הכמיהה לרוח – דתיות ישראלית בלי מחויבות הלכתית / רון מרגולין

 

not memberg

הכמיהה לרוח

דתיות ישראלית בלי מחויבות הלכתית

רון מרגולין

ד"ר
רון מרגולין הוא ראש התכנית למדע הדתות באוניברסיטת תל אביב,

מלמד הגות
יהודית מודרנית ומנהל את תוכנית "מלמדים"

להכשרת
מורים למקצועות היהדות, המשותפת למכון הרטמן ולאוניברסיטת תל אביב

בעוד הדת
הממוסדת מציעה תורות ומנהגים קבועים, מדגישה ה"דתיות" את ההתחדשות,
החוויה והיצירה; על האבחנה הזו מושתתת תורתו של א"ד גורדון, איש העלייה
השנייה. אצל ישראלים רבים מרקע לא דתי קיימת כיום כמיהה לחיים רוחניים, הבאה לידי
ביטוי בתופעות דתיות שונות ומבורכות. כמיהה זו מחברת את אותם ישראלים (ביודעין
ובעיקר שלא ביודעין) לתורתו של המורה הגדול שנערץ על ידי בני זמנו.

 

הדת הממוסדת והדת הרליגיוזית

בהרצאה שנשא מרדכי
מרטין בובר לפני סטודנטים יהודים בשנת 1913 הוא הבחין בין דתיות שהיא בבחינת
"רליגיוזיות" ובין הדת הממוסדת. הראשונה – עיקרה רגש הפליאה של האדם
בעומדו מול המוחלט שעמו הוא רוצה לבוא במגע ואותו הוא מבקש להגשים בחייו; ואילו
הדת הממוסדת היא, על פי הגדרתו של בובר, כל המנהגים והתורות שבהם דתיותה של תקופה
מסוימת בחיי העם באה לכלל ביטוי באמצעות חוקים ומסורות. בהמשך דבריו הבחין בובר
בין דת מאובנת, שמנהגיה ועיקריה קפאו וחדלו להיות משמעותיים לבניה, ובין דת אמת.
האחרונה היא פורייה משום שהדתיות המאפיינת אותה מעניקה תוכן חדש ומשמעותי למצוות
ולתורות העוברות במורשה מדור לדור. בניה של דת אמת חשים שדתם מצליחה לפרנס את
צורכיהם, השונים מאלה של אבותיהם, אף שהם ממשיכים לקיים את מסורתם. החסידות,
שהתגבשה במחצית השנייה של המאה ה-18 במזרח אירופה על ידי תלמידיו של ר' ישראל בעל
שם טוב ותלמידיהם, נתפסה בעיני בובר כדת אמת משום שמצא בה "רליגיוזיות"
אשר הפיחה חיים בהלכה ובמסורות הדתיות היהודיות והפכה אותן למשמעותיות באופן אישי
עבור בניה. בהמשך עומעמה במידה רבה ההתחדשות הרוחנית שחוללה החסידות בחיי היהודים
בשל לחץ המתנגדים לה, בשל תהליכים סוציולוגיים פנימיים, ובייחוד לנוכח ההכרח
להתייצב עם הממסד הרבני מול תהליכי הכפירה והמודרניזציה שנתמכו על ידי תנועת ההשכלה
והביאו להתבצרותה של החסידות והיהדות המסורתית כולה בד' אמותיה של ההלכה.

"כולם
נשא הרוח, כולם סחף האור, שירה חדשה את בקר חייהם הרנינה" קבע ביאליק בשיר
"לבדי", שנכתב בשנת תרס"ב (1902). נטישת עולם התורה ועמו המחויבות
לחיי ההלכה אפיינה אלפי תלמידי ישיבות בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ועל אחת
כמה וכמה אפיינה גם מאות אלפים של צעירים וצעירות מבתים שומרי מצוות במזרח אירופה
שלא העמיקו בלימוד התורה ומצוותיה. אור ההשכלה ורוחות המודרנה מילאו את לבם של
הצעירים הללו בתקוות חדשות, והשחרור מהחיים ההלכתיים היה כרוך בתחושת הקלה עצומה.
הרבנים ומורי ההלכה של אותה תקופה כינו את הצעירים האלה "חופשיים". הם
התכוונו בכך להיותם חופשים ממצוות. אולם כפי שניכר מספרות התקופה, גם תחושתם
העצמית של אותם אנשים הייתה תחושה של מי שזכו בחופש, ביציאה ממחנק. אמנם אחדים
מנוטשי הישיבות ובתי המדרש באותם ימים לא מצאו את מקומם בעולם החדש ותחושה כבדה של
תלישות וחוסר שייכות אפפה את חייהם, אולם אש המרד בדת אחזה את כולם.

א"ד גורדון והסבא מנוברדוק

בספרו "נוברדוק" מספר המחנך הישראלי
הוותיק שמואל בן ארצי את סיפורם של נערים בישיבת "בית יוסף" במזריץ'
שבפולין בסוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה ה-20. הוא מתאר כיצד הם
נקרעו בין עולם הישיבה הסגור והמנותק מן העולם החיצוני ובין ההצטרפות לצעירים בני
גילם, שהיו חניכי תנועת הנוער גורדוניה. את ישיבות "בית יוסף" הקים מי
שכונה "הסבא מנוברדוק", ר' יוסף יוזל הורביץ. הוא החליט להתמודד עם שטף
הכפירה והחופשיות שפשה בצעירי התקופה וחינך את תלמידיו למסירות נפש קיצונית בלימוד
התורה. בישיבות המוסר נוסח נוברדוק לימדו איך להתגבר על היצר המפריע לאדם למלא את
חובתו בעולם. קיימו שם את ה"שולחן ערוך" על כל חומרותיו, למדו גמרא, תוספות
ופוסקים בהתמדה, אולם לא העריכו את ההתנצחות בהלכה והתנגדו לתאוות הכבוד של אלה
הרוצים להיות רבנים מפורסמים ונפשם חושקת בכבוד מדומה. תלמידי נוברדוק עסקו
בהתגברות על הנטיות הטבעיות והקדישו עצמם לחיים רוחניים באמצעות לימוד התורה מתוך
עוני ודלות ומסירות נפש גדולה.

בן ארצי מתאר צעיר שנאבק בפיתוי ההצטרפות
לתנועת הנוער החילונית בעת שביקר בעיירה שהוריו גרו בה. אותו צעיר תיאר לחבריו
בישיבה את חניכי תנועת הנוער החילונית. הוא סיפר להם שגם לחופשיים יש
"סבא" משלהם ושמו גורדון. במשפט הזה טמונה סמליות היסטורית עמוקה; חניכי
תנועות הנוער החלוציות החילוניות שקמו בראשית המאה ה-20 במזרח אירופה היו אנשי
העלייה השלישית וממשיכיהם – אלה שהקימו עשרות ומאות ישובים בארץ ישראל שלפני קום
המדינה. במקרים רבים, ההגשמה הציונית הלאומית שלהם הייתה כרוכה ברוחניות, שהתגלמה
בדמותם ובהגותם של אישים כמו אהרן דוד גורדון ומרטין בובר. תיאורו של גורדון
כ"סבא" איננו מקרי: הכינוי "סבא" שניתן לר' יוסף יוזל הורביץ
הדגיש את הפן הרוחני באישיותו, מעבר לסמכותו הרבנית למדנית. ר' יוסף הורביץ היה
דמות רוחנית מופתית, ודמות כזו התגלמה גם באישיותו של א"ד גורדון. היהודי
המבוגר הזה, שהצטרף לאנשי העלייה השנייה בשנת תרס"ד (1904), בהיותו בן 48, לא
היה רק מופת לעבודת האדמה, בהיותו פועל חקלאי עד סמוך למותו בשנת תרפ"ב, ולא
רק הוגה דעות של רעיון העבודה – אלא אביה של הדתיות החילונית הארץ-ישראלית.
גורדון, שהיה שומר מצוות משכיל במזרח אירופה, העדיף לחיות בקרב אנשי העלייה השנייה
פורקי העול החילונים, ולכתוב בביטאונם, "הפועל הצעיר", מאמרים בעלי עומק
דתי במובהק.

על פי גורדון, המודרנה מתאפיינת בהשתלטותה של
החשיבה ההכרתית הרציונלית על החיים. ההשתלטות הזאת, שיותר מכול באה לידי ביטוי במדע
ובטכנולוגיה, משקפת את מקור בעיותיו של האדם המודרני – ניתוקו מהחיים הטבעיים
ומהיכולת לחוות אותם. גורדון טבע את המושג "חוויה" מתוך כוונתו להצביע
על קיומה של הרגשת חיים שאין לזהותה עם ההכרה השכלית, ושאף לחדש את יכולת
ה"חוויה" והשגת החיים לא רק באמצעות החשיבה ההכרתית הקרה.

בעיני גורדון הציונות הייתה הצוהר שנפתח לאלו
מבניו של העם היהודי שלא ויתרו על החיפוש אחר סוד ההוויה האישית והעולמית. זהו
אותו סוד שאי אפשר לתופסו באופן הכרתי, וכשאנחנו מנסים בכל זאת לבטאו במילים אנו
מדברים על "אלוהים", "בורא", "משגיח" וכיוצא באלה
מושגים שאין להם מובן מבחינה שכלית-הכרתית, אך הם מרמזים על אותו "דבר
מה" בלתי מובן שבבסיס קיומנו. הקריאה לחיים בטבע באמצעות העבודה החקלאית בארץ
ישראל הייתה מכוונת לפתוח את הלבבות למפגש מחודש עם מה שגורדון כינה "השכל
הנעלם" – האלוהים שאין להכרה כל תפיסה בו ואין לה בשבילו שום מושג; שתחושתו
אבדה לנו במחיר השתעבדותנו לשכליות התבונית. חזונו של גורדון היה לחזור ולחוות את
אותה סודיות של החיים, שכינה "השכל הנעלם", מתוך השתלבות בטבע הארץ שבה
נוצר התנ"ך ובה התעצבה היצירה הרוחנית היהודית המרכזית. אולם צמצום חזונו של
גורדון לעבודה חקלאית הוא אי-הבנה, משום שהעיקרון העומד בבסיס הרעיון הזה היה
לחיות חיי יצירה טבעיים. רק באמצעות חיים של יצירה יכול האדם להיות שותף לטבע
היוצר.

מנקודת מבטו של גורדון, החיים ההלכתיים שהיהדות
במזרח אירופה התנהלה לאורם הפכו לחיים מאובנים, ואין הם משמשים עוד תנאי הכרחי
להתקשרות עם אלוהים. במאמר "חשבוננו עם עצמנו" אומר גורדון שהדתיות
זקוקה לביטוי חי ומתחדש, וזה עיקרה, ואילו המחשבה שדת לאומית חייבת להיות נתונה מן
השמים וקבועה לדורות עולם היא הפיכת הטפל לעיקר: "היחס הדתי הוא דבר קיים,
נצחי, בנפש האדם… בכל מקום שיש נפש עמוקה ויחס עמוק אל החיים, כלומר קודם כל אל
חיי הטבע בלי אמצעי, שם יש יחס דתי, בין אם יש שם אמונה באלוהים, ואפילו באין שם
אמונה באלוהים"[1].
קיום מצוות שנעשה שלא מתוך עמדה חוויתית יצירתית, אלא בבחינת מצוות אנשים מלומדה
המושתתת על תפיסה הכרתית של מושגי הדת – משקף אפוא התאבנות דתית.

רוחניות ישראלית חדשה

מאז ימי העליות הראשונות עברו שינויים רבים על
החברה הישראלית החילונית שאינה מחויבת לחוקי ההלכה, אולם דווקא בשנים האחרונות
זוכה עקרון היסוד של הלך הרוח הגורדוניסטי לעדנה, במודע או שלא במודע. בד בבד עם
תהליכים מקבילים בעולם המערבי כולו, יותר ויותר ישראלים חילונים חשים מחנק בחיים
המתמצים במירוץ כלכלי אחר שיפור רמת החיים ומתאפיינים בדלדול הרוחני, המשתקף יותר
מכול בתכנים הדלים הגודשים את התקשורת הכתובה והאלקטרונית. הכמיהה למגע עם חיים
רוחניים, חיים שיש בהם התמודדות עם הרז שבחיים ובעולם במקום חיים של השכחה עצמית,
מעסיקה יחידים וקבוצות בתוך החברה הישראלית הכללית. רבים ביניהם אינם מזהים חיים
על פי ההלכה עם מענה לכמיהות האלה. הרבנים, הפוסקים הרשמיים בענייני הלכה, מתגלים
לציבור הישראלי שוב ושוב בתור אנשי ממסד המונעים גם הם על ידי שיקולים כוחניים
מובהקים בסוגיות רגישות ביותר כמו גיור, מעמד האישה, קיפוח כלכלי וחברתי, וכיוצא
באלו. הרבנות המזוהה עם ההלכה אינה נתפסת כמייצגת את האופציה לחיים רוחניים יותר,
והחיפוש אחר דתיות ורוחניות ביהדות ובעולמות שמחוץ לה שוב אינו נקשר בהכרח
למחויבות להלכה. אין מדובר במרדנות ובהתנגדות קיצונית כמו זו של אנשי העליות
הראשונות וחניכי תנועות הנוער של המאה ה-20; להפך – החיפוש הרוחני נקשר לא פעם
בנכונות לקחת חלק ולבוא במגע עם היבטים שונים של מצוות היהדות. לימוד תורה, טקסי
חגים וסעודות שבת, והשתתפות בתפילה ציבורית שיש בה ניגון ושירה – אלה אחדים מן
הביטויים לדתיות הזו, אך אין הם מותנים או קשורים במחויבות כוללת להלכה ולעולם
הרבנות. הדתיות הבלתי הלכתית יונקת בעיקר מכמיהה לרגישות, לאהבה ולפריצת האטימות
והניכור שבחיים בכלל – הניכור שבין אדם לאדם ובין אדם לעולם.

המפגש עם תרבויות דתיות, ובייחוד עם אלו של
המזרח הרחוק – הודו, דרום מזרח אסיה ויפן – חושף ישראלים רבים לחיים דתיים
ורוחניים שאינם מושתתים על המסורת ההלכתית היהודית. זהו מפגש עם עוצמות רוחניות
דתיות הבנויות על יסודות תרבותיים שונים לחלוטין. המפגש הזה מאפשר לישראלי החילוני
להיפגש באופן בלתי אמצעי עם חוויית חיים שונה, שיש בה עמידה מול החידתיות שבעולם
ובנפש האדם פנימה. עם זאת, גם ישראלים שאינם מרקע הלכתי חשים היטב בזרות ובשונות
שבעולמות אלה, ואלה דווקא מדרבנות אותם לבדיקה מחודשת של מקורות היהדות – בדיקה
שיש לה צדדים שונים:

מצד אחד, ההכרה העמוקה בכך שדתיות ורוחניות
בעלות עוצמה קיימות בתרבויות אחרות, מביאה להבנה שחיים הלכתיים מוחצנים אינם בהכרח
ערובה לחיים רוחניים. המבקר במקדשים בודהיסטיים באסיה חש בקיומה של רוחניות הניכרת
גם בעצם נכונותם של אנשים לפנות את מחשבתם מהבלי היום-יום ומשטף המחשבות הפנימיות
המציפות אותם, כדי לתרגל מצבי תודעה אחרים. מצד אחר, המתבונן הביקורתי מבחין בקלות
בקיומה של הלכה מפורטת ומדוקדקת המעצבת את המסגרת החברתית הבודהיסטית או
ההינדואיסטית, ומתפקדת באופן מקביל לתפקודה של ההלכה בחיים היהודיים. כל המבקר
במקדשים בודהיסטיים מבחין עד כמה דומה רחש הקריאה בסוטרות לרחש התפילה בבית הכנסת,
ועד כמה צריכים המתפללים במקדש להיאבק בשגרה ובנטייה הטבעית לנהוג מנהג אנשים
מלומדה.

מצוות היהדות הן אמצעי לקיומה של מסגרת חיים
דתית שמטרתה לאפשר מגע אחר עם ההוויה. אולם, כמו בכל חברה דתית המתנהלת על פי
מערכת חוקים מקודשים, החוקים האלה עלולים להיהפך בנקל מאמצעי להגשמת הרוח למטרה
בפני עצמה. לחסידים שבאו לפני הרבי מקוצק, הסביר הרבי מה ההבדל בין חסיד למתנגד:
הראשון ירא מאלוהים והשני ירא מה"שולחן ערוך". הזיהוי המקובל בעולם
היהודי בין הלכה לדתיות הוא אויבה של האחרונה, שהרי בלא הפרדה בין האמצעי למטרה
אין שום מחסום בפני הפיכת ההלכה הדתית מכלי למטרה העומדת בפני עצמה.

הדתיות הבלתי הלכתית של הדורות הקודמים ניהלה
מלחמות עם הדת. פעמים רבות הייתה זו דתיותם של המאוכזבים מדת האבות, שראו במנהג
אבותיהם מכשול בפני רוחניות אמיתית. המציאות העכשווית שונה – מרבית האנשים המחפשים
ממדים של דתיות ורוחניות בחיים, שלא בהקשר ההלכתי, אינם אלה שקיבלו חינוך דתי
בצעירותם והם אינם כפופים להלכה כי לא חונכו לכך מצעירותם. הם נחושים למלא את
חייהם לא רק בסיפוקים פיזיים וכלכליים מתוך כוונה להעניק משמעות עמוקה יותר
לחייהם. ההלכה, מסגרת החיים הדתית שעוצבה על ידי חז"ל וממשיכיהם, רלוונטית
לגביהם במידה ויש בה מענה לחיפוש הזה. עמדתם של אנשים אלו כלפי המקורות ההלכתיים מתאפיינת
לרוב בבורות ותמימות – שמנוצלים פעמים רבות על ידי מחזירים בתשובה – אולם דווקא
המעמיקים בחיפושם הם אלה המגלים חשדנות כלפי אותם היבטים בהלכה שלא כרוכה בהם
העמקת הרוחניות והדתיות שבחיים. אם החברה ההלכתית בישראל תלמד להכיר בייחודה
ובערכה של הדתיות הבלתי הלכתית, תוכל האחרונה להביא לה ברכה, בשמשה מעין מראה
עצמית המזכירה שוב ושוב את התפיסה המשתקפת במאמר חז"ל: "לא נתנו המצות אלא לצרף
בהן את הבריות".