היהודי הצרפתי הוא חידה עבור הישראלי הממוצע. הוא מודרני אבל גם דתי-שמרני. הוא דתי אבל מסתובב על חופי תל אביב חבוש בכיפת חב"ד או רבי נחמן. הוא מערבי אבל שר שירים מזרחיים. כדי להצליח להסביר את מורכבותה של זהות זו, את צירי הזהות של יהדות צרפת יש לחפש מעבר לקטגוריות הקיימות
בשורות הבאות אבקש לשרטט פרופיל זהות של היהודי הצרפתי. אין זה מחקר סוציולוגי, לא מחקר איכותני ולא מחקר כמותני, אלא פרי התבוננות רבת שנים בתמורות הזהות היהודית במרחב הצרפתי, על מקומה בתרבות הצרפתית ואופן השתלבותה במרחב הישראלי. לפיכך, אין בשורות הבאות מן הדיוק האקדמי ולא קביעות מוחלטות, שכן זהות היא עניין לבני אדם ריאליים המשתנים מעת לעת ואינם כפופים לשיטתיות ולקוהרנטיות. יחד עם זאת, יש בהן כדי להאיר על תופעה מרתקת של שכבות זהות, של מגמות מרכזיות, ושל שינוי זהויות. תחילה, אשרטט את מגמות הזהות שהתפתחו בצרפת לאורך המאה העשרים, ואתמקד בנתוני הדת, הציונות והחינוך. דבריי אלה יוסיפו מעט להבנת אתגרי הקליטה מולם עומדים כיום העולים מצרפת, בהם אדון בהמשך.
אמנם, המפגש בין הזהות היהודית-צרפתית לבין הזהות הספרדית יצרה אפשרויות חדשות של השתלבות חברתית וכלכלית אך לא פיתח כלים לניהול המפגש. ברמה הסוציולוגית ניכרת קליטה מהירה של היהודים אל תוך שכבת האליטה הצרפתית בכל התחומים, וברמה הדתית ישנה הפנמה של ערכי היהדות הצרפתית.
היהודי הצרפתי הוא חידה עבור הישראלי הממוצע. הוא מודרני אבל גם דתי-שמרני. הוא דתי אבל מסתובב על חופי תל אביב חבוש בכיפת חב"ד או רבי נחמן מוקף בנות. הוא מערבי אבל שר שירים מזרחיים, ועוד כמה נתוני זהות שלא מצביעים על קוהרנטיות. ואכן, יש מי שרצה להכניס אותו למגירת "המסורתיים" הישראלית, שנתפסים אף הם כחסרי קוהרנטיות. קטגוריזציה זו אינה נכונה אך עוזרת לנו לחדד זהויות. באותו האופן בו בשנים האחרונות העלו מספר חוקרים (ידגר, בוזגלו, כ"ץ) את ייחודה של הזהות המסורתית הנעה בצורה ייחודית על הציר של דת, חילון ומודרניות, וביקשו לחשוף את הקוהרנטיות שבה (או את העדר הצורך בקוהרנטיות בענייני זהות), כך יש להתייחס לזהות יהודי צרפת ולחפש את צירי הזהות שלה מעבר לקטגוריות הקיימות. במאמר זה ארחיב על ארבע התמורות שעברו יהודי צרפת, ואבקש להראות שכל תמורה הטביעה את חותמה והיוותה בסיס לתמורה העוקבת. בכך יש אולי להסביר את מורכבותה של זהות זו.
מקום היהודים במרחב הצרפתי
היהודים מהווים חלק מהנוף הצרפתי גם אם מספרם בפועל הוא מינורי (כ-400,000 לפי הערכות מסוימות). יהודים מככבים בטלוויזיה (המגיש הפופולרי סיריל הנונה), בציבור הקומיקאים (גד אלמליח), בעסקים, בפוליטיקה, בתרבות, במדיה, ברפואה, באקדמיה וכו'. הנוכחות במרחב באה לידי ביטוי גם במעשים אנטישמיים מזעזעים בשנים האחרונות (רצח אילן הלימי, טבח בטולוז, רצח מרים קנוהל ושרה הלימי וכו'). החיים היהודיים בצרפת מפותחים – ניתן למצוא מאות קהילות ובתי כנסת, מאות מסעדות כשרות, מאות שיעורי תורה ועמותות. בפועל, המוסדות הקהילתיים פונים היום למיעוט יהודים המזדהים יותר עם המוקד הדתי והרוב אינו מוצא את עצמו בקהילות. כפי שהראה ד"ר דב מימון במחקריו על יהדות צרפת, ניתן להצביע על פולריזציה משמעותית בין הציבור המסורתי לבין האחרים. בעוד שהראשון נהנה מהיצע רחב, השני, המהווה את הרוב, מחפש אופקי פעולה והתהוות. דבריי יתמקדו באופן פרדוקסלי דווקא במיעוט משום שהוא מהווה את רוב מאגר העולים.
תמורה ראשונה: הזהות הצרפתית
התארגנות המוסדות היהודיים בצרפת החלה עם שתים עשרה השאלות המפורסמות שנפוליאון שאל את הסנהדרין הגדולה. חברי הסנהדרין, רבנים ומנהיגי קהילה, ביקשו להפגין הזדהות והשתלבות בחברה הצרפתית והעצימו את ביטויי האחווה ואת מחויבותו של היהודי לחברה הצרפתית. תחת מסווה של שיקום היהדות, נפוליאון ביקש בפועל להגביל ולמשטר אותה. ההגדרות שהתקבלו תאמו את רוח צרפת של אותם הימים: היהודים הם דת ולא אומה (אין להם ממד פוליטי), היהדות מתקיימת בארבע אמותיו של היחיד, ההלכה כפופה לחוק הצרפתי, יש לטפח את הפטריוטיות הצרפתית והכשרת הרבנים ברוח זו תיעשה במסגרת הסמינר לרבנים בלבד. דברים אלה ליוו את הזהות היהודית ה'איזראלית' (Israélite) שהיתה בעיקר אשכנזית. לאחר השואה התגלה צורך לשקם את היהדות. אושוויץ היווה קריאת תיגר על הזהות ה'איזראלית' וסימן את ניפוץ האשליה של היהודי הצרפתי; ובמילים אחרות, השואה שברה את האמון כלפי מוסדות הרפובליקה. חוג אינטלקטואלים, שכונה ברבות הימים 'אסכולת פריז במחשבת ישראל', ביקש לעורר מחדש את השיח היהודי בקרב הצעירים. שמות דגולים נטלו חלק בפרויקט הזה: עמנואל לוינס, מניטו, אמדו לוי-ולנסי, אנדרה נהר, בנו גרוס ועוד רבים וטובים. המטרה: להחזיר את היהדות לשיח האינטלקטואלי הצרפתי ולקרב את היהודים המתבוללים אל המקורות על בסיס לימוד מכוון למסר האוניברסלי שביהדות. שנת 1967 מהווה מפנה ובאותה עת הציונות נראית כפתרון עבור חלק מבני אסכולה זו שמחליטים לעשות מעשה ולעלות לארץ. רובם ככולם מפנימים את ערכי הציונות המשיחית גם אם הם משמרים לה מימד אוניברסלי ייחודי. חלק מבני עלייה זו השתלבו בהנהגה הציונית הדתית מבית מדרשו של הרב קוק: הרבנים אבינר וצוקרמן הם מסממניה של תמורה זו.
תמורה שנייה: הזהות הצרפתית הספרדית
משנת 1956 מתחילים להגיע לצרפת יהודי צפון אפריקה, שמהווים כיום רוב בניה ומניינה של יהדות זו. הגעתם תשנה בצורה דרסטית את מופעי הזהות היהודית אך במקביל תפנים את המסרים של הרפובליקה שמצאו את ביטויה בזהות האיזראלית. יהודי צפון אפריקה (לא נעסוק כעת בגוונים ובהבדלים המשמעותיים בין יהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה) מגיעים מרקע זהותי שונה מאד: שם הם חיים באזורים יהודיים (מלאח), ללא אנטגוניזם מובנה לתרבות הכללית אך גם ללא תרומה משמעותית לתרבות הסובבת. מתקיימים שם חיים יהודיים מלאים עם התמודדויות דתיות אך ללא אתגר משמעותי של התבוללות. מוקדי הזהות שלהם שונים: ההשתייכות לקהילה היא סוג של אינסטינקט ואיתה גם שמירת הפולקלור, וישנם הרבה רגש ומשפחתיות. ניתן לומר באופן סכמתי שלצד צריכת אוכל כשר, זיקה ברורה לישראל, בקשה לבתי ספר יהודיים ולחינוך איכותי יותר, לא נמצאה שם תנועת העמקה בזהות היהודית ואתגריה במאה העשרים. אמנם, המפגש בין הזהות היהודית-צרפתית לבין הזהות הספרדית יצרה אפשרויות חדשות של השתלבות חברתית וכלכלית אך לא פיתח כלים לניהול המפגש. ברמה הסוציולוגית ניכרת קליטה מהירה של היהודים אל תוך שכבת האליטה הצרפתית בכל התחומים, וברמה הדתית ישנה הפנמה של ערכי היהדות הצרפתית. אך דא עקא, הזהות הספרדית המסורתית אינה מהווה מחסום בפני התבוללות בדור השלישי והרביעי.
תמורה שלישית: הזהות הצרפתית-ספרדית-חרדית
על רקע עליית מנהיגי הקהילה לארץ אחרי מלחמה ששת הימים והגעת הספרדים, נוצר וואקום שהתמלא על ידי תמורה חדשה: החרדיזציה של הקהילה. זוהי התמורה השלישית של הזהות היהודית-הצרפתית-הספרדית-החרדית. השיח משתנה בה מקצה לקצה. המאפיינים של החרדיזציה עוברים דרך אימוץ המודל החרדי הישראלי האשכנזי, ולאחר מכן החרדיות המזרחית מבית הרב עובדיה יוסף, בעוד מסורת חכמי הספרדים השורשית עליהם גדלו היהודים בארצות מוצאם הולכת ונעלמת. החרדיזציה נתפסת כחיפוש ההלכתיות ובעקבותיו שורה של נגזרות תרבותיות כגון ריבוי תרגום ספרי הלכה כמו 'בן איש חי' או 'ילקוט יוסף', ושיח נעדר ענין אינטלקטואלי. חרדיזציה זו היא גם תופעה חברתית-סוציולוגית כמו לבוש, דיבור והשתייכות לקהילה. באופן כמעט בלתי-נמנע, המשמעות של ההצטרפות לקהילה היא הסתגרות והתבצרות בתוך ספירת המעשה. ההתכנסות אל הקהילות ('תופעת הקומונוטריזם' נגדה נלחמת תרבות צרפת החילונית) אינה נתפסת כבסיס לתיקון עולם אלא כנסיגה מן הזהות הצרפתית ומן האחריות הקהילתית כלפי החברה הלא-יהודית. מעשי האנטישמיות וריבוי תקיפות היהודים ברחוב סתמו כמעט באופן סופי את הגולל ושמו קץ לחלום: היהודי הצרפתי הופך להיות יהודי בצרפת. הפוליטיקה הפרו-ערבית של צרפת ותחושת הבדידות אל מול מעשי הטבח מעצימים כמובן את זיכרון ההגירה (או הגירוש) מארצות האיסלאם ומובילים למסקנה שהאסטרטגיה היחידה היא ה"גטואיזציה". כדאי לגור, לעבוד וללמוד בתוך הקהילה ולזנוח את חלום ההשתלבות.
תמורה רביעית: הזהות הצרפתית-ספרדית-חרדית-ציונית
התמורה הרביעית של הזהות הצרפתית קשורה כמובן לציונות וליחס לישראל. יהודי צרפת מגיעים לארץ, מגדירים את עצמם ציונים ורובם בעלי עמדות ימניות. מודל ציוני זה מעניין ביותר משום שהוא נובע מצד אחד מביטויי הציונות הספרדית שראתה בשיבה לציון את התגשמות דברי הנביאים. נזכיר שרוב רובם של חכמי הספרדים תמכו בפרויקט הציוני, הגם שידעו בבירור על מגמותיו החילוניות. אין כאן תפיסה אידיאולוגית מבית מדרשם של הוגי הציונות החילונית או הדתית (השיח הציוני הדתי על האסכולות השונות שבו – מן הרב ריינס ותנועת הקיבוץ הדתי ועד לישיבות הקו והחרד"ליות – אינו מוצא חסידים רבים בקרב העולים). מצד שני, היא מתקיימת גם על רקע של זהות חרדית צרפתית (שאינה דומה לזהות החרדית הישראלית) שממעטת לעסוק בציונות בשל מקורבותה לחוגים חרדיים בארץ. תחושה רווחת היא שצרפת היא תחנת ביניים ושלבסוף כולם יגיעו לארץ.
ההתכנסות אל הקהילות ('תופעת הקומונוטריזם' נגדה נלחמת תרבות צרפת החילונית) אינה נתפסת כבסיס לתיקון עולם אלא כנסיגה מן הזהות הצרפתית ומן האחריות הקהילתית כלפי החברה הלא-יהודית. מעשי האנטישמיות וריבוי תקיפות היהודים ברחוב סתמו כמעט באופן סופי את הגולל ושמו קץ לחלום: היהודי הצרפתי הופך להיות יהודי בצרפת.
העולים מצרפת ואתגרי הקליטה בתחום החינוך
אותו יהודי-צרפתי, שאינו קוהרנטי בעיני ישראלים רבים, מבליע אם כך בזהותו נדבכים שונים. עם הגעתו ארצה ייתכן שנדבכים אלה הופכים למתחים : מה לחשוב על חשיבות מרחב ציבורי מחולן (כמו בצרפת), מה מקומם של ממדים ספרדיים ומסורתיים, מה הרלוונטיות של אורח חיים מערבי, מה גורל החיבור לזהות החרדית הרחבה (עם הדגשה על הזהות החב"דית אשר נוכחת מאוד בצרפת) ועוד.
זהויות רבות אלה אינן זוכות תמיד לרפלקסיה וניהול מודע ועם ההגעה ארצה מתנפץ המיתוס של הארץ המובטחת ומפנה את מקומו לריאליה. השיח של חזרה הביתה עומד מול השיח של המהגר שאינו מוצא את מקומו בחברה, לא מבין את הקודים התרבותיים וממילא חוזר אל המוכר – ההתכנסות אל תוך הקהילות הצרפתיות. היווצרות הקהילות הצרפתיות זכתה לניתוח מקיף ומרתק במחקריו של ד"ר יצחק דהן, ואין ספק שיש בהן כדי להוסיף קטגוריה חדשה אל תוך הפסיפס הישראלי הקלאסי, אך אין להתעלם מקשיי הקליטה הייחודיים של העולים מצרפת. אתגרים אלה באים לידי ביטוי בחינוך, בכלכלה ובתרבות, ומשפיעים כמובן על רצונם של היהודים בצרפת לעלות "בעיניים עצומות". בעידן הדיגיטלי הכל ידוע לכולם ואין אפשרות להעלים את הקשיים לטובת שיח רומנטי.
בשנים האחרונות, מדינת ישראל קלטה מספרים משמעותיים מאד של עולים מצרפת. המחקרים מצביעים על כך ששלושת המניעים העיקריים קשורים לרצון לחיות חיים יהודיים יותר, להעניק עתיד טוב יותר לילדים ולהיות חלק ממדינה יהודית. תופעה זו מאתגרת את מוסדות הקליטה הישראליים כיוון שמדובר בעלייה המונית מארץ רווחה ולא בעליית מצוקה. לעולים נותרת אופציה ריאלית לחזור, ואין להוציא מכלל אפשרות שמגמת המיתון במספר העולים בזמן האחרון קשורה בקשיי קליטה הנותרים ללא פתרון ומענה הולמים. ככל גל עלייה, לעלייה מצרפת מאפיינים ידועים של קשיי הגירה וקליטה, אולם יש לה מאפיינים ייחודיים הדורשים התייחסות ממוקדת כדי לאפשר קליטה מהירה ומניעת נשירה וירידה. להלן כמה ממאפייניה הייחודיים:
- רקע סוציו-אקונומי: העולים מגיעים ממדינה מפותחת. הם בעלי תודעה מערבית, ומצפים לשמור על מעמד וכבוד ברמה האישית, המשפחתית והמקצועית גם בארץ. הם מצפים לשירות ועזרה מהמדינה, כפי שהיו רגילים לקבל בצרפת.
- לרוב העולים זהות יהודית שלא מוצאת את ביטויה בקטגוריות הזהות הישראליות (חרדי, ממלכתי דתי, מסורתי, חילוני).
- קיים פער בין ההשתייכות החזקה לקבוצת 'שומרי המצוות' לבין הידע המועט במקצועות הקודש.
- הכשרה טרום עלייה: ההורים וילדיהם אינם מקבלים מידע על מערכת החינוך הישראלית ועל הבדלי הגישות המהותיים בינה לבין מקבילתה הצרפתית.
- 'עליית בואינג': מספר גדול של אבות ממשיך לעבוד בצרפת וחוזר ארצה בסופי שבוע. ערעור הסמכות ההורית הנרשם בכל הגירה מורגש כפליים במציאות סבוכה זו.
- הציבור הישראלי, ובכללם עובדי ההוראה הקולטים אותם בבתי הספר, אינם מבינים את הזהות המורכבת הזו לאשורה וכתוצאה מכך מתקשים להציע פתרונות מותאמים.
אותו יהודי-צרפתי, שאינו קוהרנטי בעיני ישראלים רבים, מבליע אם כך בזהותו נדבכים שונים. עם הגעתו ארצה ייתכן שנדבכים אלה הופכים למתחים : מה לחשוב על חשיבות מרחב ציבורי מחולן (כמו בצרפת), מה מקומם של ממדים ספרדיים ומסורתיים, מה הרלוונטיות של אורח חיים מערבי, מה גורל החיבור לזהות החרדית הרחבה (עם הדגשה על הזהות החב"דית אשר נוכחת מאוד בצרפת) ועוד.
אתגרים בית-ספריים
- המבנה הארגוני: המבנה הארגוני של בית הספר בארץ שונה במהותו מהמבנה הארגוני של בית ספר בצרפת. בארץ, העולה יפגוש שלל בעלי תפקידים ויצטרך ללמוד למי לפנות בעת הצורך (מחנך כיתה, רב בית ספר, יועץ, רכז שכבה, רכז מקצוע וכו'). מגוון זה אינו קיים במערכת החינוך הצרפתית.
- צוות בית הספר לא מכיר את פרופיל הזהות של העולה מצרפת ואין לו זמן וכלים להתייחס אליו. יש צורך להכשיר אותו.
- לימודי יהדות: לתלמידים רקע דל בידע תורני למרות השתייכותם לציבור הדתי. יחד עם זאת, הם נדרשים להיכנס לכיתות הלימוד עם שאר התלמידים ללא שימת לב להבדלי רמה. כמו כן, אין תכניות לימודיות מותאמות לעולים עד כיתה י' (בממ"ד).
- דיכוטומיה בין הבית לבית הספר: בצרפת הקשר עם בית הספר לאורך שנת הלימודים מסתכם במספר אסיפות הורים (2 בשנה), והתכתבות ביומן בעת הצורך. לעומת זאת, בארץ, ההורים נדרשים להפגין מעורבות גדולה יותר וליטול חלק פעיל בפעילויות בית הספר הפורמאליות והבלתי פורמאליות.
- ההורים מתקשים להתמודד עם פערי התרבות, הידע והשפה.
- בקשת בית הספר להשתלבות בדגם כור ההיתוך אל מול רצון התלמידים לשמור על 'ביחד' משלהם.
- בזירה הבית הספרית קשה לתלמיד להביא לידי ביטוי את זהותו הייחודית ואת תרומתה האפשרית למרחב בית הספר.
- אקלים בית ספרי: במעבר בין מערכת החינוך הצרפתית למערכת החינוך הישראלית, התלמיד העולה נדרש לעבור שינוי תפיסתי. יש ללוות אותו ואת הוריו בתהליך שינוי זה. נושאים מרכזיים באקלים בית הספר דורשים טיפול: מקום ואופי המשמעת (תרבות אירופאית מול תרבות ישראלית), הנעה עצמית מול הנעה חיצונית (עידוד היכולת האוטונומית של התלמיד למול ביצוע משימות), הרתיעה לקבל עזרה מגורמים מקצועיים (עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, אבחונים וכו').
- יחס שונה למהות בית הספר ותפקידו: בצרפת – תעשייה להישגים לימודיים; בארץ: חינוך לחיים.
- יחס שונה לחינוך בלתי פורמאלי: נטייה לראות במערכי החינוך הבלתי פורמאלי בזבוז זמן.
- יחסי מורה / תלמיד שונים המקרינים על בעיות המשמעת.
תופעה זו מאתגרת את מוסדות הקליטה הישראליים כיוון שמדובר בעלייה המונית מארץ רווחה ולא בעליית מצוקה. לעולים נותרת אופציה ריאלית לחזור, ואין להוציא מכלל אפשרות שמגמת המיתון במספר העולים בזמן האחרון קשורה בקשיי קליטה הנותרים ללא פתרון ומענה הולמים.
כבכל סיפור הגירה, האתגרים והקשיים מופיעים עם בני הדור השני אשר מצד אחד ספגו את השיח הביתי אך מאידך חשופים למסרים של החברה הקולטת. אותם ילדים מתקשים לנהל מורכבות וזו הופכת למעמסה ולבלבול זהותי. יהיה זה שגוי להתייחס אל ילדי העולים כאל צברים משום שהם נושאים את ערכי ההורים והחברה גם יחד ומצויים בתווך הזהויות.
*
הרב ד"ר מיכאל בן אדמון מנהל את תכנית מערבא-עמיאל להכשרת רבנים ספרדיים, את אולפן הגיור 'שורשים' לדוברי צרפתית ומרצה בבר-אילן. הוא חוקר את ספרות ההלכה ואת הציונות הדתית וחבר קיבוץ שדה אליהו לשעבר. פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחום הפילוסופיה היהודית – ספרו 'מרד ויצירה בהגות הציונות הדתית' יצא בסדרת 'מחשבות' בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
