המאבק לגיוס חרדים כביטוי לשקיעת "צבא העם"
יגיל לוי
פרופ' יגיל לוי הוא חבר סגל האוניברסיטה הפתוחה ומומחה ליחסי צבא-חברה-פוליטיקה
רבים מן המוחים ותובעים את קידומו של השוויון בנטל השירות באמצעות גיוס החרדים מבססים את טענתם על השאיפה לכך שצה"ל יהיה "צבא העם". אולם, בהקשר זה מתעוררת השאלה האם צה"ל עודנו "צבא העם". מה עומד מאחורי התביעה לגיוס החרדים? והאם ייתכן שבעצם תביעה זו משקפת יותר מכול את סופו של צה"ל כ"צבא העם"? יגיל לוי מציג תמונה מרתקת על מקומו של צה"ל בחברה הישראלית ועל שורשיה של התביעה לגיוס החרדים
בשיח הציבורי בישראל רווחת הטענה כי ללא גיוס חרדים יקרוס "צבא העם". זוהי טענה אשר מן הראוי לבחון מכיוונים שונים: במאמר זה נבחן כיצד התביעה לגיוס חרדים אינה נובעת רק מהרצון להציל את מודל הגיוס, אלא דווקא מקריסתו של מודל זה.
מודל גיוס החובה נקלע בשנים האחרונות למה שאפשר לכנות בשם משבר לגיטימציה; משבר כזה מתפתח כאשר מתהווה פער משמעותי בין מקורות הלגיטימציה של מבנה חברתי ובין המתרחש בפועל. במקרה זה קיים פער בין אתוס השוויוניות והכוללנות של מודל הגיוס – שעליו נכון הרעיון המכונן של החברה בישראל כ"אומה במדים" – ובין התרחבות שיעורי הפטור, אם משירות מלא (כ- 25% מכלל הגברים וכ- 45% מקרב הנשים) ואם משירות חלקי (במהלך השירות). הפער הזה, הקיים במערך החובה, הוא פער משמעותי והוא מתעצם עוד יותר בשירות המילואים (רק אחוזים בודדים מהאוכלוסייה שותפים לשירות מילואים משמעותי). התוצאה היא שמודל גיוס החובה נעשה לבררני בחלקו, וזאת מבלי שיהיה לתהליך זה בסיס תומך בחוקי המדינה ובוודאי שלא במערכת הסמלים והלגיטימציה שכוננו את מודל הגיוס. מדוע, אם כן, מתרחש תהליך זה?
מוטיבציה במשבר
משבר המוטיבציה של המעמד הבינוני נובע משילוב של מספר תהליכי עומק העוברים על החברה בישראל, בעיקר מאז שנות ה-80: ראשית, הירידה בתחושת האיום הקיומי. ירידה זו אינה נובעת רק מתהליך אובייקטיבי, אלא גם מכך שבמהלך שנות ה-80 וה-90 הייתה התגברות של הכוחות ("מחנה השלום") שדחפו לקריאה ביקורתית של האיומים אשר לקראתם גייסה המדינה את משאבי החברה, הציעו חלופות בלתי צבאיות לסילוק איומים אלה וביקרו את האופן שבו התמודד הצבא עם סילוק איומים נתפשים (בעיקר בזירה הלבנונית והפלסטינית), אם כהתמודדות שאינה אפקטיבית ואם ככזו שהיא יקרה מדי. הירידה בתחושת האיום מחלישה את הנכונות להקרבה משום שהיא מרוקנת אותה מחלק ממשמעותה;
שנית, תהליך הפיכתה של החברה בישראל לחברת שוק, המקדמת ערכים העומדים בסתירה לתרבות הצבאית, ובהם תחרותיות, אינדיווידואליזם, חומרנות, חופש הפרט, גלובליזציה ועוד. כחלק מתהליך זה גם גוברת, מאז שנות ה-80, המתקפה על משאבי הצבא, מתקפה שהיא אופיינית לחברת שוק המעודדת "ממשלה קטנה" ומיסוי נמוך ולפיכך מבקרת את ההוצאה הציבורית;
שלישית, התרחבות הנגישות לזכויות שונות ללא מבחן השירות הצבאי – בעיקר באמצעות תהליכים שינוי עמוקים שחוללו החרדים, האזרחים הפלסטינים ונשים – החלישה את המעמד העודף שזכו לו יוצאי הצבא. המונח 'יוצא צבא' איבד כמעט לגמרי את יתרונו בהקניית העדפות בדיור, בתעסוקה, בתשלומי ביטוח-לאומי ועוד. יתר על כן, בחברת שוק, הקריטריון למעמד חברתי, ובוודאי למעמד אישי, אינו התרומה למדינה אלא הצלחה אישית – דבר שפגע עוד במשמעות התרומה הצבאית.
שילוב זה, המוכר לנו מתהליכים דומים בחברות מערביות אחרות, פגע בעיקר במוטיבציה של המעמד הבינוני החילוני, חוט השדרה ההיסטורי של הצבא: זה המעמד שנזקק פחות ופחות לצבא כדי להצדיק את עליונותו, פיתח יכולת קריאה ביקורתית של האיום החיצוני (הוא המאייש את שורות השמאל-מרכז), קידם את ערכיה של חברת השוק ונפגע מהקצאת הזכויות לקבוצות אחרות שתרומתן הצבאית נמוכה משלו. התוצאה היא שבני מעמד זה החלו לגלות, מאז שנות ה-80, צורות שונות של היחלשות הנכונות להקרבה צבאית: התרחבות שיעורי הפטור ביישובים מבוססים, ירידה בנכונות להתגייס ליחידות קרביות ולמילואים, התפתחות דפוסי מיקוח מעין-חוזיים בין הפרט (החייל ומשפחתו) לצבא, רגישות חברתית לחללים ועוד.
החסר שנוצר במערך כוח האדם בצבא עקב כך הביא לעליית הנוכחות בצבא של קבוצות שקודם לכן היו בשוליו: דתיים-לאומיים, מהגרים, מזרחים תושבי הפריפריה, דרוזים ובהדרגה אף נשים. במבט רחב אפשר להמשיג את התהליך הזה ל"מעבר מצבא העם לצבא הפריפריות", כלומר מצבא הנשען סמלית על המעמד הבינוני לצבא הנשען בהדרגה על נוכחות גוברת של הפריפריות התרבותיות, החברתיות והגאוגרפיות (חלקן חופפות). אמנם, צבא זה הוא במידה רבה יותר "צבא עם" מהצבא שהיה קיים בשנות ה-60 ה-70 משום שהוא מייצג בצורה נאמנה יותר את הפסיפס החברתי של החברה היהודית בישראל, אולם המושג המעורפל והסמלי "צבא העם" מבטא במציאות הישראלית את האחיזה של המעמד הבינוני החילוני (האשכנזי בעיקרו) בצבא, עד כדי זיהויו של הצבא עם מעמד זה וזיהוי המעמד עם החברה בישראל, כלומר עם "העם". הביטוי קריסת "צבא העם", אם כן, אינו אלא ביטוי להתרחקות של המעמד הבינוני מהצבא.
במקביל לתהליך זה, עם התרחבות שיעורי הפטור, התרחש המעבר למודל גיוס בררני-בחלקו. התרחבות זו נובעת משילוב של החלטות היסטוריות שנעשו בשיתוף-פעולה מלא של הצבא, ובהן הפטור נטול מגבלת המכסות שניתן משנות ה-70 לחרדים, ייעול מערך המילואים משנות ה-80, ניצול עודפי כוח-האדם בעת ההגירה מברית-המועצות משנות ה-90 כדרך להעלאת רף הגיוס ועוד. מרבית ההחלטות נובעות בצורה זו או אחרת מהתחזקות המגמה של מעבר החברה לכיוון של חברת שוק. הניסיון ההיסטורי מלמד כי בררנות בגיוס חובה מחוללת משבר לגיטימציה, וזאת בפרט כשהיא פוגשת במשבר מוטיבציה של המעמד הבינוני החילוני. על דבר זה ראוי להתעכב.
מי הוא "העם"?
כאמור, משבר מוטיבציה מקטין את שיעורי הגיוס. אבל ההשפעה היא הדדית: משבר המוטיבציה גם מעצים את המשמעות של הירידה בשיעורי הגיוס. כאן משתלב הקמפיין לגיוס החרדים. כל עוד תפס המעמד הבינוני החילוני את הצבא כמעוז שלו, מעוז שהקנה לו יוקרה, הצדיק את הישגיו ואיתו הוא זוהה היסטורית כמעמד שהוא "בונה האומה", לא גילה מעמד זה עניין בשיעורי הפטור החרדי. נהפוך הוא, הרחקת החרדים מהצבא יכולה הייתה להיתפס כמנגנון המדיר קבוצה זו מאתר ההפקה של "הטוב המשותף" של הישראליות החדשה, זו שלחרדים אין בה, לכאורה, כל חלק, כמי שנתפשים כמייצגי היהודי הגלותי. ההיסטוריה, לא רק זו הישראלית, רצופה במקרים שבהם קבוצת רוב לא רק שלא גילתה עניין בגיוס המיעוטים בחברה, אלא אף פעלה לבלום זאת כדי למנוע את השינוי בצביונו של הצבא, צביון שזוהה עם סמליה שלה, של קבוצת הרוב. שיקולים של חלוקת נטל לא מילאו תפקיד נכבד במצב עניינים זה, ונעשו משמעותיים רק כאשר התרחקה קבוצת הרוב מהצבא והחלישה את אחיזתה – הסמלית ולא רק הכמותית – בו. זהו התהליך אשר אירע למעמד הבינוני החילוני משנות ה-80.
המעמד הבינוני החילוני אינו מגלה עוד עניין בצביונו של הצבא – שכאמור עובר תהליך של פריפריאליזציה – כבעבר, אלא בהקטנת הנטל המוטל עליו. התביעה להפיכת הנטל להתנדבותי, כלומר לביטול גיוס החובה, אינה עדיין לגיטימית דייה; לכן, התביעה הנשמעת היא כפולה: חלוקת הנטל באמצעות גיוס החרדים וביטולי פטור אחרים לצד הגברת התגמול, הן של חיילי המילואים, הן של משרתי הסדיר. יתר על כן, ההקרנה ההדדית של מוטיבציה ובררנות מתפתחת בכיוון נוסף: ככל ששיעורי הפטור מהצבא גדלים, כן קשה להמשיך ולהעניק העדפות לקבוצה המשרתת שכן אלה נעשות להעדפות פסולות מבחינה חוקית. וזאת בפרט, כאשר ההעדפות למשרתים מתנגשות עם ערכי השוויון של מערכת החוק בישראל, ערכים שבשמם תובעים גם אזרחי ישראל הפלסטינים זכויות שאינן תלויות בשירות הצבאי. כך פוחתים עוד יותר תגמוליהם של המשרתים בצבא, ועם תהליך זה שוקעת עוד יותר המוטיבציה להקרבה צבאית.
כאינדיקציה לדברים אלה נכון לציין כי הגיוס לצו החובה מעולם לא היה מלא. עם זאת, החשיפה הציבורית של שיעורי הפטור החלה רק בשנות ה-90 המאוחרות, בד-בבד עם הירידה במוטיבציה של קבוצת הרוב החילונית. לפני כן, לא הביא העניין המועט של קבוצה זו בפטור הניתן ל"אחרים" לדיון בשיעורי הפטור, ולכן יכול היה הצבא להימנע מחשיפתם. יחד עם זאת, ראוי גם להדגיש כי למרות חובת הגיוס, הפכה היכולת לתמרן ולזכות בפטור אישי – או לפחות להקטין את עלות הגיוס באמצעות בחירה בעיסוק שאינו קרבי – את התביעה לחלוקת הנטל ולתגמול לתביעה הנישאת בידי מעטים. למרות הדימוי הציבורי, אין המדובר כאן במחאה רחבה הסוחפת רבים. בצר להם, פנו המוחים לאפיק הפעולה בבג"ץ, היכול להעניק סעד למי שמשאביו לחולל מחאה רחבה מוגבלים, ושם הצליחו להביא לביטולו של חוק טל.
חשוב מכך, התביעה לגיוס החרדים, כלומר להפחתת הבררנות בגיוס, משתלבת עם האינטרס של הצבא והמערכת הפוליטית (החילונית). לראשונה, הצבא מבין כי בררנות מוגברת מאיימת על הלגיטימציה של מערכת הגיוס. הוא לא הבין זאת בשנות ה-90, כאשר פטר במו-ידיו את החרדים מהשירות, ובמקביל העביר לוועדת טל, זו שעיצבה את הסדר הגיוס לחרדים, את המסר שהוא אינו מעוניין בגיוס גורף.
ההיררכיה החדשה
ניתן להציג הסבר מפורט מדוע ישנה השפעה שכזו לבררנותו של הצבא בגיוס. די אם נציין את מה שגם הצבא מבין בפשטות: בחברת שוק גוברים הלחצים לנטל שוויוני, וזאת לא מתוך תחושת שוויון אלא מתוך רצון להקטין את הנטל. מעת ששיעורי הפטור נעשים גבוהים, תחושת ההגינות והשוויון נפגעים והלחצים לקבלת פטור מצד אלה הנתונים לחובת גיוס הולכים וגדלים; לחילופין, הצבא נדרש להשקיע תמריצים כספיים גבוהים יותר כדי לאייש את השורות. לכן, ייאמר בברור כי התביעה לגיוס חרדים, ככל שהיא באה מתוך שורות הצבא ופטרוניו הפוליטיים, אינה נובעת מהצורך לגייס את החרדים, אלא מהצורך להשתמש בגיוסם לשם מתן לגיטימציה לגיוסן של של קבוצות אחרות. זאת, בפרט, אם לגיטימציה כזו תושג באמצעות הנהגה של חובת שירות אזרחי לכול, אשר תאפשר לצבא לבחור את אלה שבשירותם כחיילים הוא רוצה (ברוח הצעתו של הרמטכ"ל לשעבר, אשכנזי). לא הצורך בתרומתם של רבים למערכות האזרחיות מזין את הלחץ לשירות אזרחי המוני וגם לא הראייה הנורמטיבית הגורסת כי מסלול התבגרותו של הצעיר הישראלי חייב לעבור דרך שירות לקהילה – מה שחשוב בעיני מחוללי השינוי הוא הענקת לגיטימציה לשירותם של אלו המעטים, יחסית, שהצבא נזקק להם במערך הקרבי ובמערך הטכנולוגי. וחשוב לא פחות: הצבא מבקש להבטיח כי שירות זה יהיה עדיין זול כלכלית, שהרי, כשעצמו, משבר הגיוס ניתן לפתרון באמצעות הרחבת השימוש בתמריצים כספיים.
כך שאפשר כי גיוס החרדים אכן נועד להציל את מה שמכונה "צבא העם", אך מה שמאמר זה בא להאיר הוא כי הירידה במעמדו של "צבא העם" בעיני הקבוצה שהיוותה את חוט השדרה החברתי שלו היא שעשתה את שאלת גיוסם של החרדים לרלוונטית, ועקב כך, כדי לשקם את מערכת הלגיטימציה של גיוס החובה, נדרש לה גם הצבא.
בטווח הארוך, זהו תהליך שלא יצליח. בהנחה, כמובן, שלא נראה נהירה המונית של חרדים לתפקידים צבאיים. אולם, מה שייתכן שנראה הוא התהוות של היררכיה צבאית חדשה ובלתי שוויונית: לוחמים ישרתו שלוש שנים, חלקן בתמורה לתגמול מיוחד וחלקן אולי בהתנדבות; אנשי מנהלה ישרתו שנתיים או שנתיים וחצי, חלק מזה כרצון להקל בנטל וחלק מזה אולי בזכות תרומה כלשהי של חרדים מעטים שיתגייסו; אלה שיצטרפו לשירות האזרחי ישרתו כשנה. ההיררכיה הבלתי שוויונית הזאת תתקיים בחסות החוק. מובן שהיא תוכל לשרוד רק תקופה קצרה, אם בכלל, עד אשר יתעוררו מחדש לחצים לשוויון מלאכותי. לחצים אלו יתעוררו בין אם תתהווה היררכיה זו ובין אם לאו משום שחוק טל ישתנה רק בשוליו. אלא שבפעם הזו, יש להניח, יהיו הלחצים, גם הכלכליים, מכוונים לביטול גיוס החובה הכללי, לרבות לשירות אזרחי, ולמעבר לשיטה של גיוס התנדבותי או בררני (כלומר לא כולם ישרתו והצבא יבחר את אלו שיגויסו), ובשני המקרים – תמורת שכר הולם.
לטווח הארוך, אם כן, התוצאה שתנבע מן המימוש המלא של רוח החלטת בג"ץ תהא ביטול גיוס החובה. זוהי תוצאה אשר עדיין אינה מקבלת תשומת-לב ראויה בשיח הציבורי.
