הציונות הדתית: הגיע זמן שדרוג / אמנון שפירא

 

not memberg

 

"איני רוצה עוד להתווכח עם חבריי החושבים כמוני. זמני בעולם הזה מתקצר, וצריך לעשות מעשה, והוא: לפרוץ את המסגרות הקיימות, כדי להקים גוף מרכזי ומוביל בציונות הדתית, ברוח אמ"ת (אורתודוקסיה מודרנית תורנית)". אמנון שפירא מציע קווי מתאר לגוף חדש שיאגד את הציונות הדתית המרכזית, ומתאר את משימותיו העיקריות

פרופ' יהודה באואר פותח את ספרו העם המחוצף בהצהרה, ש"אני אדם זקן, וכבר אין לי זמן". באואר, בן 91, אינו רוצה לשחק לפי הכללים, אלא לכתוב מה שיעלה בדעתו וכיצד שיעלה. אמנם אינני בן גילו (אם כי מתקרב לשם) אבל מרגיש דומה. כבר אינני רוצה ניתוחי עומק, אלא רק להסיק מסקנות, בכתיבה ארעית של כותרות בלבד, בבחינת 'סיעור מוחות'. וכל 'סיעור מוחות' מוצג בכוונה לא מסודר ולא מלוטש, כדי לפתוח מסלולי חשיבה שונים ולא מקובעים. לכן, אין זה חשוב אם תהיינה סתירות בדבריי הבאים, או שלא הכול יהיה ברור, או שתישארנה שאלות פתוחות. חשובה המנגינה.

כללית, איני רוצה עוד להתווכח עם חבריי החושבים כמוני. זמני בעולם הזה מתקצר, וצריך לעשות מעשה, והוא: לפרוץ את המסגרות הקיימות, כדי להקים גוף מרכזי ומוביל בציונות הדתית, ברוח אֱמֶ"ת (אורתודוקסיה מודרנית תורנית).

א. מ'כנס לביא' ועד 'עדה'

לפני כעשרים שנה (ולרגל יובל השישים של טירת צבי), נולד 'כנס לביא לאורתודוקסיה מודרנית', ושותפים לו היו אז הקיבוץ הדתי, אוניברסיטת בר אילן, 'בית מורשה' בירושלים, ארגון 'עדה' שבארצות הברית, בוגרי ישיבה־אוניברסיטה בארץ, ועוד. אחר כך המשיכה 'עדה' כפעילות עצמאית בארצות הברית, והיא נעצרה מסיבות שונות. אבל הנסיבות האידיאולוגיות שהביאו לייסוד כנסי 'לביא' ו'עדה' נשארו בלתי פתורות, ועוד הוחרפו, לנוכח העמדות החרדיות והחרד"ליות המתחזקות בארץ (שיש בהן עיוות גמור של דת ישראל, כולל 'ישיבות הקו'). אבל, כמו בחקלאות, הכישלון של היום הוא האתגר לניסוי חדש ומוצלח של מחר (הבנה זו הביאה את פרופ' עדה יונת לפרס נובל בכימיה). בתור שם זמני נקרא לגוף החדש 'עדה'.

ב. בין 'אורתודוקסיה מודרנית' ל'חרדיות־לאומית'

הציונות הדתית נוסדה כידוע ב־1902 בהצעת הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד 'המזרחי', להקמת 'ישיבה מתוקנת' ובה לימודי חול בצד לימודי קודש, והיא תנועה מהפכנית במהותה. כיום קיימים בתוכה שני זרמים עיקריים, שהתפתחו מזה יובל שנים: ה'אורתודוקסיה המודרנית' ו'חרדיות לאומית'. באקדמות כו (תשע"א)[1] הקדשתי ניתוח מפורט להבדלים הרעיוניים בין הזרמים הללו, על סמך שש חלוקות שונות, שכולן קרובות זו לזו, בהתאם להצעותיהם של הרב ד"ר רונן לוביץ, הרב פרופ' שאול (סול) ברמן (שפורסמה בארצות הברית באנגלית ובארץ בעברית), נאמני תורה ועבודה, הרב ד"ר יונה גודמן, הרב יובל שרלו, ולבסוף הצעת חלוקה שלי, הכוללת 17 נושאים בשישה תחומים, והם:

(א) דת ואמונה: 1. ציונות דתית אשלייתית לעומת ציונות דתית בלתי־אשלייתית; 2. אמונה 'אמיתית', לא ביקורתית, לעומת אמונה ספקנית וביקורתית; 3. קבלה של הפונדמנטליזם או דחייתו; 4. אופי לימוד התנ"ך (לפי חז"ל או 'בגובה העיניים'); 5. חומרות; (ב) חינוך ותרבות: 6. חינוך בממ"ד או חינוך ב'תורני'; 7. לימודי חול ומדעים; 8. תרבות כללית והיצירה האנושית האוניברסלית; (ג) מעמד האישה: 9. מעמד האישה, הפרדה מול עירוב בין המינים; (ד) יהודים ונוכרים: 10. היחס לנוכרי ולאומות העולם; (ה) סמכות ואוטונומיה: 11. סמכות רבנית מול אוטונומיה אישית; 12. 'דעת תורה'; 13. 'אמונת חכמים'; 14. פסיקה פוליטית והלכה; (ו) מדינת ישראל וחברה יהודית: 15. תורה בעימות עם הדמוקרטיה; 16. מדינת ישראל כ'מדינת התורה', או ככלי לחברה של 'תיקון עולם'; 17. היחס לחילוניים.

המחלוקת בין הקטבים היא אפוא טוטלית, ומקיפה כמעט כל נושא רלוונטי.

ג. אי אפשר להיפרד, אבל הגיע זמן שדרוג

למרות שאנחנו חלוקים בכל הספקטרום התורני, איננו יכולים להיפרד זה מזה. ראשית, כי קיימת מעורבות אישית: משפחות רבות מחולקות ומפוצלות ביניהן, ומשפחה לא מפרידים. ושנית, כי ישנה מורכבות בנושאים שונים, ורבים מאתנו נמצאים בשני המחנות, סימולטנית. למשל, לפני שנים אחדות נשאל הרב אליעזר מלמד בעיתון בשבע, האם מותר לסטודנט ללמוד באוניברסיטת בר אילן, למרות הלבוש הלא־צנוע של כמה מהבנות שם. הרב, לאחר כמה הסתייגויות, קבע שמותר לו, משתי סיבות: (א) בגלל מדעי הטבע (כנראה, בגלל הרמב"ם המצדד בלימוד מדעים כדרך להכרת ה'); (ב) בגלל "פרנסה מכובדת". שבוע לאחר מכן הוא הותקף, באותו עיתון, על עמדתו זאת, אך נשאר איתן בעמדתו, ולא חזר בו. נאמני תורה ועבודה לא היו יכולים לנסח באופן טוב יותר עמדה 'ליברלית' בנושא כה קריטי מאשר הרב אליעזר מלמד ה'חרד"לי'. ועוד הרבה.

המסקנה – לא להיפרד, אבל להקים מחדש את הציונות הדתית המרכזית, שבאופן בסיסי משקפת אותם ערכים שנאמני תורה ועבודה נאבקים עליהם בעשורים האחרונים. ציונות דתית שתשקף תורת חיים, שהיא תורנית במובהק מחד גיסא, ועם זאת היא הומניסטית ואוניברסלית מאידך גיסא. אין זו פשרה בין יהדות ל'ליברליזם', אלא זו היהדות במיטבה. וזה קוֹל שהוא בשורה לישראל ובשורה לעולם.

ד. שיתופי פעולה, וקואליציה של ארגונים

נאמני תורה ועבודה אינם יכולים לשאת את המשא לבדם, כי הם קטנים וכי הם מגזריים. לכן צריך קואליציה לאומית ואף עולמית של כוחות; גם רבניים, גם אזרחיים, גם חברתיים וגם מסורתיים. לא אציין דוגמאות, כי רבות הנה, וזה הנושא הראשון שצריך להיות נדון. ישנם הרבה מאוד כוחות קרובים בחברה הישראלית, וישנם גם ארגוני־על הכוללים בתוכם עמותות רבות (והדוגמאות ידועות), והשאלה 'מי בראש' היא קריטית, כי היצרים האנושיים חזקים, והם יכולים להיות חיוביים ולקדם כל מטרה, אבל הם יכולים גם להתפרע, ולתקוע מקלות בגלגלים של יוזמה חדשה.

ה. ארבעה מעגלים של תורה

בתורה יש יותר מקול אחד, ולכן הזכות, וגם החובה, לבחור את הקול הנכון בעינינו. 'עדה' (כאמור, שם זמני) תשמיע ארבעה קולות מעגליים, תורניים, שכולם מעוגנים בתורה. ארבעה קולות אלה הם שונים, וגם משלימים: הקול הראשון יהיה כלפי הציונות הדתית בישראל; הקול השני יכוון כלפי הישראלים כולם, כולל ה'חילוניים'; השלישי כלפי יהודי העולם; והרביעי כלפי העולם. ארבעה 'קולות' כאלה הם הקול הנכון של התורה עצמה, שדיברה אל קהלים שונים: היא דיברה אל כל יחיד בישראל, והיא דיברה אל העולם כולו. אלא שאנחנו, בקוצר דעתנו, צמצמנו את התורה לתחומים סגורים של מגדר ומגזר.

'עדה' (כאמור, שם זמני) תשמיע ארבעה קולות מעגליים, תורניים, שכולם מעוגנים בתורה. ארבעה קולות אלה הם שונים, וגם משלימים: הקול הראשון יהיה כלפי הציונות הדתית בישראל; הקול השני יכוון כלפי הישראלים כולם, כולל ה'חילוניים'; השלישי כלפי יהודי העולם; והרביעי כלפי העולם. ארבעה 'קולות' כאלה הם הקול הנכון של התורה עצמה, שדיברה אל קהלים שונים: היא דיברה אל כל יחיד בישראל, והיא דיברה אל העולם כולו. אלא שאנחנו, בקוצר דעתנו, צמצמנו את התורה לתחומים סגורים של מגדר ומגזר.

ו. אין סתירה בין 'ליברליזם' ל'רפובליקניזם'

התנ"ך הוא המקור האוניברסלי לזכויות אדם, שנברא בצלם אלוהים, לשוויונו ולחירותו. כמו במקרה של 'כרם נבות' (מלכים א כא), שאף על פי שנבות נסקל בהוראת השליט, וכרמו, נחלת אבותיו, הוחרם, הנה סוף הסיפור מלמד, כי לאחר שהנביא אליהו התייצב מול אחאב, הוכיחו וייסרו ("הרצחת וגם ירשת?"), המלך נכנע והתחרט על מעשיו. במאבק בין המלך ובין היחיד – העיקרון של חופש הפרט, גם לאחר רצח נבות, גבר. זו עדות לחשיבותם היתרה של ערכי זכויות האדם, במקביל להגבלת כוחו של השליט ולעליונות החוק. לפיכך, תנועה יהודית יכולה להתגדר כ'ליברלית' (מלטינית: libertas – חירות) עקב דמיון, אמנם חלקי, לליברליזם המודרני, מיסודו של ג'ון לוק (המסכת השנייה על הממשל המדיני, 1689), הנשען על בסיס האדם וחופש הפרט.

המטרה היא להשמיע קול יהודי חזק, שפוי, ברוח של תורת חיים – תורה שתובעת מאתנו לקחת חלק בכל תחומי החיים. קול מוסרי המדבר אל העולם. הקול צריך להישמע בקביעות וברציפות, כדי להשפיע על החיים בישראל ובעולם. הקול יישמע כקול של קולקטיב, ולא כקולו של היחיד. הוא יבוא לידי ביטוי בפומבי על ידי צוות מרכזי, קבוע ומתחלף, שישמיע קול אחד, אבל מגוון

עם זאת, התנ"ך עצמו לכל אורכו, מצדד בקיומם המוצק של עמים ולאומים בעלי גבולות. לפיכך עשויה תנועה יהודית־תורנית להתגדר גם כ'רפובליקנית', במובן המקורי של המונח – רשות ציבורית: res publica. לפי הגדרה זו, הקולקטיב הוא העומד במרכז, בדגש על 'הטוב המשותף' החברתי; וזאת, לעומת העדפות פרטיות של יחידים, שאותן מדגישה התפיסה הליברלית. מכאן תפיסה יהודית־תנ"כית ייחודית, שלפיה אין סתירה בין הרעיון ה'ליברלי' ל'רפובליקני'. אדרבא, יש השלמה ביניהם: זכויות היחיד, אושרו וחירותו, יבואו לידי מיצוי והעשרה דווקא במסגרת קהילתית או לאומית, בעלת אתוס קולקטיבי (ובניגוד למתואר במסכת השנייה של לוק, שצידודהּ בזכויות היחיד הביאה אותה להגבלת המדינה). לכן, במחילת כבודו, טעה עד מאוד בג"ץ קעדאן, שאילץ את תושביו היהודים של היישוב קציר לקבל מוסלמי לתוכה. בכך קנה בג"ץ את תדמיתו כ'אויב העם' בזכות גמורה: ה'ליברליזם' אינו סותר את הלאומיות, אלא משלים אותה (והלוואי שאירופה הנוצרית תבין זאת ותוכל לשמור על מסורת זו, פן תיכחד, חלילה, בעוד דור, בידי אסלאם קיצוני).

ז. מהי המטרה?

המטרה היא להשמיע קול יהודי חזק, שפוי, ברוח של תורת חיים – תורה שתובעת מאתנו לקחת חלק בכל תחומי החיים. קול מוסרי המדבר אל העולם. הקול צריך להישמע בקביעות וברציפות, כדי להשפיע על החיים בישראל ובעולם. הקול יישמע כקול של קולקטיב, ולא כקולו של היחיד. הוא יבוא לידי ביטוי בפומבי על ידי צוות מרכזי, קבוע ומתחלף, שישמיע קול אחד, אבל מגוון, כפי שב'יהדות' מעולם לא היה קול יחיד, לא בבית המדרש של התנאים, ולא בתקופה אחרת בתולדות ישראל. תמיד היה יותר מפירוש אחד לתורה. כאשר הקול יישמע בציבור – והוא יישמע תכופות – הוא יזוהה מיד כקול ה'עדה'. ביום א' ידבר מנהל הבנק, וביום ג' ידבר הרב, וביום ד' יישמע קולה של מרצָה לפיסיקה באוניברסיטה. שלושת הקולות לא יהיו זהים, אבל השומעים יזהו בנקל את ה־DNA המשותף שלהם. וכולנו נתענג על מחלוקות הפְנים שלנו, שיהיו לשם שמיים. הקול ישמש טריגר קבוע, ובסיס לדיון בשידורי החדשות והתוכניות השונות בטלוויזיה וברשתות החברתיות בישראל, וחלקו גם בעולם. הקול יעורר קולות של הסכמה, כמו גם של התנגדות, ולפעמים אף של התנגדות חזקה. בהיותו קול ציבורי, הוא יהיה חזק בהרבה מקולו של היחיד. ובסופו, הקול יחדור גם אל בתי האולפנות שלנו, לבנים ולבנות, ויגיע גם אל הלבבות של נערים ונערות, שהם הדור הבא שלנו, שילמדו לחיות עם קול תורני מובהק, כזה שיש לו מגוון של צלילים.

ח. קווי גבול אידיאולוגיים

עם ייסוד התנועה החדשה, שבפועל תהיה תנועה פוליטית־רוחנית, חוץ־פרלמנטרית, יהיה צורך לשרטט עקרונות אידיאולוגיים שיציגו מסגרת מספיק רחבה, כזו שתאפשר קואליציה רחבה ככל האפשר; אבל מצד שני – וזה מוקש גדול – צריכים להיות עקרונות ברורים ברוח משנת תורה ועבודה ההיסטורית, כמו 'כלכלה מוסרית' (מושג חדש יחסית במדעי המדינה, המחליף את המושג הישן, והפחות מוצלח, של 'סוציאליזם דתי נבואי'), והתובנה שמוסר אנושי הוא מוסר יהודי, ועוד הרבה. כל זאת לא כדי להגיע לעמדת כוח פוליטית ולא כדי לשלוט, אלא כדי להטות את היהדות לאפיקה התורני הראוי, וכדי לחזק את הנוער הדתי הגדל בעולם כה מסובך וקשה.

עם ייסוד התנועה החדשה, שבפועל תהיה תנועה פוליטית־רוחנית, חוץ־פרלמנטרית, יהיה צורך לשרטט עקרונות אידיאולוגיים שיציגו מסגרת מספיק רחבה, כזו שתאפשר קואליציה רחבה ככל האפשר; אבל מצד שני – וזה מוקש גדול – צריכים להיות עקרונות ברורים ברוח משנת תורה ועבודה ההיסטורית

ט. מדינה יהודית, הומניסטית וקהילתית, שתהיה בשורה לישראל ובשורה לעולם

'עדה' תחתור לכך שמדינת ישראל תהיה בעלת שלושה מאפיינים עיקריים: היא תהיה יהודית, הומניסטית ו'קהילתית'.

במחקר שפרסמו לאחרונה דב אלבוים ועזרא ברום (השילוח 6) חושפים המחברים מדוע המונח 'דמוקרטיה' אינו מופיע במגילת העצמאות. הסיבה היא שדוד בן גוריון, העורך האחרון של המגילה, השמיט בכוונה את ה'דמוקרטית', בהנחתו הכפולה: ראשית, שהגדרת המדינה כ'יהודית' כוללת ממילא את היותה דמוקרטית (שהרי "חירות, שלום ושוויון … ללא כל אפליה, קיפוח ושיעבוד; ללא שלטון של אדם באדם ועם בעם" – יסודם ב"חזונם של נביאי ישראל" שבתנ"ך). ושנית, שה'דמוקרטיה' של נביאי התנ"ך עמוקה יותר מזו שבתרבות המערבית. וכמה שבן גוריון צדק![2] ואני אומר זאת דווקא משום שעמדותיי הפוליטיות הן ימניות במובהק, כדי להבליט, שימין פוליטי חייב להיות גם מוסרי בהגדרתו.

זאת ועוד. המדינה צריכה להיות 'קהילתית' במובן הפוליטי, כלומר פחות ריכוזית (ולכן גם פחות מושחתת); ו'קהילתית' גם בכלכלה, בתרבות, בחינוך, בחברה ובחיים הדתיים. ה'רבנות הקהילתית' (כפי ששרטטו בשעתו מטעם נאמני תורה ועבודה הדר ליפשיץ והרב אילעאי עופרן), היא רק דוגמה. מי ששימש יו"ר אגודת הסוציולוגים בארה"ב (פלמ"חניק לשעבר), פרופ' אמיתי עציוני, קורא לעולם כולו "ללכת לקהילה".[3] זו צריכה להיות בשורה, לישראל ולעולם.

י. על שלושה דברים העולם עומד

לעניין זה, העולם עומד על שלושה דברים: על חזון, על ארגון ועל כסף; וכשיש שני הראשונים, הכסף מגיע כמעט בעצמו (תשאלו את הרב ריסקין ואת חב"ד). גם מנהיגות כריזמטית היא חיונית, אבל אפשר להתחיל בלעדיה, והיא תגיע במשך הזמן. צריך להסכים על החזון. ואחריו, צריך שיהיו מספיק אנשים שיראו בו את האתגר הגדול של התורה, ושל הציונות הדתית, כחלק ממדינת ישראל וכחלק מיהדות העולם. ואינני מפחד כלל להשתמש במונח הטעון, אבל הנכון, 'תיקון עולם'.

 

כל זאת אני כותב כהרהורים ראשוניים בלבד. חלקיים, לא בהכרח קוהרנטיים ולא חתוכים. אבל זו השעה להתחיל. דברים אלה, במנגינתם הכללית, הולמים היטב את רוחו של יחזקאל כהן ז"ל, מגרעין 'הטירה', מייסד נאמני תורה ועבודה, שהכרתיו היטב מימי נעורינו המשותפים בבני עקיבא.

*אמנון שפירא הוא חבר טירת צבי, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא ויו"ר 'מעלה', המרכז לציונות דתית; ופרופ' במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל. עוסק במחשבה פוליטית במקורות היהדות, כמו דמוקרטיה ואנרכיזם דתי

[1] מי שיכתוב אלי לכתובת amnons@ariel.ac.il, אשלח לו בדוא"ל את המאמר.

[2] ולמען גילוי נאות: סיימתי עתה לכתוב ערך מקיף על 'דמוקרטיה מקראית', בעבור 'האנציקלופדיה העברית החדשה', באינטרנט (מי שיכתוב אליי ויתחייב גם להגיב, אשלח לו את הטיוטה בדוא"ל). דוגמא לכך הובאה לעיל, סעיף ו. למרות שאני עוסק שנים בנושא זה, אני נדהם מהעוצמות של ערכים הומניסטיים ו'ליברליים' שתורת ישראל היא מקורם, החל בכבוד האדם, חירותו ושוויונו, ועד הפרדת הרשויות והגבלת הכוח המדיני. חניכינו צריכים לגדול בעולם שבו תרי"ג המצוות יקוימו באהבה ובעומק, ויחד עם עולם שלם של מוסר האדם והחברה.

[3] הקדשתי לנושא זה שלושה פרקים בספרי: 'אנרכיזם' יהודי דתי; האם קידשה הדת היהודית את השלטון המדיני? עיון פָּנוֹרָמִי בגִלגולו של רעיון, מימי המקרא וחז"ל, דרך אברבנאל ועד העת החדשה, אריאל 2015. מי שיכתוב אלי בדוא"ל, אשלח אליו את שלושת הפרקים האחרונים של הספר, שעניינם ב'קהילה', כתפיסה מדינית מקיפה, על כל היבטיה, של 'מדינת קהילה', לא פחות.