בעקבות מאמרו של הרב מלמד, דעות 57: 'השירות והאומה'
הערות על מאמרו של הרב מלמד ותגובת העורך
מיכל ברגמן
בעקבות פרסום מאמרו של הרב אליעזר מלמד בגיליון דעות האחרון מבקשת מיכל ברגמן לנתח את המשמעויות הקשות העולות מן המאמר בנוגע ליחס לנשים. מתוך כך היא מבקשת להעלות את השאלה הקשה: האם דברים מעין אלו ראויים לפרסום ב"דעות"? תגובה למאמר מגליון 57 "השירות והאומה", והתייחסות של עורך דעות לדברים
בגיליון מס' 57 של דעות, התפרסם מאמרו של הרב מלמד: 'חשיבה מחודשת על השירות-הלאומי'. ברצוני להתייחס לשתי סוגיות: האחת, היא עצם פרסום המאמר, השנייה – תוכן הדברים.
לעניין הסוגיה הראשונה: עצם פרסום המאמר כדעה בפני עצמה, ללא דעה נגדית, יוצר רושם כי זוהי עוד אחת מדעותיהם הרבות של אנשי 'נאמני תורה ועבודה'; כמובן שאין זה כך. בתחילת הדברים הם אף מתוארים על-ידי המערכת כ-"התבוננות חדשה". ברור שאין כאן דעה חדשה, אלא דעה שמרנית וישנה מאוד; דעה הרחוקה מהדעות המקובלות בקרב 'נאמני תורה ועבודה' בנוגע למקומן של נשים בחברה הישראלית ולמקומן של צעירות דתיות בהשתלבות ובתרומה לחברה הישראלית.
המוטיבציה לפרסום מאמר שכזה, שבתוכנו אדון, כאמור, בחלק השני של דבריי, תמוהה: הרב מלמד הוא אישיות מוכרת ודעותיו מוכרות. כל הרוצה, יבוא ויקרא את דבריו מעל דפי 'בשבע', באתר ישיבת 'הר ברכה' ועוד. אין כאן מתן במה לדעה בלתי מוכרת שיש להביאה בפני הקהל הרחב. הדברים מוכרים וידועים לכל הדורש אותם. דעותיו של הרב מלמד רחוקות מדעות 'נאמני תורה ועבודה', ואם ישנה מוטיבציה להביא בפנינו, הקוראים, מגוון דעות, ישנן דרכים ראויות לעשות זאת. ניתן, למשל, להביא את דעתו של הרב מלמד, ולצדה דעה של כותב או כותבת מאנשי 'נאמני תורה ועבודה'.
אוסיף ואומר כי הבאת דעה החורגת באופן כה ברור מדעות התנועה דורשת הסבר מצדו של העורך: הן על עצם ההחלטה על פרסומה, הן בנוגע לקביעה כי מדובר בדעה חדשה.
זאת ועוד – פרסום דעה שכזו מעלה שאלה על מידת הסובלנות והפלורליזם הנדרשים מכתב-עת כדעות: האם פלורליזם משמעו הבאת כל דעה? חקירה ובחינה של יסודות התנועה בכל פעם מחדש? האם משמעותו של פלורליזם הוא מתן במה לדעה הנוגדת עקרונות מחשבתיים ומעשיים של התנועה?
אני סבורה שהתשובה לשאלות הללו היא שלילית. רובנו בחנו את דעותינו אל מול דעות כדעותיו של הרב מלמד משחר חינוכנו בחינוך הדתי. בגרנו והחלטנו לבחור בדרך אחרת. בעיניי, אין צורך לבדוק את הנחות היסוד שלנו בכל יום תמיד, בוודאי כאשר זוהי בחינה חד-צדדית: תמהני, האם היה הרב מלמד מביא לעיתונו או לישיבתו דעות מבית-מדרשה של 'תורה ועבודה' בנוגע לזכותן של נשים להחליט על גופן ועל תכנון המשפחה שלהן גם במחיר דחייה של גיל ההורות? דומני שהתשובה לשאלה הזו ידועה וברורה.
פלורליזם, על-כן, אינו מתן במה לכל דעה והוא נועד לחזק ערכים מסוימים על-חשבון ערכים אחרים, כמו בכל תנועה אידיאולוגית אחרת. ידועה האמרה הפלורליסטית כי החורים במסנן הפלורליסטי שלי אינם כה גדולים עד שהשכל שלי יכול לגלוש מהם החוצה – כוחה של האמרה הפופולרית הזאת יפה גם כאן.
עתה אפנה אל הסוגיה השנייה – סוגיית תוכן דבריו של הרב מלמד.
הגישה הכללית של הרב מלמד רואה את בנות ישראל הצעירות – אלה שגילן נע סביב העשרים – כרתומות למטרה החשובה של ריבוי צאצאים לעם היהודי. זוהי הנחת היסוד המשתמעת מהדברים, ועליה הוא מבסס את דעתו בנוגע לחשיבות תרומתן כבנות שירות-לאומי (על צבא כמובן הס מלדבר). כאמור, גישה שמרנית זו אינה חדשה כלל והיא חלק משיח לאומי-שמרני האופייני לחברות סגורות (לרוב לאומיות או דתיות במובהק), לאו דווקא יהודיות. גישתן של חברות אלה רואה באישה רחם לאומי, אשר מטרתו לחזק את הלאום ולהרבות אותו. לשם-כך ולשם שמירה על מסגרת קהילתית-דתית אחידה, יש להשיא את הבנות בגיל צעיר ולייעד להן תפקיד כאימהות. הרב מלמד עקבי בגישה זו לאורך כל דבריו, הגם שאינו אומר זאת במפורש עד תומם.
הרב מלמד מודאג מדחיית גיל הנישואין בשל השירות-הלאומי. נישואין לאחר שירות-לאומי מביאים, לדעתו, ל-"התנגשות משמעותית בין הנישואין והלימודים".
הרב אינו מציין מהי אותה התנגשות משמעותית, ונקל לשער כי הכוונה היא לכניסה מידית להיריון תוך כדי לימודים; האם הצעירה היא-זו המטפלת בתינוק, ומכאן, שעליה לוותר או לדחות את לימודיה. באופן תיאורטי, בהחלט ייתכן מצב שבו הזוג הצעיר מחליט לדחות את הבאת צאצאיו לעולם עד תום הלימודים של אחד מהם, מצב המותר גם הלכתית, כידוע. אלא שבעולמו הלא-חדשני של הרב מלמד לא רק שתכנון המשפחה אינו בא בחשבון, אלא שבאותה "התנגשות משמעותית" על האישה לשלם את המחיר.
דבריו של הרב מלמד רצופים הסתמכות על נתונים עלומים, האמורים לשכנע אותנו באופן אובייקטיבי בחשיבות הוויתור על השירות-הלאומי. מעבר לבעייתיות הגדולה הטמונה בהסתמכות על 'נתונים' שאינם פרוסים לעינינו, נשאלת כאן שאלה עקרונית על המתודיקה של הטיעון: האם הנתונים הם שהביאו את הרב מלמד להחזיק בדעתו או שמא דעותיו של הרב מלמד הן שהביאו אותו להיעזר באותם 'נתונים'?
הרב מלמד קובע מהו גיל הנישואין הטוב ביותר, כשהוא מתעלם מהגירושים ההולכים ומתרבים בעקבות נישואי-בוסר מרובים.[1] גרוע מכך – בדבריו ישנה התעלמות מהאפשרות לראות בבחורה הדתית אינדיבידואל ואישיות בעלת שאיפות ורצונות שאינם רק לידת ילדים ומימוש האימהות. הרב מלמד רותם את הנשים הצעירות למפעל הנישואין וההתרבות היהודי. הוא מוסיף וטוען כי בנות הבאות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות הן הראשונות לדחות את נישואיהן על-מנת לרכוש מקצוע. גם כאן מתבססים הדברים על נתונים בלתי ידועים. אם קידומן של בנות אלה הוא חשוב, ואני סבורה שכך הוא, ראוי לדאוג למלגות מחיה משמעותיות בעבורן, ולא לחסום את האפשרויות שלהן לתרום תרומה משמעותית בשירות-לאומי או בשירות צבאי.
הרב מלמד גם קובע כי תועלתן של הבנות המשרתות בשירות-הלאומי נמוכה מתועלתם של עובדים בשכר. קביעה בלתי מבוססת זו נכונה כמובן גם כלפי שירותם של חיילים-גברים, הנדרשים להשתלם במקצועות צבאיים, בעוד צבא שכירים מקצועי יכול לתת מענה יעיל יותר, ואולי אף זול יותר. משום מה, בוחר הרב מלמד שלא להקיש גזֵרה שווה משירות הבנות לשירות הבנים.
בסופם של דבריו, הרב מלמד פונה אל הנקודה המרכזית –
"היבט נוסף שראוי להסב את תשומת-הלב אליו הוא ההיבט הדמוגרפי. עובדה מפתיעה היא כי גידול האוכלוסייה מושפע מגיל הנישואין לא פחות מאשר ממספר הילדים. כאשר זוג הורים מוליד יותר משני ילדים, הרי שבכל דור האוכלוסייה גדלה; כמו כן, ככל שמתחתנים בגיל צעיר יותר, כך אורך הדור מתקצר, וממילא הגידול מהיר יותר. ככל שמספר הילדים רב יותר, כך ההשפעה של קיצור אורך הדור רבה יותר.
השירות-הלאומי הוא, אם כן, מכשול בדרך לייעודן של הבנות כרחם לאומי. על-פי הגיונו של הרב מלמד, עדיף להתחתן בגיל ראשית הפריון (סביב הגילאים 11-13), ואולי רק חוקי מדינת ישראל מונעים זאת ממנו. טיעונים אלה מתעלמים משינויים חברתיים ותרבותיים עמוקים שעוברת החברה הישראלית בכלל, וזו הדתית – בפרט. הם גם אינם רואים את העצים שמהם מורכב יער ההתרבות של העם היהודי: האם זהו תפקידה של אישה צעירה מאוד בעולם – לדאוג לריבוי העם היהודי? האם אין לה שאיפות, רצונות וחיים שלמים ומשמעותיים מעבר לקיצור משך הדור הבא של העם היהודי? האם כל ייעודה ותפקידה הוא ללדת? האם ילודה אינה עניין לשני בני-הזוג לענות בו ולהחליט עליו מתוך רצון בילדים ולא (ובוודאי לא רק) מתוך רתימת חייהם וחיי צאצאיהם לייעוד כללי?
ובחזרה לשאלה הראשונית – האם אלו הן הדעות אשר 'נאמני תורה ועבודה' חפצים להפיץ לנוכח מקומן ההולך ומצטמצם של בנות ונשים בעולם הדתי?
תגובת עורך דעות
אוראל שרפ
פרסום מאמרו של הרב מלמד בא לאחר לבטים רבים, אך עם זאת, אני סבור כי ההחלטה לפרסם את הדברים נכונה וראויה.
אני מקבל את הניתוח אשר מחדד את הבעייתיות הקיימת בדברים שכתב הרב מלמד. אכן, בדבריו טמונות מספר רב של הנחות יסוד בעייתיות, אשר אינן משקפות את עמדותיהם של אנשי 'נאמני תורה ועבודה'. עם זאת, כפי שניתן להבין באופן פשוט, מובן כי מטרת פרסום הדברים לא באה כדי להכליל את דעותיו של הרב מלמד בתוך קשת הדעות של 'נאמני תורה ועבודה'.
כמו-כן, מובן מאליו שאין בכוונת מערכת דעות לעודד עמדות שוביניסטיות. במובן זה – מערכת דעות, כחלק מתנועת 'נאמני תורה ועבודה', מקדמת את מעמד הנשים באופן עקבי. עמדות התנועה בנושא זה ידועות וברורות.
אולם, בבסיס הדברים של מיכל ברגמן עומדת הנחת יסוד שאיני שותף לה: הנחת היסוד הזאת קובעת כי דעות אמור לפרסם אך ורק עמדות המייצגות את חברי התנועה. גם אם נניח, לצורך הדיון, כי כתב-העת מכוון אך ורק לחברי 'נאמני תורה ועבודה', אני משוכנע שיש רווח משמעותי ממפגש בלתי אמצעי עם עמדות שונות ואף מנוגדות לחלוטין לאלו המקובלות בקרב חברי התנועה. כפי שציינה מיכל ברגמן, אכן, הרב מלמד אינו זקוק לפלטפורמה של דעות כדי לקבל תהודה לדבריו. עם זאת, אני סבור כי ההפך נכון – 'נאמני תורה ועבודה' זקוקה למפגש ישיר עם השיח הקיים בחברה הדתית, גם כאשר הוא קשה לעיכול. היכרות ומפגש ממקור ישיר עם הרב מלמד, דווקא ללא ניתוח ותגובה מידיים יש בכוחם לייצר שיח היכול להפוך לשפה משותפת עם כלל הציבור הדתי – שפה אשר תאפשר לתפישות ולעמדות להתחדד.
יתרה מכך: הרווח הנקי טמון גם בהכלת השיח הרחב יותר. עמדותיהם של אנשי 'בית הלל' זכו להיות לעמוד-השדרה של ההלכה היהודית רק משום שהם הקדימו את דברי 'בית שמאי' לדבריהם. אני תקווה כי דעות יוכל לשמש במה לשיח כן ואמִתי, שמתוך שהוא מצליח להקשיב לעמדות רחבות ולדעות השונות, כפי שהוא מייצג בשמו, יוכלו העמדות שהוא מבקש לקדם לקבל תהודה ונוכחות רחבה יותר בציונות הדתית ובחברה הישראלית.
לצד זאת, ובשולי הדברים, אבקש להסביר את ההקשר והחשיבות המקומיים שראיתי בפרסום דבריו של הרב מלמד: הגיליון שעסק בנושא השירות הצבאי והלאומי נערך מתוך ההקשר אשר עמד על הפרק בימי ראשית הקיץ – הניסיון לגיבוש החוקים בנוגע לגיוס החרדים. ערעורו של הרב מלמד על התועלת שבגיוס הרחב – אם נוטלים ממנו את מגמות עידוד הילודה, אשר לא בהן ראיתי את לב הדברים – הוא ללא-ספק מעורר מחשבה. כפי שציינה מיכל ברגמן, אותו היגיון מעורר, כמובן, ספקות גם בנוגע לשירות הצבאי, ומוביל – מכיוון לחלוטין בלתי צפוי – לדיון על חשיבותו של צה"ל כצבא העם. גם בדיון זה נראה לי כי ל'נאמני תורה ועבודה' עמדה ברורה, אך הבירור המחודש שמאמר זה מזמין בסוגיה זאת נראה, לטעמי, חשוב. עם זאת, חשיבות זאת שולית, כאמור, ביחס לעצם האפשרות ללכת בדרכו של 'בית הלל'.
