומרי שבת וחילונים צדיקים
למעשה, כמו בחלק גדול מהנושאים, ההלכה הותירה לנו מנעד גדול של התייחסות רוחנית והלכתית כדי לטפל בבעיות השעה, וכדי לקבוע התנהגות נורמטיבית המתאימה לדור. כל דור מוסיף אל הרשימה הזו אמרות ורעיונות, ניסיון וחכמה משלו. אנסה לנתח את תרומת הדור שלנו לשיח ההלכתי בנושא חילוניות.
כשעוד הייתי מברר עם ילדיי האם אחד מחבריהם הוא דתי, הם ביקשו ממני להגדיר מיהו 'דתי'. כשבחרתי בהגדרה הקלאסית של שמירת שבת, הם ביקשו ממני להגדיר מיהו 'שומר שבת'. לפני כמה חודשים הודיע לי אחד מחברי הקהילה שלי כי בנו החליט לאכול קטניות בפסח, וביקש חומוס לליל הסדר, והוא, האב הנבוך, שאלני האם בכלל להזמין את הבן לסדר, שהרי חומוס על שולחן הסדר הוא "כמו חזיר על שולחן השבת".
אחד החידושים בעולם המודרני הוא האינדיבידואליזם, ובדור שלנו הוא הולך ומתעצם. רבים מהילדים שלנו מתקשים לקבל הגדרות כלליות, וממאנים להתאים את עצמם לקטגוריות הישנות. אוצר המילים שלנו מתקשה להכיל את ילדינו הלומדים במכינות מעורבות ואת בנותינו הלומדות תורה. הוא מתקשה מאוד להתמודד עם הנסיעות למזרח ועם חופשות הסקי. הקמנו ישיבות שהצמיחו רבנים ומורים ותלמידי חכמים, אולם תוצר הלוואי שלהם – שכבה משמעותית של בעלי בתים – משמעותי הרבה יותר. הישיבות הצמיחו בוגרים שיש להם גישה למקורות והם מסוגלים לפסוק לעצמם, ולדעת שההלכה גמישה דיה כדי להכיל את חייהם הרגילים. הם יודעים לקרוא את תחומין האחרון ולדעת שגם לרב נחום רבינוביץ וגם לרב יעקב אריאל אין בעיה הלכתית פורמלית בשימוש במעלית או בדלת כניסה אלקטרונית בשבת, והמחלוקת היא רק על רוח ההלכה ורוח השבת. וכבר אבדו הקטגוריות, ואיש אינו יכול עוד להחליט מיהו דתי ומיהו חילוני.
בעולם כזה, קשה להתחיל בדיון בשאלת היחס לחילונים, שהרי אנו מתקשים לאתר אותם. במובן מסוים, הקטגוריות של דתי וחילוני הן מודרניות. אם בעבר רווחו ארכיטיפים כרשעים, צדיקים ובינונים, שלא בהכרח נפגשו באופן ישיר עם המציאות, ובעת החדשה הפכו הארכיטיפים לקטגוריות מעשיות של דתי וחילוני, הרי שכיום, דתיות וחילוניות הן ארכיטיפים של קצוות, שהמנעד בתוכן לא מאפשר לעשות בהן שימוש כשמות תואר לאנשים. נותר 'חילון', בלי יכולת למצוא 'חילונים' של ממש.
האם קהילת 'ניגון הלב' של קיבוצי העמק והגליל היא תופעה דתית? האם אנשי הפלג הירושלמי הקנאי, התולים בובות של חיילי צה"ל במרפסות שלהם, הם אנשים יראי שמים? (לרגע עולה השאלה האם הם יהודים, אולם שנאת חינם ומלחמות אחים הן סימני היכר יהודיים יותר מאשר רחמנות וגמילות חסדים). רוב האנשים ממוקמים על הרצף ההולך ומתרקם לו, והחידוש העצום הוא שבאחד הקצוות, במקום המילה 'רשע', מופיעה המילה 'חילוני', שהיא מילה נוחה יותר. המילה 'רשע', שבעבר הייתה מילה נרדפת למחלל שבת, כבר לא מתאימה יותר, וכולנו, ב"ה, מכירים רשעים גמורים שומרי שבת וראשי ישיבות לשעבר, וחילונים שהם צדיקים גדולים.
אם כן, 'מאמר הדור' של הרב קוק רלוונטי רק במידה שהוא מכונן ארכיטיפ חדש, שלא נודע בעבר, והוא ה'חילוני', שמלהיות איש בשר ודם הפך להיות מושג המחליף את הרשע כארכיטיפ של שיפוט דתי. שתי תוצאות יש למהלך ההיסטורי והמופלא הזה של הרב קוק, שביטל את הזהות שבין שמירת שבת לרשע: האחת היא שלנוער שלנו נוח ופשוט יותר לסייר באזורי ה'חילוניות', ולנו, כהורים וכמורים, קל יותר לקבל את הסיורים הללו כאפשריים וכלגיטימיים; השנייה היא שנוצרת תמונה מורכבת, וחסרת יכולת שיפוט אנושית ממשית.
אפשר להמשיך מדי חנוכה בסדרות השיעורים על התרבות המערבית הרעה, וגם לתקוף את רוח האינדיבידואליזם וזכויות האדם. אפשר לקונן על הטכנולוגיה ששינתה לחלוטין את הדרך שבה אנו מחוברים אל העולם שמסביב, וגם לזעוק חמס על ההשפעות ההרסניות של הנאורות על האמונה. אולם זה שביטל את הקטגוריות של צדיק מול רשע והניח במקומן קטגוריות חדשות היה החת"ם סופר, הלוחם הגדול בנאורות וברפורמיזם. ההכרעה שלו להפוך את היהדות לדוֹגמה ולדת, לריאליזם הלכתי, ולוותר על מהות ועל חיפוש צדק, הפכה את הלוחמים בדת ללוחמי צדק הבאים בשם הנאורות וחוש המוסר. ניסיונם של חכמי המוסר להחזיר ליהדות שיח מוסרי וטבעי נכשל, ומאז מתקשר החילון עם צדק אנושי, והדת עם גזירה אלוהית: שני קצוות שבעבר היו אחד, והנה הם נפרדו זה מזה.
התנועה שבין אמונה לחילון
מעתה, הניסיון להעתיק את השדה הסמנטי של הרשעים אל החילונים ואל החילון לא יצלח. איננו מסוגלים, לפחות רובנו, לשנוא אותם, לראות אותם כמתים מהלכים, להאשים אותם בבצורת, בשואה או בסתם אסון, ככינויי הגנאי המקובלים בתורה ובחז"ל לגבי הרשעים. על הצירים הנוחים הללו של דתיות וחילוניות עוברים מצד לצד גם מידע ותרבות ומוסר, העשויים להביא לרידוד המערכת או להעמקתה. בתי ספר לאמנות, הרכבים מוסיקליים והרכבי מחול, רבנים הכותבים פרוזה פסבדו-דתית ומשחקים בשדה התרבות הכללי של פרס ספיר וכדומה – כל אלו הם פרי התנועה והשיח שבין אמונה לחילון. חברות טיולים חובקי עולם לשומרי מסורת, חברי כנסת חובשי כיפה שכבר אינם מבקשים רק לטפל בענייני אנ"ש, וחרדים שהפכו לשרים בממשלה; דתיים הממלאים את בתי הקולנוע ואת בתי הקפה ושותפים מלאים בתרבות הצריכה והשפע – כולם סוכנים להעברת רוח וחומר מצד לצד. ומאידך, יצירות אין-ספור בנושאי דת, מסורת, והיסטוריה יהודית, הנוצרות בידי אנשים שזה לא מכבר מיאנו לעסוק בכל נושא דתי; בתי כנסת בקיבוצים רבים, בתי מדרש בלי כיפה וחצאית: גם אלו תוצאה של העובדה שבצד השני כבר לא מכנים את החילונים בשם 'רשעים'.
אמנם, דרכה של התחדשות הלכתית להניח את מאמרי הדורות הקודמים בהקשר מסוים, ולמצוא להם מקום רלוונטי בעולם שלנו. רשעים עדיין קיימים, אך הם כבר לא קיימים, לצערי, על ציר דתי-חילוני, אלא הם נחלת שני המגזרים, ושניהם צריכים להתייחס בחומרה ובחוסר סובלנות כלפי רשעים כאלו, בעיקר בתחומים המוסריים. ביקורו של שר חרדי בממשלה אצל מנהיג דת שהורשע באונס הוא דוגמה לחוסר ההבנה של השינוי במבנה הצירים, חוסר הבנה המוכיח לכולנו (כולל חברי כנסת חרדים אחרים) עד כמה חשוב השינוי הזה, ועד כמה יש עדיין מקום לקטגוריות ההלכתיות הישנות, רק שהכתובת להן השתנתה. שבת ותפילין כבר אינם ערובה לצדיקות, ואכילת כשר אינה בהכרח אכילת אוכל מוסרי. תיאורי הגנאי למחללי שבת ולאוכלי נבלות נאמרו בעיקר אל מול חוסר המוסר והבערות שהתלוו לחטאים, תוצרים שנדדו למחוזות אחרים, לעתים של אלו שהם עתה שומרי שבת ואוכלי מהדרין.
אין צורך להציל את המצב
אני מאמין שעולם כזה, שבו הצירים אינם 'רשעים' ו'צדיקים', אלא צירים של השקפות עולם ואמונות שונות, הוא עולם טוב יותר. הרֶשע אינו נחלתם של אוכלי טרפות, כמו שהצדק אינו נמצא רק אצל שומרי שבת. שני הצדדים יכולים ללחום ברשע, גם כשהוא עטוף באצטלת קדושה (עזרא שיינברג למשל), מאותרג בכוח פוליטי ותקשורתי (אהוד אולמרט למשל) או זוהר בהילת תרבות (גרי בילו למשל). אלא שמבחינה חינוכית הפך הנושא לאתגר קשה מאוד, כמו שכל הורה ומורה יודעים, משום שמנגנוני הכוח החינוכי הקדומים איבדו מכוחם. איננו יכולים עוד לאיים באש הגיהנום ולא בעונש איום אחר. אנו מתקשים להשתמש בשיפוטים של טוב ורע כפי שעשינו בעבר, והקשה מכול הוא שאיננו מסוגלים להסתיר את האורות של התרבות המודרנית, העולים על אורות האמונה והמסורת במקרים רבים.
אינני מתיימר להציע דרך פעולה כדי 'להציל את המצב', גם משום שאיני מאמין שהמצב זקוק להצלה. יותר תלמידים שומרים תורה ומצוות מאשר אי פעם בהיסטוריה שלנו; העולם היהודי פורח בכל אגפיו, ודאי לעומת ההיסטוריה היהודית רצופת נבואות הזעם והכישלונות. הישיבות מלאות תלמידים, ובבתי הכנסת מעולם לא נראו מתפללים רבים כל כך. שמירת המצוות, לקולא או לחומרא, מחלחלת אל כל שכבות הציבור. השיח הרוחני מתגבר, והמשפחה היהודית מאושרת ומעצימה יותר מאי פעם.
כל מה שאוכל לעשות הוא לתאר את מה שהכרתי במערכת החינוך בשלושים השנים האחרונות, ולהציע לרכז את מאמצינו בהפסקת השימוש בפחד ככלי חינוכי, ובמקום זאת – לעבור לדבר במילים של אהבה. לא רק שהמהפך הזה, שעיקר תורתו של הרב קוק נסמך עליו, הוא כורח המציאות, אלא הוא עצמו פרי מחשבה מודרנית, המשוחחת בשיח של זכויות ורצון טוב, ולא בשיח של יראה וחובה. ההלכה, למרות הניסיונות להפוך אותה למערכת ריטואלית המנותקת ממהות, מתנערת מאבק המלחמה בהשכלה וברפורמה וחוזרת לחיים, חיים שיש בהם מאבק והתנגדות ופריצת גבולות, וגם תיקון, אבל פחות ופחות פחדים ואיומים והסתגרות מן העבר השמרני, כבמאות האחרונות.
התרשמות נוספת שלי היא שהעולם המקוטב של הישיבות והמדרשות שלנו אינו מקרין את הקיטוב שלו על המתרחש מחוצה לו. בנות המשרתות בצה"ל נישאות גם לבוגרי מכינת עלי למרות 'קרירותן', והציבור הבוגר יותר כבר לא עסוק בססמאות ובוויכוחים הקטנים על ניואנסים, חשובים ככל שיהיו, בין קטבים שונים. בוגרי ובוגרות הישיבות, המכינות והמדרשות שיצאו מן הבועות שלהם אל העולם הכללי מביטים לאחור, והם כבר לא חדים ונחרצים כבעבר, וזאת לא בגלל רדידות או שחיקת הזמן, אלא משום שהם כבר יודעים יותר טוב, מודעים ומבינים תמונת עולם מורכבת יותר. גם ילדינו ותלמידינו, המיוצגים היטב על פני קשת הדעות והזהויות כולה, והם אחים ובני משפחה וחברים, מקהים את העוקצים השונים. המהפך הזה אינו נחלת הציבור הדתי-לאומי בלבד, והוא מתרחש בעוצמה גדולה אף יותר בעולם החרדי. המחלוקות העצומות והכואבות בין האגפים הירושלמיים לבין אלו של בני ברק מוכיחים עד כמה מואץ תהליך שיבת היהדות אל החיים.
לשמור על המתח
ועניין אחרון. למעט בימות משיח אוטופיים, הרי שבעולם ריאלי, הדת והאמונה יחד עם החילון והמטריאליזם לא יעברו מן העולם. אנחנו חיים יחדיו כבר דורות רבים, ולא רק שלא נוכל להכריע את המלחמה הזו, אלא שחורבנה של האחת יביא לחורבנה של חברתה. עולם של חולין ללא קדושה הוא עולם עצוב, עולם ללא תקווה ויסוד לאופטימיות. עולם ללא חילון יהפוך את הדת לקנאית ולאלימה, לחשוכה ולחסרת מעוף. הרציניים שבנו צריכים לשמור על המתח בין שני הקטבים, לא להיכנע לבינוניות של האמצע, אולם להשאיר רק מעט חוש הומור ותבונה כדי לשמר את הדיאלוג שבמתח הזה, מבלי לנסות לגשר עליו.
לא, איני רואה בחילונים מטרות להחזרה בתשובה. אולם אני עצוב למראה הרדידות וחוסר המשמעות, יחד עם אנוכיות ואבדן הקהילתיות, המלווים חלקים גדולים מהעולם חסר האמונה; ואני נבוך למשמע ההמוניות והבנאליות של האמונה אצל אלו שבחרו באמונה פשטנית, חסרת נשמה ודעת. אני חרד גם מחבריי, שומרי ההלכה, שעדיין שבויים במילים שהפכו לססמאות חלולות בפיהם, ועדיין מאמינים כי עולם של שומרי שבת יהיה עולם נפלא, ואין להם מה ללמוד ולקבל מאותם 'רשעים': רשעים, יש לזכור, שבוחרים בהם להיות ראשי ממשלות ומפקדי חטיבות, רופאים, שופטים ומנהלי בנקים, תפקידים שהרשע ההיסטורי היה מנוע מהם כמובן.
*הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת ההסדר אור תורה מחנים בגוש עציון ורב קהילת עמק רפאים בירושלים
