המערכה על הציבור הדתי עדיין לא הוכרעה: שיחה על חינוך עם יונתן בן הראש / חנן מזא"ה

את יונתן אני מראיין במשרדו שבמרכז הרב-תחומי
"סכוליון" במכון למדעי היהדות על שם מנדל באוניברסיטה העברית, שם הוא
חבר בקבוצת מחקר "הדמיון הפרשני", המתמקדת בזיקות שבין דת ואמנות, ועמל
על כתיבת דוקטורט העוסק בהיבטים ספרותיים של ספר הזוהר. התואר הראשון שלו במחשבת
ישראל ובפילוסופיה, השני במחשבת ישראל, והוא ממשיך ללמוד, לחקור ולנשום מחשבת ישראל.
את הכשרתו כמחנך החל בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית, ואחר כך עבר למכון
"כרם" (מכון ירושלמי להכשרת מורים בתחומי מדעי
הרוח, מדעי החברה, יהדות ואמנויות), והוכשר להוראת ספרות, מחשבת ישראל,
תנ"ך ופילוסופיה. מאז הספיק ללמד באופק (בית הספר לטיפוח מחוננים), בגימנסיה
רחביה, בבית הספר המסורתי, בבית הספר קשת, ובעיקר בבית הספר הדמוקרטי על שם סאדברי
בירושלים.

אנו מנהלים שיחה על חינוך, ויונתן משתדל לייצג
הן את דעותיו האישיות, הן את עמדתה של תנועת "נאמני תורה ועבודה",
שבראשה הוא עומד זה כחצי שנה, ובה הוא פעיל כבר יותר מ-15 שנה (מגיל 15!). השיחה
בינינו נסובה על חינוך, חברה והקשר ביניהם, ונעה רצוא ושוב בין הפרטי לציבורי ובין
אידיליה לריאליה.

 

"הלימוד
מתאפיין בצרות אופקים"

מהם הקווים המנחים שעמם אתה
מתחיל את תפקידך בתור יו"ר "נאמני תורה ועבודה"?

מצד אחד, אני מאמין שמטרתה העיקרית של התנועה
היא ליצור תסיסה תרבותית ולהוות מעין "תסס", טריגר, שיביא לשינויים,
לעתים מהפכניים, בחברה הדתית ובציבוריות הישראלית. מסיבה זו אני חושב שמניפסט עם
"מטרה" מוגדרת קצת בלתי אפשרי, משום שהמטרה היא לעורר למחשבה ולא בהכרח להתוות
כיוון אחד ברור לשינויים הדרושים. זה מה שהתנועה עשתה רוב שנותיה, באמצעות הכלי
המרכזי הנועד לכך – כתב העת "דעות", שדרכו אנו מוסיפים את תרומתנו
לעיצוב השיח הציבורי הדתי.

כיוון הפעילות השני שהתנועה לקחה על עצמה בשנים
האחרונות, ואני רואה את עצמי אחראי להמשיך בו, הוא הפן האקטיביסטי. זהו ניסיון
לשינוי בסדר היום, ואנו מתמקדים בו בשני מוקדים מרכזיים: מוקד חשוב אחד הוא תחום
החינוך, והשני הוא קידום פתרונות לשירותי הדת במדינת ישראל. בתחומים אלו משנתה של
התנועה סדורה יותר, ואפשר להרחיב בהם רבות.

אולי לפני שניגע בפרויקטים
שהתנועה מובילה בנושא החינוך, תוכל להצביע באופן אישי על כשל שחווית במהלך חינוכך
במערכת החינוך הדתית.

אחת הטראומות שהיו לי במסלול החינוכי שבו אני
עברתי היא לימוד מחשבת ישראל, שהיה למעשה טראומה כפולה. ראשית, במקומות שבהם למדתי
לימוד מחשבת בא על חשבון לימוד ספרות. זה היווה עבורי פגם עמוק בהתפתחות השכלתי
ועיצוב זהותי הדתית, פגם המאפיין מאוד את המקום שרוב החינוך הממלכתי-דתי נמצא בו
היום, בוודאי ברוב הישיבות – מחסור כמעט מוחלט בלימודי הספרות והאמנות. אני אפילו
לא מדבר על שירה, אלא גם על פרוזה פשוטה. לבושתי אני מודה שלא פתחתי ספר ספרות
ראוי לשמו עד גיל 20, ואת כל הידע הספרותי שלי רכשתי בלימודיי ב"כרם".
כל הספרים שקראתי, וקראתי לא מעט, היו ספרי אמונה, מחשבה ועיון, ומעט פילוסופיה
כללית. אני לא מדבר בכלל על אמנות או קולנוע. זו טראומה אישית עמוקה שקשה לי לתאר
את גודלה, ובנקודה זו יש לי ביקורת קשה על מערכת החינוך הממלכתית-דתית.

אך העוול הוא כפול – חוץ מן הוויתור על ספרות,
גם הלימוד במחשבת ישראל עצמו מתאפיין בצרות אופקים. ברוב הישיבות לומדים קצת
רמב"ם, כמה פרקים מספר "הכוזרי" וטקסטים ספורים של הרב קוק – כמובן
מ"אורות"; לא יעזו ללמד "אורות הקודש", "ערפילי
טוהר", או חומרים שיש להם אפילו ריח רדיקלי. שום דבר מתחום החסידות או הוגים
מודרניים. אני בטח לא מדבר על הוגים כמו רוזנצווייג, בובר או לווינס – כאלה שהם לא
"דתיים" על פי הגדרתו של הקו הדתי השמרן ביותר, וודאי שהס מלהזכיר הוגים
חילונים כגורדון, ברנר ואחד העם.

למעשה, תוכנית הלימודים נצמדת לסטריאוטיפ
השמרני ביותר – המתמצה בהעצמת חשיבות ה"שילוש הקדוש": עם ישראל, תורת
ישראל וארץ ישראל. זהו הקאנון שאותו ביססו: על ידי פרקים מ"אמונות
ודעות" של רס"ג ומ"הכוזרי" להוכיח את סגולתנו כעם ואת סגולת
ארץ ישראל, ודברים מ"אורות" שיונקים מאותה שושלת מחשבתית.

כיום יש תיקון גדול, שבא מכיוון הזרם החדש של
הישיבות "עתניאל", "שיח" ודומותיהן. אלה מכניסות לתחום לימודי
הקודש גם עיסוק בחסידות וקבלה, ואף יוצרות אמנות, שירה ופרוזה דתית. כיו"ר
התנועה, אני רואה חשיבות עצומה לשתף פעולה עם ה"גל החדש" הזה במישור
החינוכי, הפותח פתח מכיוון אחר וחשוב מאוד. מהכיוון הזה יוצאים יוצרים מעניינים
שמגיעים אחר כך למקומות כמו "משיב הרוח" (כתב עת צעיר לשירה
ישראלית-דתית – ח"מ), ומרכזי יצירה נוספים.

"להשפיע
על לב הקונצנזוס"

באילו פרויקטים ספציפיים
בתחום החינוך עוסקת התנועה בימים אלה?

פרויקט אחד שנמצא בעיצומו הוא "סיירת
החינוך". זוהי קבוצה של 15-20 מחנכים ומחנכות מכל רחבי הארץ – הן הפרישה
המגדרית והן הארצית חשובות לנו – שנבחרו מתוך עשרות מועמדים. מטרתה של הקבוצה היא
לקדם את השיח הדתי שמזוהה עם ערכי התנועה במערכת החינוך הדתי. אנחנו רוצים לחזק את
ערכי "תורה ועבודה", המשלבים בין העולם הדתי למודרנה מול מגמת ההקצנה
שהולכת ומתרחבת בחינוך הדתי בהובלת הקו החרד"לי. המחנכים הללו עוברים תוכנית
הכשרה שנמשכת שנה, וכוללת סופי שבוע, סמינרים וימי עיון העוסקים בסוגיות בקשת רחבה
של נושאים, כמו: היחס למסורתיים במערכת הממ"ד, סוגיות מגדר ומעמד האישה, היחס
לחילונים, התמודדות עם אמונה בעידן של ספק, ועוד. אנחנו מקווים שתוכנית זו תמשיך
לטווח ארוך.

עוד פרויקט, שמתנהל בשיתוף עם הקיבוץ הדתי, הוא
יצירת חומרי הוראה וחומרי הדרכה כתובים. הרעיון הוא כתיבת חוברות מעוצבות
ומסודרות, שיכולות לשמש כחוברות הדרכה ב"בני עקיבא", או סתם כחוברות
שפונות ללב הנוער באופן בלתי אמצעי, ולא דרך מורים. הגדרנו כמה נושאים שבהם יעסקו
החוברות: היחס למדינת ישראל ולשלטון החוק, חברה מעורבת בקדושה, יחס לתרבות המערב –
בין השאר ללימודים באקדמיה, היחס לסמכות חכמים- בין אמונת חכמים לאחריות וחשיבה
אישית,  – פלורליזם וסובלנות ויחס לזרמים
אחרים בעם היהודי, יחס לנוכרי, ועוד היד נטויה.

באופן כללי, גם בפרויקט הראשון וגם בשני אנחנו
מכוונים לגעת בלב הקונצנזוס, ולא להיות נקודת הקיצון האוונגרדית הבאה לידי ביטוי
ב"דעות". כלומר, לא נראה לי שנעשה מערך חינוך בבתי הספר הדתיים על היחס
להומוסקסואליות בחברה הדתית, אבל בהחלט מטרתנו לנסות לקדם שיח אחר במגוון של
נושאים בקו מתון יותר. זה מאפיין את הקו שלנו במעגלים החינוכיים באופן עקרוני:
ב"דעות" כמעט לא "נצנזר" את עצמנו בתוכן המתפרסם, וגם
בפרויקטים אחרים בשירותי הדת הדברים נראים קצת אחרת, אך בחינוך אנחנו מוכנים למזער
את המקום שלנו כתנועה אוונגרדית, "להוריד פרופיל" ולמתן מסרים שהיינו
מוכנים להשמיע בבמות אחרות. כל זאת כדי לחדור אל הקונצנזוס והליבה של הציונות
הדתית: החינוך הציוני-דתי והממלכתי-דתי.

דבר נוסף בהקשר זה הוא חברותי במליאת "בני
עקיבא", מתוך ניסיון לחדור יותר למתנהל בתנועה ולהשמיע קול דתי אחר שפחות
ופחות נשמע בה.

וב"בני עקיבא"
פתוחים לשיתוף פעולה עם הקו שאתה מייצג?

על פניו, עצם הבחירה בי כחבר מליאה ב"בני
עקיבא" היא דבר מפתיע לטובה. זה שאני יושב ב"מרכז העצבים" של
ההחלטות על דרכה של התנועה, זהו כבר שיתוף פעולה מאוד משמעותי.

ברמת אישי הציבור היושבים במליאה, יש ללא ספק
נטייה לצד השמרני, על גבול החרד"לי במליאה, אך ברמת הפעילים בשטח יש באופן
מפתיע מאבק צמוד. אמנם, בהחלט ניתן להצביע על מגמה ברורה לכיוון ההקצנה הדתית,
וכדוגמה מובהקת לכך ניתן לציין למשל את העובדה כי "בני עקיבא" ביטלה את
פעילותה של להקת צוות הווי כי שרים בו בנים ובנות יחד, ויותר סניפים מפרידים את
הפעילות של ה"פיזמונסניף". אני יכול גם לתת לך דוגמה מהמליאה האחרונה,
בנושא התוכנית לש"ש ("שנת שירות" – שנת התנדבות חברתית לפני צבא –
ח"מ). התקיים שם דיון בשאלה, כיצד יעלה על הדעת ש"בני עקיבא" תוביל
תוכנית של ש"ש, אם עיקר העניין הוא לשלוח את החבר'ה הצעירים לישיבות, בעוד
תוכנית כזו עלולה להוציא אותם מהישיבות ומהמכינות. הדיון יצא מתוך נקודת הנחה שבני
הנוער המתנדבים ל-ש"ש נמצאים בתחתית ההיררכיה; שבתוכנית של צעירים שהולכים
לעשות הכשרה חברתית בכל מיני גרעינים ישתתפו החבר'ה ה"פחות טובים". אני
ופעילים נוספים אמרנו שם את האמירה ההפוכה – שפרויקט כזה צריך להיות בראש
ההייררכיה! יש לנו ראש חץ תורני וצריך להיות לנו גם ראש חץ חברתי. דברים כאלה
נחשבים עדיין כאמירה מאוד נועזת ובלתי מקובלת.

ומלבד השתתפותך במליאה
והפרויקטים שציינת, מתוכננים עוד פרויקטים חינוכיים להמשך?

בתחום שקשור ל"בני עקיבא" היינו
רוצים לקדם כתיבה של חוברות הדרכה ב"בני עקיבא" – גם זה בשיתוף עם
הקיבוץ הדתי.

באופן כללי, בטווח הארוך אנחנו חולמים על הקמת
סוג של תוכנית "רביבים" (תוכנית באוניברסיטה העברית להכשרת מורים
למקצועות היהדות בחינוך הממלכתי – ח"מ) לבתי הספר הדתיים. רוב בוגרי "רביבים"
כיום הם דתיים או דתיים לשעבר איכותיים, שהולכים ללמד יהדות בבתי ספר שאינם דתיים.
אנחנו מאוד חסרים כוחות חינוכיים שילמדו בחינוך הדתי, והמערכה כולה מנוצחת על ידי
בוגרי מכוני הכשרה של ישיבות הקו החרד"לי.

"שיח
זהות על-זרמי"

אולי הסוגיה הזו מעלה שאלה יותר
גדולה: האם החבר'ה שאתה מדבר עליהם לא מצביעים ברגליים ואומרים, לנו כבר אין במקום
במערכת החינוך הזאת?

זאת שאלה חשובה שנוגעת לסוגיות יסוד של
"נאמני תורה ועבודה": האם בכלל תם עידן הממלכתי-דתי, "בני
עקיבא", וכו'? אולי בכלל צריך להפסיק לדבר על השפעה על הציבור הדתי, וללכת עם
המגמה החדשה שהולכת ונרקמת בשנים האחרונות ומקדמת שיח ישראלי ויהודי על-זרמי. אני
מאוד מזדהה עם הכיוון הזה, והוא אמיתי ונכון בעיניי; ברמה האישית לבי נמצא שם. אך
ברמה האידאית, אנחנו כתנועה לא מזהים את עצמנו רק עם הכיוון הזה. אפשר לומר שנקודת
הקיצון של "נאמני תורה ועבודה" תהיה אם נכריע שאנחנו "שוברים את
הכלים" של החברה הדתית לגמרי ומחליטים לשחק שיח זהות אחר – שיח זהות יהודי,
ישראלי, על-זרמי. אך בכך אני רואה בעיה קשה וחוסר אחריות, שכן המערכה על הציבור
הדתי עדיין לא הוכרעה, והתנועה צריכה לקחת אחריות ולהשפיע על ציבור שלם שבעיניי
נמצא עדיין "על הגדר".

מניתוחים של הציבור הדתי עולה באופן ברור שחלק
הארי של הציונות הדתית לא הכריע ללכת לכיוון החרד"לי. אמנם הקול הנשמע הוא
בעיקר הקול החרדי-לאומי, מפני שהם אלו שמשקיעים את המאמצים בהפקת דפי פרשת שבוע,
בשליחת בוגריהם לחינוך, בשליחת הרבנים שלהם להרצאות לבתי הכנסת; אלו דברי התורה
שנשמעים, זה המסר החינוכי שהילדים שומעים, וזה השיח שתופס מקום ב"בני
עקיבא", אבל בפועל, המצב בשטח הוא אחר ויש צורך בקו יותר פתוח – לעידוד חברה
מעורבת, לחיזוק מעמד האישה – שנשים תאמרנה דברי תורה, שתהיה קריאת תורה לנשים, גם
אם רק בפורים, וכדומה. יש ניואנסים שלמים שאנחנו פועלים להשפיע עליהם.

גם לצורך החזון הרחוק – שהוא לטעמי אכן מצב שבו
החברה היהודית מתארגנת אחרת, ומגיעה לשיח זהות על-זרמי – אני רואה לנכון להמשיך
לשמור על קשר עם הקונצנזוס הדתי הקיים היום ולהשפיע עליו, ולא לנטוש את המערכה
הזאת. לכן אנו מנסים להשפיע על המקומות שהם הכי קונצנזוסיאליים – החינוך
הממלכתי-דתי, "בני עקיבא", מקומות שבהם אנחנו יכולים להשפיע. תנועות
אחרות יעשו את שלהן, כגון הזרם השלישי בחינוך – אלו דברים מבורכים, אך לא עבורנו
כתנועה שעודנה תנועה ציונית-דתית.

שוב אומר – הלב שלי חצוי, ואני מודע למחירים של
דרך זו. בינתיים החזון העל-זרמי בא על סיפוקו באפיקים אחרים: אנחנו פועלים להוצאת
עלון שבת ישראלי שיחולק בכל בתי הכנסת מכל הזרמים (אורתודוקסיים, קונסרבטיביים
ורפורמים) ובשיתוף איתם; בפרויקטים מסוימים של שירותי דת אנחנו יושבים יחד עם
נציגי זרמים אחרים ועם גורמים חילוניים, למשל בניסיון לבנות אלטרנטיבה לבית העלמין
בירושלים – זה דבר שפעם לא היה עולה על הדעת מצד ארגון אורתודוקסי; בדומה לכך, אנו
גם פועלים יחד עם המכון המשותף לגיור, הפועל עם כלל הזרמים; וכמובן, כתב העת
"דעות" מהווה במה מספיק פתוחה הנותנת מקום לרעיונות שבאים גם מזרמים אחרים
ביהדות.

אז למעשה אתה חושב בטווח
ארוך על חזון על-זרמי, אך מבחינה טקטית הדרך עכשיו היא לעשות נפשות גם בלב הציבור
הדתי, כדי שכשיהיה פילוג יהיו לנו יותר אנשים "בצד שלנו"?

זה לא רק עניין טקטי. אומר לך בכנות: אני תופס
עצמי כפלורליסט חסר תקנה, ולמרות החזון שתיארתי אני בהחלט רוצה גם לטווח ארוך
לתמוך בציבור אורתודוקסי "קלאסי" שיבחר לחיות ככזה. את ילדיי אולי אשלח
לחינוך מעורב, אך ברמה הציבורית, כמי שעומד בראש ארגון שרוצה לתת מקום לקולות
השונים, אני לא מוכן להצהיר הצהרה על מלחמה בדגמים הקלאסיים. אין לי עניין להגיע רק
לחזון המעורב. בשיח פלורליסטי בנושאי "אמונות ודעות" אני לא רואה מקום
למלחמה על שיח זהות אחד בלבד.

מכיוון אחר אציין כי אני אישית חוקר קבלה ונמשך
מאוד לחסידות, ואם יכולתי אולי הייתי בוחר להתפלל ב"שטיבל" חסידי, שהוא
אולי הכי שוביניסטי, ואולי אף אין בו עזרת נשים כלל. אדרבה, את הפיצול הנפשי הזה
אני רואה כדבר מבורך, אני לא רואה בו סתירה; הוא לא ממלא אותי אושר, ולעתים הוא אף
מכאיב, אך אני בוחר בו באופן מודע. כך גם ברמה הציבורית – ודאי שאנחנו כתנועה
רואים ערך בקידום סובלנות ופלורליזם כמודלים חינוכיים, אך מצד שני יש לנו עניין
לקדם כמה מודלים כאלה ולא אחד. אם יש צורך שאנחנו כתנועה נתרום את שמנו, את כספנו
ואת משאבנו לקידום מודל בכיוון הזרם השלישי, בהחלט נעשה זאת, אך לעולם לא נסכים
לבטל או להילחם במודל ממלכתי-דתי "קלאסי".

אבל למעשה, לפי הפרויקטים
שאתה מתאר, לא רק שאתה לא נלחם בקלאסיקה, אלא אתה מנסה לשמר אותה. זה נשמע כמו
קרבות מאסף.

נכון. כי עדיין אני רואה בכך את אחריותנו.
בהערכה מפוכחת אני חושב שאנחנו הולכים לקראת פילוג עמוק, ובצורה הכי גלויה אני
אומר שאם לא ניאבק את המאבק שאנו מנהלים היום כמעט לבדנו, נגיע למצב שבו ציבור שלם
יהיה מנוכר לשיח הסובלני שאני מנסה לקדם ולערכים שקרובים לי. אם אני נותן להתרחשות
הזה לקרות, אני מחליט על סוג של הסתגרות בבועה מאוד נעימה וחמימה של חבורה מאד
ליברלית ופתוחה (המתגוררת ברדיוס של קילומטר בדרום ירושלים), וזה באמת מאוד נחמד
וקל לדבר את "השפה שלנו", ולוותר על שאר הציבור הדתי בישראל. אבל גם
מבחינת החזון הרחוק וגם מבחינת ההתרחשות כיום זה לא נכון: מבחינת החזון, כאמור,
אני חושב שהמודל הפלורליסטי הקיצוני אינו בהכרח נכון לרוב האנשים, ואם ימשיכו
להתקיים מודלים מקבילים של פלורליזם "מרוכך" אני בסדר עם זה. אך יתרה
מזאת, אני חש אחריות כלפי הציבור הדתי הרחב. לדוגמה, ערכן של נשים בציבור זה יירד
וייבוזה אם אנחנו לא נהיה בתוך המערכה הזאת, והמאבק שלנו בתוך החברה הדתית תורם
לטובתן של אותן נשים, גם אם הן רק יחזיקו ספר תורה או יאמרו דברי תורה בפני
הקהילות שלהן. אני לא מוכן לוותר על הנשים הללו, ואני רואה בכך אחריות חשובה, גם
אם הן לא יחזיקו לגמרי בעמדה הפלורליסטית שאני נמצא בה.

"תוצר
תרבותי אוורירי"

אז החזון הוא חברה יהודית
על-זרמית, ואת ילדיך, למשל, תשלח לבתי הספר של ה"זרם השלישי"?

התשובה היא לא. אני לא אשלח אותם לזרם השלישי
באף אחד מהמודלים המוצעים בו היום: אם במודלים שבהם יש דיכוטומיה מאוד ברורה בין
דתיים לחילונים, ואם במודלים שמקדמים שיח שבו כל אחד מייצג את הזהות שלו על פי איך
שהוא מוצא לנכון. אני רואה כאן כמה כשלים חינוכיים שאפשר לעמוד עליהם.

האמירה הראשונה שלי נכונה לשניהם – בגיל היסודי
והתיכון, גיל עיצוב הנפש של הילד והנער, אני מאמין הרבה יותר בפלורליזם ששובר עולם
ערכי מובנה וקיים מאשר בפלורליזם שנשען על פלורליזם מלכתחילה. אנסה להסביר את
עצמי: אני חושב שמודל כמו שאני צמחתי בו, בתוך תפיסת עולם דתית מובנית וכללים מאוד
ברורים, מאפשר את העמדה הפלורליסטית הבריאה; כלומר, העובדה שבאתי מתוך קרקע מוצקה
וברורה שאותה שברתי לאחר מכן. בעיניי הכלים האלה יכולים להיות מוקנים רק בתוך שיח
"חד-ממדי" כזה או אחר. מובן שצריך לחשוב איך למתן את הדברים. אני לא
מתכוון דווקא למודל חינוכי קלאסי של בית ספר ממלכתי-דתי, אבל לפי ראייתי, החינוך
בגיל הצעיר צריך להיות משהו עם קורפוס תרבותי יותר שלם וחזק.

אני חושב שבמודלים מסוימים של הזרם השלישי
יוצרים תוצר תרבותי של מישהו שהוא לא פה ולא שם; מישהו שהוא לא "כופר"
אמיתי ולא איש אמונה אמיתי, והוא גם לא פלורליסט אמיתי. תוצר תרבותי מאוד
"אפור" ואוורירי ובלי אמירה משמעותית. בעיניי, היכולת שלי להגיד שיש לי
חלק מסוים בלב שלי שבאופן טוטאלי מתמסר לחסידות ולקבלה, ועם זאת במקום אחר מתמסר
באופן טוטאלי לערכים של פלורליזם וחשיבה ביקורתית, ויחד עם שני אלה עדיין קשור
בעמקי נפשי בתורת הרב קוק ועדיין מרגיש חלק ב"בני עקיבא" – זה בעיניי
פלורליזם הרבה יותר בריא. מי שאינו מחויב לשום דבר ולא בונה לעצמו שום נרטיב
משמעותי תרבותי – בסופו של דבר לא יוצר זהות תרבותית ואישית משמעותית.

התחושה שלי היא שזו תפיסה שאפשר להחיל אותה רק
במצב נפשי בוגר יותר. קשה להעמיד את זה במבחן, כי הרי אין עדיין
"תוצרים" בוגרים של החינוך המשלב מגיל יסודי, אז האינטואיציה שלי תישאר
בינתיים בגדר השערה, אבל אני חש אותה באופן חזק. אין לי בעיה שבגיל צעיר אומר לילד
שלי שאישה יכולה לעלות לתורה, ואם אני כמורה נמצא שם, בוודאי לא אסתיר את זה ממנו;
אבל גם אין לי בעיה לשלוח אותו לבית ספר שבו המורים מתנגדים לזה, וממני בבית הוא
ישמע אחרת. כבחירה אפריורית, בבוא היום אשלח את ילדיי למקום שהוא יותר דומה למה
שיש היום בממלכתי-דתי, עם פתיחות כמו שאפשר למצוא בתיכון "הרטמן" או
"פלך" מבחינת הפלורליזם של המורים, אבל לא למקום שבו חילונים ודתיים
נמצאים יחדיו.

מלבד זאת, יש בעיניי גם בעיה במודלים המציגים
שילוב בין שני הקצוות הדיכוטומיים – חילונים ודתיים. בעבר הייתי במקום הדיכוטומי –
סברתי כי החילונים צריכים לאמץ תפיסה חילונית מהותנית, והדתיים צריכים להיות דתיים
שלכתחילה, והמפגש ביניהם יגלה איך העולמות הללו יכולים להשתלב. הכל טוב ויפה
בכיוון זה, אבל ברמה האתית אנחנו מאבדים הרבה מאוד מעם ישראל, שנמצא במה שמוגדר
זהות מסורתית. מדובר בעיקר בציבור מזרחי גדול שלא מעצב את זהותו על פי המודל
הדיכוטומי המערבי, האשכנזי. במסורת המזרחית לא קיימת התפיסה של חילוני לעומת דתי
באופן בינארי. אם נגדיר קריטריונים כאלה לבית ספר שבו אתה או דתי עד הסוף או
חילוני וכופר "כמו שצריך" – המסורתי לא ימצא את עצמו לא פה ולא פה, וזה
חלק גדול מהציבור הישראלי. אם אנחנו כבר "חובשים את הכובע" הכלל-זרמי,
אנחנו מפספסים אותו במודל הזה. יתרה מזאת, אני גם רוצה לתת מקום ללב הרדיקלי שלי
ולומר שאליבא דאמת יש משהו נכון יותר בתפיסה המסורתית, מהמקום הפלורליסטי; יש משהו
יותר נכון במגוון הזה, במנעד הזה. אם הייתי צריך לעצב את הזרם השלישי, הייתי נותן
יותר משקל למודלים שבהם כל אחד מעצב את זהותו על פי ה"סלט" שבא לו. אבל
שוב, זו רק נטיית הלב שלי כאדם פרטי – כפרסונה ציבורית וכיו"ר "נאמני
תורה ועבודה", אני סבור אחרת.