not memberg

 

"הכסף המיובש שלי"

קריאה בשיר של אדמיאל קוסמן

 

אלירז שור

אלירז שור לומדת לתואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

 

בשיר מראשית שנות התשעים חושף המשורר אדמיאל קוסמן את התחושות הקשות שגורם החוסר בכסף – תחושות שהמחאה החברתית של הקיץ האחרון שחררה אותן מהשתקתן הרגילה. אלירז שור קוראת את השיר וחשה רלוונטיות רבה למחאה החברתית

יַתְמוּת כְּפוּלָה  / אדמיאל קוסמן

כֶּסֶף שֶׁהִגִּיעַ לִי בְּצִנוֹרוֹת צוֹדְקִים, כְּגַנָּבִים בַּלַּיְלָה, הוּא שֶׁיְנַמֵּק

וְיסוֹכֵךְ וִיגוֹנֵן עָלַי הַפַּעַם מִפְּנֵיהֶם. הוּא יַסְבִּיר לֶָהֶם הֵיטֵב

אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁאֵין. כִּי אֵין לִי. אֵין לִי. אֵין לִי כֶּסֶף לְשַׁלֵּם.

מַטְבְּעוֹת הַכֶּסֶף שֶׁהִגִּיעוּ לְיָדַי בְּצִנוֹרוֹת הַצֶּדֶק, וְזָבוּ כָּל

הָעֵת מִתוֹך סִדְקֵי הַקִּיר בַּחֶדֶר, הֵם, הַגַנָּבִים בַּלַּילָה, אֵלֶּה

הֵם, שֶׁיַעַמְדוּ כָּעֵת, וְיִצְטַדְקוּ, וִינַמְקוּ רִשְׁמִית, אֶת הַעֻבְדָּה

שֶׁאֵין לִי כֶּסֶף לְשַׁלֵּם.

עָצַרְתִּי אֶת הַפְּעִילוּת כֻּלָּהּ, וּכְמַכַּת חַשְׁמַל נוֹסֶפֶת הַחַיִּים בַּחוּץ

עוֹבְרִים-בִּי-כְּבָרָק, בְּהִלּוּלַת נָשִׁים גְּבָרִים שׁוׂטֶפֶת, בְּזֶרֶם עַז

שֶׁל עֲשִׂיָּה אוֹפְּטִימִית, בָּרִיק, מֵעַל הַתּׂהוּ, הַבְּרִיאָה גְדֵלָה, נוֹצֶרֶת, אַךְ

בַּצִנוֹרוֹת שֶׂלִי, חָתוּם, סָתוּם, בָּלוּם, הַכֶּסֶף הַמְיֻבָּשׁ שֶׂלִי שֶׁלּׂאׁ בּוֹלֵעַ

דָּם חָדָשׁ אֵינוֹ מַזְרִים לִי כְּלוּם.

הִנֵּה, אִשְׂתִּי הַבּוֹכִיָּה, וְזוֹ דֻגְמָא טוֹבָה, מֵאַחֲרֵי וִילוֹן, וְהַנוֹשֶׁה, כְּהַר

שֶׁל חוֹל, עוֹמֵד וּמִתְגַּבֵּהַ, צֵל גָּדוֹל, בַּקִּיר, בַּדֶלֶת, בַּחַלּוֹן, סוֹתֵם הַכּׂל, וְאִי

אֶפְשָׁר לָצֵאת לִנְשׁׂם

אֲוִיר, אֱמׂר לִי, מָה אֶתֵּן לוֹ, הִיא שׁוֹאֶלֶת בִּמְבוּכָה, כִּי אֵין לִי

בֶּאֱמֶת שֶׁאֵין לִי, הִיא אוֹמֶרֶת לוֹ בְּקוֹל בּוֹכִים, מִנַּיִן כֶּסֶף לְשַׁלֵּם אִם אֵין לִי

אָב תּוֹמֵךְ, וְאֵין לִי אֵם עוֹזֶרֶת, הַאֵינְכֶם רוֹאִים שֶׁזּוֹ יַתְמוּת כְּפוּלָה?!

מתוך: "סמרטוטים רכים", 1990, עמ' 76.

לפני כמה חודשים התקשרו אליי מהבנק. חרגתי ממסגרת האשראי שלי. הייתי אז מובטלת טרייה, זכאית לדמי אבטלה, וחיכיתי לפיצויי פיטורין שהחלטתי לפדות מעבודה קודמת כדי לשלם שכר לימוד. הפיצויים התעכבו אצל חברת הביטוח, שכר הלימוד ירד לו מחשבון הבנק שלי, וכמוהו גם שכר הדירה, ויתר החשבונות, והנה: טלפון מהבנק. את תחושת המחנק וחוסר האונים שתקפה אותי אני מניחה שאין צורך לתאר לרבים מן הקוראים. אולי אפילו לא את ההסתגרות שלי בבית למשך שארית היום (לא היה לי כסף לאוטובוס). מאז החור נסגר לעת עתה, אבל לא זה העניין.

הטענה הרווחת בנוגע לישראלים, בניגוד לאמריקאים למשל, אומרת כי ישראלים אינם מהססים לחשוף כמה הם מרוויחים וגם לא לשאול ישירות את הזולת בנושא. זה אולי נכון בהרבה מקרים, אבל התחושה היא שהדיבור על הצורך התמידי בכסף הוא פחות לגיטימי מהצורך עצמו. ייתכן שהדבר נובע מהקודים של החברה הדתית, שסולדת מן הגשמי, או לפחות מנסה להיראות ככזו. הדבר מוביל להתנהלות מורכבת: בין שיש לך ובין שאין לך – אפשר יהיה לזהות את זה עליך בכל מיני צורות, אבל אסור לך לדבר על זה.

ואז בא הקוטג'.

ואחריו באו האוהלים. פתאום כולם מדברים על הכנסה ממוצעת, הכנסה חציונית והוצאות, ולמעמד הביניים פתאום מותר – ומומלץ – להתלונן, לספר שקשה לו, שהוא לא מצליח לבצע יותר את הקסם ופשוט לחיות מאיפשהו.

אומרים שהמחאה הזו היא הגדולה שהייתה אי פעם. אומרים שהמצב הידרדר, שככה עוד לא היה. מדברים גם על היעדרו הזועק של הציבור הדתי מן המחאה הזו.

 דווקא שיר מוקדם יחסית של אדמיאל קוסמן, מן הספר "סמרטוטים רכים" שיצא ב1990, מבטא תחושה שאני בטוחה שרבים ורבות מיושבי האוהלים בקיץ האחרון, וגם כאלה שנשארו בין הקירות, יכולים להזדהות איתה.

המחנק וחוסר האונים זועקים מכל בית בשיר, אבל יש כאן עוד דבר: איזו תחושת קונספירציה ומוסר כפול הנוגעים לכסף עצמו. השיר נפתח בדימוי אוקסימורוני של הכסף: נאמר עליו מיד ובפירוש שהוא הגיע "בצינורות צודקים", אך "כגנבים בלילה".

הביטוי "בצינורות צודקים" מזכיר את "בצינורות המקובלים" – ביטוי מן השדה הסמנטי של הביורוקרטיה; או ליתר דיוק, ביטוי שמשמש בדרך כלל לדחייה של בקשה לעקוף את הביורוקרטיה ולפעול לפנים משורת הדין. "פְּנה בצינורות המקובלים", כלומר: פנייתך תתגלגל ברשת מסועפת של צינורות מאושרים בחותמת רשמית עד שתגיע – אם תגיע – ליעדה.

ההשוואה לגנבים בלילה מנוגדת לביטוי "צינורות צודקים" ומערערת את "צדקתו": או שהכסף לא באמת הגיע בצינורות צודקים, או שיש בעיה בשיפוטי הצדק של אותם הצינורות. כך או כך, הכסף הוא מפלטו האחרון של המחבר כמגן ומושיע "מפניהם": ככל הנראה מפני אותם צינורות צודקים עצמם שבהם הגיע. הוא חייב לשלם להם על משהו, ואין לו כסף. אותו כסף שהיה ואיננו עוד, הוא שאמור להגן על הדובר, אך היעדרו איננו מאפשר זאת. הדובר נשאר אפוא חסר מגן, שכן העד היחיד שהיה לו להגנתו הוא אותו הדבר שחסר לו ובגינו הוא עומד ומצטדק.

כבר בבית הראשון תואר לנו מצב של חוסר אונים מוחלט. בבית השני המחבר מרחיב את אותה תמונה אוקסימורונית של הכסף שהגיע לידיו "בצינורות הצדק": כאן כבר מדובר בצינורות רשמיים של מושג הצדק עצמו, ולא רק בצינורות צודקים באופן סובייקטיבי כלשהו. נוסף לכך, הכסף זב מתוך סדקי הקיר שבחדר. יש כאן דימוי כפול, שמחד גיסא יוצר תמונה של מעין מעיין פלאי, מים מן הסלע, ומאידך גיסא השימוש בפועל "זב" מעורר גם קונוטציה שלילית של דם, מוגלה וטומאה. האשמה של החוסר בכסף מגולגלת אל הכסף עצמו, המוצג כישות זדונית וחמקמקה.

בבית השלישי הדובר עוצר את "הפעילות כולה", שכן הכסף, הנוגע לכל תחומי החיים ומהווה בסיס לקיומם – איננו, ועל כן הוא בעצם משותק (עם המצב הזה אני יכולה להזדהות בקלות, כפי שתיארתי למעלה). ואז, "כמכת חשמל נוספת החיים בחוץ / עוברים בי כברק", כלומר מעבר למאבק הפנימי בתוך הבית בהתמודדות עם החוסר בכסף, יש כאן עוד תגלית איומה: בחוץ החיים זורמים כרגיל. "הילולת נשים גברים שוטפת", "עשיה אופטימית", הבריאה גדלה ונוצרת, אבל היא עושה זאת בריק, מעל התוהו. זה נשמע תיאור מלחיץ למדי, כאילו כל הבריאה כולה נתונה בסכנת קריסה אל התוהו בכל רגע, אבל ההנגדה בין התיאור הזה למצבו שלו, שבו הצינורות סתומים, בלומים וחתומים, גורמת למצב להיראות אופטימלי. בחוץ יש זרימה, הריק והתוהו הם חללים אווריריים המאפשרים את הזרימה, בניגוד ליובש בצינורות הסתומים (שלושה ביטויים רצופים לתיאור הסתימה – איזה גודש מחניק!).

המחבר חש כי הכול קורה בחוץ והוא עצמו אינו חלק מן ההתרחשות, לא חלק מהבריאה (!) כי אין לו כסף, וכי הכסף שלו אינו מזרים בו דם חדש. המחבר מצפה מן הכסף שלו להיות הלב שבולע דם ומזרים דם חדש, אך הוא אינו עושה זאת ומותיר אותו מת, מחוץ למשחק החיים. ובכל זאת, השימוש במילים "ריק" ו"תוהו" מלמד על המודעות של המחבר לפרדוקס שבקיום הזה שבחוץ (ואם תרצו, הבריאה הזו על גבי התוהו היא תיאור לא רע בעיניי של החיים הישראליים מעל המינוס שבבנק).

הבית הרביעי מתאר מצד אחד את אשתו של הדובר בוכה מאחורי וילון, ומצדו השני של הווילון – נושה ההולך וממלא וסותם את החדר כהר של חול או כצל. מעבר לתחושת המחנק העולה גם כאן ישנו פה מפגש אנושי לא פשוט: "הנה אשתי, הבוכיה, וזו דוגמא טובה". הדובר מגיש לנו את אשתו הבוכייה. זוהי סצנה אינטימית ביותר, אך הוא מיד מסייג ואומר כי זו רק דוגמה. לא ברור לְמה הדוגמה – אולי למצב כולו – אך עולה כאן הצורך להפוך את המצב לבלתי אישי. וכך, תחושת המחנק מלוּוה גם בניכור: אשתו של הדובר, כנראה האדם הקרוב אליו ביותר, בוכה, אך הוא חש צורך להרחיק את המצב מן הקורא ולסייג: זו רק דוגמה. הבושה שבמצב והחרדה מאלצים אותו להרחיק מעט את נקודת המבט בכל זאת.

כותרת השיר, השאובה מן השורה האחרונה, היא ציטוט של אשתו של הדובר, הזועקת: "מנין כסף לשלם אם אין לי אב תומך ואין לי אם עוזרת", כלומר מבחינתה הכסף אמור להגיע מבני המשפחה, בניגוד לדרכים המשונות והעמומות שתיאר הדובר בתחילת השיר, אולם לה, בפשטות, אין בני משפחה. המצב הבינארי והקל להבנה: יש הורים / אין הורים, עומד בניגוד לצינורות המפותלים וההזויים שדרכם השתלשל הכסף בתחילת השיר. מתוכו – הקביעה שהשיר נחתם בה היא חותכת: מי שאין לו כסף גם הוא יתום. הכסף דרוש לנו כמו הגנה הורית.

השיר מופיע בתוך שער בספר שנקרא "פשע מאורגן", העוסק כולו בקשיים הכלכליים של הקיום. המחבר משייך את עצמו במידת מה לפשע המאורגן, אבל בעיקר מתגונן מפניו. גם מן השיר הנושא את שם השער לא מתחוור לגמרי מה מעמדו של המחבר באותו ארגון פשע, אם בכלל, אבל ברור למדי כי ככל הנראה אין זה תיעוד של ארגון פשע אמיתי, אלא תחושה שכך מתנהלים החיים, וכי כך או כך, המחבר מצוי בדרג נמוך של אותו ארגון פשיעה, והוא נתון כל העת ללחצים ולפחד, לתחושה שהוא חייב כסף ל"שלטונות", ושהוא חי בעבירה מתמדת. גם הכסף ה"צודק" הוא גנב, וגם הוא עצמו במצב של אין מוצא.

לא ברור בשיר מי דורש את הכסף מן הדובר, ולמה בדיוק הוא נועד, אך אין זה משנה. הכסף הוא ישות ממשית מאד בשיר, אך הוא זוכה כאן גם למשמעות כמעט מיתית, הוא מושווה במהלך השיר ללב, למים, לדם שזב, לגנבים, למגן וסוכך, לסנגור במשפט, לתנאי להשתתפות בקיום ובבריאה, ולהורים. הוא סובב את הדובר בכל אשר ילך, הוא גופו ומשפחתו, הוא ההתקפה וההגנה גם יחד, והמצב הזה משאיר את המחבר גם פגוע וגם נבגד בהיעדרו של הכסף.

מעבר למחנק ולחוסר האונים בהיעדרו של הכסף, עולה מן השיר תחושה של יחס כפול לכסף, ליכולת להשיג אותו ולדרכים שהוא אמור להגיע בהן: הכסף טבעי כמו הורים, אך גם דבר פלאי שזורם מן הקירות. גנב וצודק, חיוני אך מיובש. גם הדרך הראויה לדבר על הכסף, ובעיקר על חסרונו – לא ברורה כאן. אישית ומתפרצת, אך גם מסתתרת מאחורי דוגמאות אוניברסליות לכאורה.

עצם פרסום השיר הוא הכרעה מסוימת לטובת הצורך בדיבור על הכסף ועל המצוקה הכלכלית. בחודשים האחרונים היינו עדים למהפך כזה גם במציאות; לא רק דיבור כלכלי מכובס או זעקה של מי שאין לו, אלא גם דיבור של האדם הממוצע, העובד ומשתכר, אך נאבק בחובות ובקושי להתקיים. המחאה האחרונה הייתה, אם תרצו, מחאה נגד היתמות הכפולה: אל לו לאדם להתייתם יותר מן הפעמיים ההכרחיות (משני הוריו). המחאה החברתית באה לנתק את הקשר ההורי, החיוני, הסבוך, שמתגלה כאן בעיקר בחסרונו – הקשר בין האינדיבידואל הישראלי ובין הכסף שלו, ולשחרר אותו אל בגרות נקייה מתסביכי נטישה.