גבולות הגזירה של הציונות הדתית
לאה שקדיאל, צור ארליך
צור ארליך הוא עיתונאי ובעל טור בעיתון "מקור ראשון"; מתגורר במעלה מכמש.
גבולות הגזרה של הזרמים השונים בציונות הדתית מסמנים גם את גבולות הגזִירה של הציבור הזה: האם עליו להיגזר לשניים, ואם כן – מהו תוואי הקרע, מי מתייצב מימינו ומי משמאלו, ומה היחסים בין קרע זה ובין המפה המדינית-הפוליטית? ביקשנו מלאה שקדיאל ומצור ארליך לנסות לשרטט את תוואי הפיצול שלהם
לאה שקדיאל
היפרד נא מעליי, אמר אברם ללוט. אף על פי שאנשים אחים אנחנו. כי מריבה בלתי פתירה יש כאן. אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה. וכך היה.
תאמרו, זו דוגמה קיצונית לקרע בתוך המשפחה שהופך לקרע בין לאומים נפרדים. נכון. ובכל זאת, הפסוקים הללו חוזרים אליי שוב ושוב בשנים האחרונות. לדעתי, המריבה בתוך המחנה הציוני דתי בין הימין והשמאל היא בלתי פתירה; עובדה קיימת, מציאות בלתי הפיכה. כלומר, רק שינויים בלתי הפיכים ובלתי נמנעים במציאות חיינו בארץ יאחו אולי את הקרע הזה, אי שם בעתיד: במקרה הטוב – הקמת מדינה פלסטינית לצדה של ישראל, ובמקרה הפחות טוב – קריסתה של מדינת ישראל הציונית והקמת מדינה דו-לאומית תחתיה. אבל בינתיים מוטב לנו להכיר בעובדה כי כבר מזמן נפרדנו לדרכים שונות לגמרי.
***
מימין – ההתבצרות בתוך תמונת עולם פנים-יהודית בלבד, של קהילות נפלאות-חסד אך עיוורות למיליוני פלסטינים גזולי אדמה ומים וחשמל וזכויות אדם למולן; מימין – תנועות ירוקות החסות על החי והצומח ושואפות בריאות ועידן חדש נשי וחסידי, אך מסרבות להקיא מתוכן את הפושעים מכי הערבים ורוצחיהם, מלמדי תורת השנאה הגזענית, משחיתי עצים ושורפי אוהלים; מימין – התלכדות פוליטית במסגרות יהודיות לעילא ולעילא שממלאות את הכנסת ואת יתר הרשויות השלטוניות בחוקים זוועתיים מעידן אחר, ובשכלולים של אני ואפסי עוד: אני והריבוי הטבעי שלי, אני וזכויות הקניין והבנייה שלי, אני וכוחות הביטחון שרוקדים לצלילי החליל שלי.
מה לי ולהם?
כבר שנים רבות אני שייכת למחנה היהודי השמ"ח – יהדות של שמאל מדיני וחברתי, ומנסה לשכנע את כל הציבור הדתי ציוני שמתנגד לימין הנ"ל שאין מרכז בימים טרופים אלה: "או שאתם חלק מהבעיה או שאתם חלק מהפתרון".
שמאל דתי הוא דתיות הומניסטית שמאמינה כי כל אדם נברא בצלם אלקים, וכי היהודי הוא קודם כול אדם בין אנשים אחרים, ורק אחר כך מי שהיה במעמד הר סיני וקיבל עליו גם גורל מיוחד וגם ייעוד מיוחד בין כל העמים. שמאל דתי הוא דתיות שמאמינה כי אין לנו שעה היסטורית אחרת פרט לשעה הזאת; שעת רחמים ורצון, שבה עלינו לחלוק את הארץ ואת כל משאביה, קרקע ומים וזכויות אזרח וידע טכנולוגי ורמת חיים, עם כל תושביה – כלומר, גם עם המחצית הפלסטינית של 11 המיליונים שחיים בין הירדן לים. כן, גם בעזה. שמאל דתי הוא דתיות שמאמינה כי כל חברה נבחנת לפי מצבו של האחרון שבה, העני והמדוכא ביותר, ולפי כל הסטטיסטיקות – זוהי הילדה הבדואית מפלסטין.
שמאל דתי הוא אורתודוקסיה מודרנית – גם שמירת מצוות קפדנית וגם מחויבות למיטב שמציעה לנו חוכמת הגויים בימינו במסגרת המודרניזם. כי רק המודרניזם הזה הוא שמאפשר למתוקנות שבאומות העולם לקבל גם אותנו היהודים כעם בעל זכות למדינה משלו. ולכן רק במסגרת המודרניזם הזה יש לנו מנוח לכף רגלנו – מדינה יהודית – ועל כן גם היא מחויבת להיות דמוקרטית, כי לא יהיה לה שום קיום שלא במסגרת העולם הדמוקרטי. שמאל דתי יודע כי בלי שום קשר לגולדסטון ולפשעי המלחמה של ארצות הברית בהירושימה ובדרזדן או באפגניסטן ובעיראק, ולמרות האנטישמיות של אחמדיניג'אד או של אינטלקטואלים מסוימים באירופה – אין לצה"ל כל קיום אם לא יהיה צבא מוסרי, ולכן עלינו לחקור את מה שהיה ולדאוג כי בעתיד תימנע ישראל מפגיעה לא מידתית באזרחים.
שמאל דתי הוא המחנה הנאמן למרד הקדוש של תנועת תורה ועבודה. לא מטעמי ליברליזם ודתיות-לייט בורגנית, אלא משום שהוא יודע כי הקדוש ברוך הוא מקפיד עלינו שנהיה צנועים מינית וגם ענווים ביחסינו אל הזולת, שנעשה צדק עם נשים וגם עם גברים, ושכל הארץ תימלא דעת את ה' כמים לים מכסים – לא רק בישיבות קדושות אלא בקהילות וברחוב, בכלכלה ובצבא, בחקלאות ובאמנויות, באקדמיה ובתקשורת. שמאל דתי זוכר את הצו "ועשית הישר והטוב", ויודע כי הדם של בניו אינו אצילי יותר מדמם של אחרים, ואם נגזר עלינו לשרת בצבא, כן נעשה, ולא פחות מאחרים. ולכן גם לא נזלזל לא בלימודי אנגלית וערבית, ולא בלימודי ספרות יפה והיסטוריה, כי אין דעת ה' ואין דעת תורה בלי מדע מקיף ויסודי ומעמיק.
***
הם הולכים ימינה, ולכן אם דרכנו אינה דרכם, עלינו לומר בקול רם: אנחנו דתיים שמאלנים. כי הדיבור על מרכז הוא שקר ואחיזת עיניים, מטעמי נוחות בלבד – שהרי זה נשמע סימפטי ובעיקר אינו מחייב לשום דבר פרט למה שממילא בקונצנזוס: שילדים ייזהרו בדרכים, שלמובטלים תהיה עבודה, ושהפערים הכלכליים יצטמצמו, וכיוצא בזה אמירות בנאליות; אבל כל מה שחשוב באמת שנוי במחלוקת, ודורש הכרעה אמיצה. האמירה "אנחנו יהודים שמ"חים" היא תגית זיהוי ציבורית המחייבת לפעולה כפולה: למאבק בלתי מתפשר נגד הימין, ולמאבק בעד הגשמת סדר יום דתי של צדק אוניברסלי; סדר יום שיחליף את ההתנהלות של קולקטיב יהודי שאמנם חי בארץ אבותיו אבל מעבר לאמצעיו, על חשבונו של הקולקטיב הפלסטיני, על סמך האשליה כי אפשר להמשיך כך לנצח.
צור ארליך
פיצול הציונות הדתית לשני זרמים – חרדי-לאומי ודתי-מודרני – הוא מחויב המציאות, ובו בזמן הוא גם בלתי מציאותי.
הפיצול מחויב המציאות כי הוא הדרך היחידה לחלץ את האופציה הדתית-המודרנית מהמעמד המשתרך והמתנצל שלה, ולהציבה כמתחרה שוות משקל לאופציה החרדית-לאומית.
הפיצול מחויב המציאות כי אני ושכמותי איננו מוכנים להיות מזוהים עם קבוצה שרבניה פוסקים, בין השאר, שאסור לאדם לומר לארוסתו שהוא אוהב אותה. כי איננו יכולים עוד לשלוח את בנינו למוסדות המאמללים אותם ברגשי אשמה איומים על כך שהם, כטבעם של נערים, מאוננים. כי קַצנו בהסתפחות לקבוצה הדוחה בבוז את תרבות המערב ואת התרבות הישראלית, שאנחנו חלק ממנה. כי איננו מסוגלים לסבול עוד את הבדלנות המגזרית הדתית, הנגרמת בהשפעת הזרם התורני והזרם החרדי-לאומי, ואנו נחרדים לראות את פירותיה: את הסחף שמאלה בציבור החילוני, שנוצר מהמגזור הדתי של ערכי ארץ ישראל.
ולבסוף, הפיצול מחויב המציאות גם מפני שבלעדיו לא ישתחרר החלק המתון בציונות הדתית מההיצמדות המוחלטת לאורתודוקסיה, ולא ייגמל מהאשליה ששינויים "מלמטה" יובילו מתישהו לשינויים בהלכה.
***
ועם כל זה, הפיצול הוא בלתי מציאותי. כי הקבוצות הקוטביות שבקצות המחנה הדתי-ציוני אמנם אינן יכולות לדור עוד במחיצה אחת, אבל בתווך שביניהן יש רצף. לא כל דתי-תורני הוא חרדי-לאומי, ולא כל מזרוחניק הוא דתי-מודרני. סימון קו הפרדה במקום כלשהו באמצע הקשת הציונית-דתית הוא חיתוך בבשר החי. ייתכן אמנם, תאורטית, תרחיש של התנתקות חד-צדדית של הדתיים המודרניים: הכרזה של מסה קריטית מקרב הדמויות הבולטות בציבור הזה שהם אינם רואים עוד את עצמם כחלק מ"המגזר". אולם צעד כזה פירושו יהיה כנראה ויתור על כל זרמי הביניים בציונות הדתית, והפקרתם לידי החרד"לים.
הפיצול בלתי מציאותי גם מפני שהוא מנוגד לכיוון ההיסטוריה. החברה הישראלית כולה עוברת מפיצול מחנאי לרצף. מסטקאטו ללגאטו. הקטגוריות "דתי" ו"חילוני" מיטשטשות, וביניהן נוצרים אזורי מפורזים ואזורים משותפים. הממדים מגדירי-הזהות מתרבים. דווקא עכשיו, כשהמרובע חרדים-דתיים-מסורתיים-חילונים מאבד מעוקצן של זוויותיו, הכרזה שמרובע זה הוא מחומש תהיה מוזרה ומיותרת.
אז מה עושים עם הפיצול הזה, מחויב המציאות והבלתי מציאותי? מקטינים את ממדיו, כך שיענה על צורכי המציאות אך יהיה אפשרי. לא פיצול אפוא, אלא פיצול בעצימות נמוכה. פיצול שאין בו ניתוץ גמור של המסגרת הציונית-דתית, אך יש בו הכרזה שהמסגרת הזו אינה המסגרת המחייבת היחידה, אלא היא מעגל-זהות אחד. מעגל אחד מרבים, שיש ביניהם חפיפה חלקית, ושאדם עשוי להשתייך לכמה מהם גם יחד. לא פיצול, אלא השתחררות מבוקרת והשתלבות בתהליך שבירת המגירות העובר על קשת הזהויות הדתיות בחברה הישראלית. הדתי-המודרני יתייחס לחברו החרדי-הלאומי כפי שהוא מתייחס, למשל, לחברו המסורתי: הוא יחוש כלפיו קרבת דעים מסוימת, אבל לא מחויבות מחנאית.
כך, מהבחינה הפסיכולוגית. ברמה המוֹסדית, דמותו הרצויה של הפיצול היא קיום מסגרות מקבילות, חלופיות, בתחומים רלוונטיים. באילו תחומים? כלל אצבע: מסגרות שאינן יכולות להכיל דתיים וחרדים יחדיו, סביר שלא תוכלנה להכיל יחדיו גם דתי-מודרני וחרד"לי; שכן ברוב השאלות היומיומיות החרד"לי קרוב לחרדי יותר משהוא קרוב לדתי המודרני. בראש ובראשונה מדובר כמובן במערכת החינוך, ובמידה מסוימת גם בבתי הכנסת. אבל מדובר גם בעולם התרבות והיצירה, על כל מוסדותיו. שחרור מהדרישות שמציגים הזרמים התורניים-פלוס יסיר את המחנק מעולם היצירה הדתי, ויאפשר סוף-סוף לנשים ולגברים בתחומי המוזיקה ואמנויות הבמה לפעול יחדיו וזה לעיני זה ולעיני הציבור כולו, בראש זקוף ובלי התנצלויות.
דינמיקה של פיצול מבוקר, של הכרזת עצמאות בידי הזרם המודרני, תכריח כנראה גם את תנועת בני עקיבא להחליט לאן פניה. מוטב שתפנה אל המחנה המודרני, שכן המחנה החרד"לי פיצל אותה כבר מזמן בהקמת תנועת "אריאל", ואין זה ראוי שהתנועה שמחנה זה פרש ממנה תיפול לידיו. אולם גם הליכה רשמית של בני עקיבא אל הזרם החרד"לי תצמיח טובה: הזרם הדתי-מודרני יקים תנועת נוער חדשה משלו, או ישדרג את הצופים הדתיים, המונים היום עשרה גדודים (סניפים) בלבד, או יעורר לחיים חדשים תנועות נוער אידאולוגיות קיימות, לא דתיות אך לא חילוניות במפגיע, כגון בית"ר.
***
את הדוגמה הזו, בית"ר, בחרתי במתכוון. רוב הציבור הדתי-מודרני לגווניו הוא ימני בדעותיו המדיניות, ועובדה זו טעונה הדגשה כאשר דנים בקווים אפשריים לפיצול. אמנם, להבדיל מהמחנה החרד"לי, במחנה זה יש תומכי שמאל – אבל הם מיעוט. במחקרו של חנן מוזס על עמדות בציונות הדתית, 32 אחוזים מהנסקרים זיהו עצמם עם הזרמים המודרניים/ליברליים מבחינה דתית, ועוד 45 אחוזים הגדירו עצמם דתיים לאומיים (ולא תורניים או חרדים-לאומיים) – אולם משנתבקשו להגדיר עצמם על פני הקשת הפוליטית, רק כ-5 אחוזים מהנסקרים הגדירו עצמם שמאל. שיעור ה"שמאלנים" אמנם עלה ככל שהזהות הדתית הייתה ליברלית יותר, אך בכל הקבוצות הוא מיעוט.
הסיבה למתאם בין הליברליות הדתית של קבוצה ובין גודלו של המיעוט השמאלני בתוכה אינה עקרונית, אלא הסתברותית: ככל שקבוצה דתית היא ליברלית יותר, היא מושפעת יותר מהמתרחש בחוץ, ולכן ההתפלגות הפוליטית בתוכה דומה יותר לזו שבכלל החברה הישראלית. נוסף על כך, אדם הרואה עצמו ליברלי מבחינה דתית, עשוי לאמץ עמדות המכונות ליברליות גם בתחום המדיני – ולהפך. אולם מבחינה עניינית הקשר בין שמאל מדיני לליברליות קלוש. במציאות שלאחר מלחמת אוסלו ונפילת עזה בידי חמאס, אדם המצדד בהקמת מדינה פלסטינית, קרי בהצבת הקו הקדמי של איראן, חיזבאללה ואל-קאעידה בירושלים ובפאתי נתב"ג, איננו אדם מוסרי יותר או ליברלי יותר. במקרה הטוב הוא פתי או מנותק מהמציאות, ובמקרה הרע הוא אדם לא מוסרי ולא ליברלי המעדיף את טובת אויביו העריצים הפונדמנטליסטים על פני חייהם של בני עמו.
זיהוי של המחנה הדתי המתון עם השמאל יהיה אפוא אסונו של מחנה זה, מספרית ומוּסרית כאחד. מי שחושב לסמן כך את קווי ההפרדה החדשים בתוך הציונות הדתית, גוזר כליה על התקווה לבסס מחנה דתי-מודרני בעל השפעה. הוא מגרש ממנו, מראש, את רוב בניינו ומניינו הפוטנציאליים. המחלוקת המוסרית שלי עם השמאל, כמו גם המחלוקת המוסרית שלי עם זוועת "תג המחיר" של הימין הקיצוני, עמוקה הרבה יותר מהמחלוקת שלי עם הזרם התורני והחרדי-לאומי; אולם בדיון הנוגע לאורחות חיים, לחינוך, להשתייכות קהילתית ולזהות, היא מרכזית פחות. כשם שהחברה החילונית אינה מתפצלת למגזר ימני ולמגזר שמאלני, כך אין הצדקה לפצל על פי קווים אלה את החברה הדתית.
המונחים ימין-שמאל אמנם נוחים וקליטים, אך שימוש בהם לצורך הבחנה בין מרכיבי הציונות הדתית יוצר בלבול ומקנה יתרון לא הוגן למחנה החרד"לי. הדיון הגורלי על התבקעותה של הציונות הדתית מתחיל עכשיו, והנה ההצעה הראשונה לסדר: הבה נוותר על המונחים האלה.
