הצד הלא-סוציאלי של השמיטה
הרב ישראל רוזן
א. מצוה אי-כלכלית
קימת נטיה חינוכית לראות בשמיטה מצוה חברתית-סוציאלית. צליל זה ערב לאזנינו והוא נפוץ כאשר עוסקים בהסברת המצוה במסגרות לימודיות ותקשורתיות. טענתנו בשורות הבאות היא כי יש פנים לאמירה המהופכת; השמיטה איננה מצוה סוציאלית, ואף מנוגדת לה. אעפי"כ, זו מצוה מן התורה, וטעמיה נטועים במישורים אחרים. בין כך ובין כך, עלינו לקיימה ולדבוק בה ללא קשר לטעמיה.
מן המבט הכלכלי אין ספק כי מצות השמיטה איננה כלכלית, ומנוגדת לכל תפישה כלכלית, ממש כמו מצות השבת. הימנעות מעבודת האדמה, הפקרת הפירות והפסקת המסחר בהן, איסור ייצוא תוצרת שביעית לחו"ל – כל אלו אינם כלכליים , ולא באו אלא לקרוא תגר כלפי המירוץ הכלכלי הבלתי פוסק. כאמור, בנקודה זו קיים דמיון רב בין השביעית לשבת, שהרי זו איננה 'כלכלית' בעליל; השבת עוצרת את מירוץ החיים, את חיי הכלכלה, את עיסוקי החול ואת המירדף אחר ההישגיות. בכך גדולתה, למרות – ואולי דוקא בשל – המחיר הכלכלי הכבד הכרוך בשמירתה. השבת נועדה להעלות את האדם מעל לחיי החומר, להפנותו לעולמות רוחניים או, למצער, לאפשר מנוחה פיסית לכל; "אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ,ט). ללא ספק, יש מחיר לערכים סוציאליים והשבת היא הגבוהה שבהם.
כאן, לעניות דעתי, מסתיימת ההשואה בין השבת לשביעית; בתחום הכלכלי יש ביניהם דמיון רב, בהיבט החברתי, הסוציאלי, המשמעות כמעט מהופכת. השבת – איננה כלכלית אך סוציאלית 'בגדול', השמיטה – איננה כלכלית ואיננה סוציאלית.
טיעוני זה זוקק הסבר, והריני פורסו בשורות הבאות.
ב. היגדים סוציאליים
כפי שנזכר בהערה דלעיל, הרמב"ם במורה נבוכים מעלה את הסעיף הסוציאלי שבשמיטה "לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר 'ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה'".
מבט זה עולה לכאורה כהד מן הפסוקים הכל-כך פסטוראליים הטבועים בפרשת השמיטה שבתורה (ויקרא כה,ו-ז): "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". השויון הסוציאלי מבצבץ היטב מן המקרא, והוא מקיף את האדון ועבדיו, את הגבירה ושפחתה, ואף הבהמות מצטרפות לחגיגת הפקר יבול הפלחה והירקות אשר צמחו מאליהם או פירות האילן שגדלו כדרכם.
הרמב"ם העדיף לצטט את הפסוק מפרשת משפטים (שמות כג,יא), שם נזכרים במפורש האביונים, המצויים בתחתית העשירונים: "והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה". התחושה הסוציאלית מתחזקת בהקשר זה שכן הפסוק שלאחריו עוסק במנוחה השבת, הסוציאלית לכל הדעות, והסמיכות לכאורה מעלה שתי מצוות אלו בקנה אחד: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" .
מצות שמיטת כספים בשלהי שנת השבע, אף היא מדיפה טעם וריח של סוציאליות, של ויתור על הלואות, שמיטת חובות: "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו… לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'… כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך… השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". ה'אביון' מככב בפסוקים אלו ואין ספק כי מצות שמיטת כספים בודאי מכוונת לטובת העשירון התחתון, הלוה הדל .
ביטוי נמרץ להיבט הסוציאלי שבשמיטה, וההשואה ההדוקה לשבת, ניתן ע"י הראי"ה קוק בהקדמת ספרו "שבת הארץ". שם נשטחה משנתו ההגותית "על ערך השמיטה והיובל בחיי ישראל בכלל ובתחית האומה, הארץ והתורה". משפט המפתח במסה זו, שכבר הפך לפתגם, הוא הקביעה כי "אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה".
לאחר פתיחה זו, המשוה את יום השבת בגיזרת היחיד לשנת השמיטה, במערך האומה, באים משפטים מלאי הוד, הקושרים שבחים רבים להיבט הסוציאלי של השמיטה. להלן אחדים מהם (בקיצורים נדרשים):
הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה אומה זו… לידי עליתה למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים…
שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ! שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה: "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'". שנת שויון ומרגוע, התפשטות הנשמה, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלהי שורר על כל אשר נשמה באפו; "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי… האדם חוזר אל טבעו הרענן… רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל; "שנת שבתון יהיה לארץ – שבת לה'!"
קטונתי מלהרהר אחר 'משורר תחית הקודש', הראי"ה קוק. בודאי נכוחים הדברים במבט חזוני אידיאלי. בעולם המעשה, ובזרם החיים השוטפים, דומה כי צד שני למטבע, והם הצדדים האי-סוציאליים של השמיטה (וכאמור, אעפי"כ קיים נקיימנה!).
ג. היבטים א-סוציאליים
נמנה להלן שתי נקודות מרכזיות במסכת הלא-סוציאלית של מצות שמיטת קרקעות;
1. אי-שויון בין חקלאים לבעלי עיסוקים אחרים
בעוד שהשבת שוה לכל הרי השביעית 'מפלה' בבירור בין עובדי המיגזר החקלאי לאחרים. גם בימי קדם בהם חלק ניכר מן העם ישב 'תחת גפנו ותחת תאנתו' עדין היו רבים שלא התפרנסו מחקלאות (ובכלל טעות העולה כדי כפירה היא לומר שהתורה ניתנה לפי עובדות החיים 'בימים ההם'). לגבי האוכלוסיה הלא-חקלאית שנת השמיטה לא מהוה פגיעה משמעותית בפרנסה ולא מורגשת במישרין במקור ההכנסה.
מנקודת מבט זו השמיטה מעמיקה את הפער החברתי בין המעמד החקלאי, אשר מאז ומעולם היה נחות במדה מסוימת, לבין מעמד הסוחרים, המלמדים, בעלי המלאכה ואחרים (בימינו: בעלי מקצועות חפשיים, פקידים וכיו"ב) שאינם מנועים משיגרת חייהם הכלכלית.
הטלת מעמסת 'פרנסת האביונים' על החקלאים מפקירי אדמותיהם בלבד איננה 'חקיקה סוציאלית'. אכן, הטעם הפשוט למצוה זו היא הבלטת ערך "לה' הארץ ומלואה", והנמכת התחושה הרכושנית של בעלי הקרקעות.
2. רעבון – מעמיק פערים סוציאליים
שמירת שביעית משמעה מדה מסוימת של 'שנת רעבון'. הקב"ה הכתיב במפורש בתורתו: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה,כ-כא). קיומה של המצוה איננו מותנה במילוי ההבטחה האלקית, ובפשטות זו גזירת 'רעבון חלקי מרצון', כביטוי להכרתנו באדנות האלקית על הארץ ומטעמים נוספים.
מן המפורסמות הוא שרעב מגדיל את הפער החברתי בין מי שיש לו לבין חסרי כל. העשיר ידע לדאוג מבעוד מועד ולמלא אסמיו בר. העני, וגם המשתייך למעמד הבינוני, איננו מסוגל לכך, והדברים מוכרים וידועים ואינם צריכים לפנים.
רעבון צרכני זה איננו קשור למיגזר החקלאי בלבד. כל הנזקק למאכל יודע אל נכון כי בשמיטה היוקר מאמיר והמדפים ריקים (כאשר מצות שמיטה נוהגת לפרטיה ולכללותיה), ואלו אינם סגולה להקטנת פערים חברתיים אלא להרחבתם.
תוצר לואי של מחסור במזון (ובכל מצרך חיוני אחר) הוא צמיחת 'עשב בר' בדמות 'סוחרי שביעית'. הללו מנצלים את החסר ו'מתנדבים' לספק מזון (המצוי להם מן ההפקר) בכסף מלא ומסופסר. לא לחנם כללו חז"ל את סוחרי השביעית ברשימת פסולי עדות בצד גזלנים ומבלי עולם (משנה, סנהדרין פ"ג משנה ג). התפתחות הכרחית כמעט (לפי הטבע האנושי) של תנאי 'שוק שחור' מנוגד להיבט הסוציאלי ותורם להרחבת פערים סוציו-אקונומיים.
ד. והשמיטה לעולם תעמוד!
אין בדברינו, חלילה, כדי למעט מדמותה של השמיטה ולדבר בה סרה. הכל מודים כי חיוב המצוות איננו מותנה בטעמן, וגם אם הוא נשגב מבינתנו – המצוה בעינה עומדת. טעמי המצוות העסיקו הוגים ומחנכים, דרשנים ופילוסופים בכל הדורות, מבלי למעט את הדמות ומבלי לפגום במחוייבותנו לתרי"ג המצוות ולדקדוקיהן.
דיוננו כאן איננו בסוגיא זו של טעמי המצוות והנגזר מהם. טענתנו היא כי ההיבט הסוציאלי איננו מבשיל לכלל 'טעם המצוה' אפי' ברמה העקרונית, ההגותית. אדרבה, השמיטה כולה אומרת אי-כלכלה, אי-שויון-מעמדי אלא צו התורם לפער חברתי – ואעפי"כ "נעשה ונשמע"!
