הציבור החילוני בישראל מסתמך באופן מהותי על קיומם של זרמים אורתודוקסיים ביהדות כחלק מכינון ומשימור זהותו החילונית. ביסוס יהדות חילונית משמעותית מחייב אנשים שיהיו מוכנים להשקיע את עצמם בתחומים הללו וליצור את האלטרנטיבה הזו, לא רק בצדדיה הרוחניים אלא גם בצדדיה המעשיים
אחת הביקורות הרווחות ביותר בשיח הציבורי בישראל כנגד החברה החרדית טוענת שהחרדים נסמכים על קיומם של מגזרים אחרים – בעיקר המגזר החילוני – המנהלים את חייהם באופן שונה מזה החרדי, ואף בניגוד לו. כך, למשל, נטען כי החרדים נסמכים על כך שיהיו אנשים ממגזרים אחרים שילמדו רפואה, כלכלה ומשפטים, ישרתו בצבא וכן הלאה. שורשה של הביקורת הזו באמונה שלפיה כל מגזר שאוחז בתפיסת עולם מסוימת צריך לשאוף לכך שתפיסתו תהיה אוטרקית, כלומר שהיא תוכל להתקיים באופן עצמאי גם אם לא יהיו תפיסות עולם אחרות.
במאמר זה ברצוני לטעון כי את הביקורת שמופנית כלפי הציבור החרדי ניתן להחיל גם על הציבור החילוני. במילים אחרות, את האצבע המאשימה כלפי המגזר החרדי – על כך שהוא מסתמך על מסה גדולה של יהודים חילונים שמסייעים לו בתחומי החול – יש להפנות, במידה שווה, גם כלפי הציבור החילוני בישראל. שכן גם הציבור החילוני מסתמך באופן מהותי על קיומם של זרמים אורתודוקסיים ביהדות כחלק מכינון ומשימור זהותו החילונית. אל מול תמונת העולם המוכרת של מגזר חרדי מסתגר שנהנה מפירות ההשכלה והחילון, מתקבלת תמונה מורכבת יותר, שבה שני המגזרים – החרדי והחילוני – נסמכים זה על זה בתחומים שונים, ומקיימים ביניהם תלות הדדית שכמעט לא ניתנת לפירוק.
להנחיל עולם משמעותי
בהכללה גסה, ניתן להצביע על שתי קבוצות מרכזיות בקרב הציבור היהודי החילוני בישראל: באחת – חילונים שחפצים בקיום זהות יהודית משמעותית ובשימורה, ובשנייה – יהודים חילונים שזהותם היהודית אינה ממלאת תפקיד מרכזי בחייהם. במסגרת זו לא אתמקד בחברי הקבוצה השנייה, מכיוון שעבורם, הזהות היהודית איננה גורם מרכזי, והם אינם נסמכים על קיומן של קבוצות שונות מהם. עם זאת, הקבוצה הראשונה – יהודים חילונים שמעוניינים בזהות יהודית בת-קיימא – לא יכולה להתקיים ולו פרק זמן קצר ביותר ללא סיועם של זרמים יהודיים אורתודוקסיים.
בפני המגזר החילוני שמעוניין בזהות יהודית ניצבות שתי אפשרויות מרכזיות: לשמר זהות חילונית מובחנת, אך כזו שמקבלת סוג מסוים של היררכיה בין הזרמים היהודיים השונים ורואה את הזרם האורתודוקסי כזרם היהודי 'האמתי' (בבחינת "בית הכנסת שאני לא הולך אליו הוא אורתודוקסי"), או לחלופין, ליצור זהות יהודית ישראלית חדשה, שתתאים לאורח חייהם ולעולם הערכים שלהם. נראה כי רבים מאלו שמגדירים את עצמם מסורתיים בוחרים באפשרות הראשונה. בחייהם היום-יומיים הם מתנהלים כחילונים לכל דבר, אך את האירועים המיוחדים הקשורים לעולם היהודי (שבתות, חגים, בר מצווה, חתונה) הם בוחרים לנהל בצורה אורתודוקסית לחלוטין. כאן, אם כן, ברור כי הבחירה היהודית המסורתית נסמכת באופן מודע על קיומם של זרמים אורתודוקסיים, המשמרים את מוסדותיהם ואת הריטואלים שלהם כך שיהודים מסורתיים יוכלו, בעת הצורך, להגשים בעזרתם את זהותם היהודית. הם מסתמכים על כך שיהיו יהודים שילכו שלוש פעמים ביום לבית הכנסת, כדי שהם יוכלו לעשות בו שימוש במקרה הצורך.
נראה לכאורה כי טענתי על ההסתמכות החילונית על הזרם האורתודוקסי איננה רלוונטית ליהודים החילונים שבוחרים באפשרות השנייה – עיצוב יהדות ישראלית, חדשה, שנבדלת מן היהדות האורתודוקסית. אולם בחינה מדוקדקת יותר של הדברים מראה כי הביקורת מופנית גם כלפי עולם ההתחדשות היהודית. זאת משום שכל עיצוב של עולם יהודי חייב, להבנתי, להסתמך על לפחות אחת משתי אופציות: אימוץ אורח חיים שכולל ריטואלים יהודיים מסוימים, המותאמים לקהל הרלוונטי, או אימוץ של תפיסות עולם המזוהות כתפיסות 'יהודיות' (על כל המורכבות שבמונח הזה), תוך התאמתן לקהל הרלוונטי. אך שני האלמנטים הללו לא יכולים להתקיים באופן עצמאי וללא תלות בקיומה של האורתודוקסיה.
כך, למשל, הנגישות לארון הספרים היהודי – מן הפרויקטים הבולטים של ההתחדשות היהודית – מחייבת לומדים ולומדות שבקיאים דיים בספרות הזו, ויוכלו להגיע לרמה מספיק גבוהה שתאפשר להם לדלות מן המאגר העצום הזה את החומרים המתאימים להם. אכן, כבר כיום ישנן דמויות כאלה בעולם ההתחדשות היהודית, והן ראויות להערכה רבה, אך כדי לתחזק מערך חינוכי ואינטלקטואלי שלם שמצליח לבסס ולהנחיל עולם יהודי משמעותי, יש צורך במספר רב של דמויות חינוכיות בעלות שיעור קומה וידע תורני; דמויות שמוכנות להקדיש את חייהן ללימוד תורה ויהדות, ולרוב אף לחיות חיי צניעות, שכן התמקצעות בתחום הזה לא נוטה להיות 'רווחית' במיוחד. ואכן, עינינו הרואות כי לא מעט מן המחנכים והמורים המלמדים את המקצועות הללו במדרשות ובמכינות הקדם-צבאיות באים מן העולם האורתודוקסי לגווניו השונים. בדרך כלל מדובר באנשים ששינו את אורח חייהם ועזבו את העולם האורתודוקסי, אך אי אפשר להתכחש לכך שהם פירותיו של העולם הזה, על יתרונותיו וחסרונותיו.
החובה היכן?
הדבר נכון לא רק ביחס ללימוד תורה, אלא גם ביחס לריטואלים כמו תפילה בבית כנסת, ברית מילה וקבורה. כמובן שאת כל אלו ניתן לקיים גם בלא תלות בזרמים האורתודוקסיים, אך הדבר מחייב אנשים שיהיו מוכנים להשקיע את עצמם בתחומים הללו, וליצור את האלטרנטיבה הממשית של יהדות חילונית: אנשים שכל עיסוקם, מבוקר ועד ערב, הוא בזהות יהודית, לא רק בצדדיה הרוחניים אלא גם בצדדיה המעשיים: מוהלים, קברנים, גבאים (אם יקומו בתי כנסת), מנהיגים. יפים לעניין זה דבריו של חיים נחמן ביאליק, אביהם הרוחני של רבים מהיהודים החילונים:
הנה הולך וגדל דור באוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחייה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חיבה: חיבת הארץ, חיבת השפה, חיבת ספרות. מה מחירה של חיבה אווירית? חיבה – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבע אינה אלא רשות; הן ולאו ורפה בידה. יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסהו ואור ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה; כשייה קשה כברזל, חובה אכזרית.[1]
את הדברים הללו אינני כותב מתוך שמחה לאיד ומתוך היבריס אורתודוקסי, אלא מתוך צער גדול. אני מאמין שאם היהדות החילונית בישראל הייתה מצליחה להציב אלטרנטיבה חזקה בתוך השיח הפנים-יהודי, הדבר היה משפיע באופן חיובי גם על היהדות האורתודוקסית, שהייתה משנה את פניה בעקבות כך. הדבר היה מאפשר ליהודים רבים יותר לבחור אורחות חיים שונים ומגוונים. אך לצערי, איני רואה בעתיד הקרוב אפשרות ממשית לקיומו של זרם יהודי-חילוני מבוסס, שמעוניין בזהות יהודית מלאה ומשמעותית, ואינו נסמך לשם כך על גורמים מתוך העולם הדתי. דבריי כאן נועדו לקרוא לנפשות הפועלות בעולם ההתחדשות היהודית להכיר במציאות הזו, ולפתח תיאוריה ופרקסיס שיובילו לשינויה. כולי תקווה כי אזכה לראות את הטענה שהצגתי כאן – מתבדה.
[1] חיים נחמן ביאליק, 'הלכה ואגדה', כל כתבי ח"נ ביאליק, דביר, תרצ"ט, עמ' ריג.
*נועם אורן הוא סטודנט לפילוסופיה ולמחשבת ישראל, כתב באתר "זווית אחרת"
