הציונות הדתית כדתיות חילונית – בנייה מחדש
משה מאיר
הציונות הדתית נתונה במשבר עמוק. בניה מביעים את אותו בדרכים שונות. יש מהם הפונים עורף למדינה, ויש מהם המחפשים את מלאותם הדתית בשדות אחרים. במאמר זה אנסה להקשיב לקולות בכנות, ולבחון את המשתמע מהם.
____________________________________________________________________________
ארבעה מאורעות היסטוריים גרמו להיווצרותה ולהתבססותה של הציונית הדתית: הופעת הציונות, השואה, הקמת המדינה ומלחמת ששת הימים. אלה יצרו תודעה שלפיה אלוהים אומר את דברו דרך ההיסטוריה. הקול שנשמע אמר "הן" לשותפות בין דתיות לחילוניות, אף על פי ששותפות שכזאת הייתה מנוגדת לאינטואיציה של חלק מבני הקהילה הדתית. הקול הזה אישר את ההכרעה שקדמה לו, של חלק אחר מבני הקהילה הדתית. הללו – בלי קשר לשאלת הציונות – הכריעו בבחירת השילוב בין דתיות לחילוניות בתחום הדעת והחיים. כך נוצרה זהותה של הקהילה הציונית-דתית, הכוללת שתי סוגיות נפרדות – סוגיית המדינה וסוגיית התרבות. סוגיית המדינה, שהיא חלק מסוגיה גדולה ממנה – ההיסטוריה, הייתה המענה המרכזי לארוס הדתי של הטיפוס הציוני-דתי. סוגיית התרבות לא הכילה ארוס דתי, אלא מיזוג קר נוסח מערב אירופה.
ההיסטוריה ביססה את הציונות הדתית, וההיסטוריה גם סדקה אותה. מלחמת יום הכיפורים, הנסיגה מסיני, הסכמי אוסלו ופינוי/גירוש גוש קטיף נתפסו כהפניית עורף לקול אלוהים, שנשמע בהיסטוריה עד אליהם. אפשר היה לפרש זאת כקול אלוהים האומר "לא" למפעל הציוני ולמדינה, או כבגידה של בני העם בקול שנותר על מכונו. אולם, בין שהייתה זו אחת מהפרשנויות הללו ובין שהייתה זו התרופפותו של קול ההיסטוריה בלא פרשנות – התוצאה הייתה אחת: הארוס הדתי שהניע את הציונות הדתית כמש, וממילא לא היה בו כדי לקנות במשיכה את סוגיית התרבות.
במקביל להפניית העורף למדינה החלה הפניית עורף לשילוב בין התורה ובין התרבות הכללית – מהגברת ההפרדה בין גברים לנשים, על כל המשתמע ממנה, ועד לשינויים בתוכנית הלימודים שהייתה מקובלת בחינוך הממלכתי-דתי. מבחינת החיים הדתיים כשהם לעצמם, הציונות הדתית מעולם לא התיימרה לקבוע מקום לעצמה, הן בנוגע ליחס שבין אדם לאלוהים, הן בנוגע לשלמות החיים ההלכתיים. כאז כן עתה מוצאים מבקשי אלוהים ומבקשי הלכה את מבוקשם בעולמות של חסידות וביתר קהילות חרדיות. מה שיש לציונות הדתית להציע בתחומים אלה, ייתפס כתחליף מסדר שני, אם לא מיד שנייה.
האם הקהילה הציונית התפרקה? כלל וכלל לא. היא קהילה יציבה, פחות או יותר, ששומרת על מספר קבוע יחסית של העוזבים את שורותיה. מוסדותיה מתבססים, יישובים ושכונות של בניה נבנים. יש בה אף תופעות של פריחה, כמו הגרעינים שפועלים במוקדי מצוקה ומנסים לשנות מצבים חשוכי מרפא; יש פריחה בעיסוק באומנויות השונות, ואף כמה יוצרים המצליחים להטביע חותם ברשות הרבים הישראלית; היא עדיין בולטת בשירות הצבאי, ואף בחיי המדע והמחקר. ובכל זאת, מבט כן שעושה חשבון כולל של מצב העניינים, מורה כי "משהו רקוב בממלכת דניה". כוחות החיוּת הייחודיים נעלמו, והכוחות הקיימים הם כוחות סתמיים. מאחר שקיימת קבוצת אנשים, הרי שביניהם יש בעלי כישרון להביע עצמם ולספר את סיפור חייהם. הם נוטלים חלק במערכות החיים, מכיוון שהחיים עושים את שלהם. ההישגים הבולטים הם פרי תקופות עבר, שבהן הייתה התעוררות יוצאת דופן. כיום כוחות הפירוק והחיפוש בשדות אחרים, חזקים מכוחות היצירה. כוחות הזעם או הרטינה חזקים מכוחות החיוב, העצב גדול מהשמחה. אם יחפוץ אדם היום בחיים דתיים, אין לו סיבה מיוחדת לבחור בחיי הקהילה הציונית-דתית. אם יחפוץ בחיים חילוניים, בוודאי שלא יבחר בה. הנותרים נותרים מכוח האינרציה, המתגלה ככוח חזק בימים אלה.
יהיו שיאמרו כי מצב זה הוא מצב ראוי וטוב, המורה על היות הקהילה קהילה בריאה ונורמלית. תמו ימי ההיבריס המטעה, הגיע יום קטנות, שממנו מורכבים החיים האמיתיים. קהילה לא צריכה לשמש אתגר לאשר אינם חברים בה; דיה שהיא מדשדשת את מהלך יומה. ואם רועים בניה בשדות אחרים – הללו זולגים אל החרדים והללו אל החילונים – גם טשטוש גבולות זה יבורך, והוא מסממניה של בריאות הנפש היחידה והקבוצתית.
אני – לא די לי בכך, אני חש כי בה, בציונות הדתית בשורה גדולה. דווקא המשבר העכשווי הוא הזדמנות לחשוף את סגולותיה. השבר בתורת ההיסטוריה הציונית דתית גרם להתמוטטות תורת התרבות שלה. הבניין ייבנה מסוגיה שלישית, שלא פותחה דיה מאז ראשית היווצרותה של הציונות הדתית. הסוגיה הזאת, על שני אבריה, היא סוגיית הליבה של הדתיות, סוגיית אלוהים וסוגיית האדם. נראה היה כי מוסכם על הכול שלחרדיות בסוגיית אלוהים ולחילוניות בסוגיית האדם יש אחיזה עמוקה ואותנטית יותר מלציונות הדתית, אך דווקא בסוגיות הליבה האלה עולה האמירה הייחודית, המהווה את הליבה החיה של הציונות הדתית. הציונות הדתית, בהתקלף המעטה ההיסטורי ממנה, מתגלה בזהותה האמיתית. היא "דתיות חילונית" – מושג אבסורדי מרהיב המצריך הנהרה.
האדם באשר הוא אדם – עוד בטרם יקרום זהות מסוימת, כגון את יהדותו – מכיל שני כוחות רוח גדולים: הארוס הדתי והארוס החילוני. הארוס הדתי נושא אותו באהבה, כיסופים ויראה, אל מי אשר מעבר ל"זה", למצוי, ליש, לעולם. הארוס החילוני מחבר אותו ליש בגבולות הכרתו, ובתוככי היש אל עצמו ואל עצמיותו. הארוס הדתי מכיל את השאיפה להתבטל אל מול מושאו, לציית לכל אשר יצווה אותו – אם אך יועיל להתגלות אליו. הארוס החילוני מורד בכל ציווי חיצון לו, מוכן לוותר על חירותו רק בהיווכחו כי רק בכך ישיג חלק ממנה. שני כוחות הארוס סותרים זה את זה, נאבקים זה בזה מלחמה שהיא מהות האדם. יש תקופות שבהן כוח אחד גובר על משנהו המודחק ומושתק, ויש קבוצות אנשים שונות שבהן המערך של שני הכוחות שונה.
ההכרעה להיות ציונים-דתיים, גם אם הייתה תולדה של נסיבות היסטוריות, חרגה ממסגרותיה. היא אפשרה ליצור טיפוס חדש, המלכד את שני כוחות הרוח שיוצרים את התודעה. ההחלטה על הצטרפות הדתיות לחילוניות התעטפה בקליפות של שותפות חלקית כזו או אחרת. הרב סולובייצ'יק – כמשל – שיקף אותה בהצטרפות של אברהם לנערים, שנעצרת למרגלות הר המוריה. "שבו לכם פה עם החמור" היה לו לסמל לגבולות השותפות. אך המעשה היה חזק מגבולותיו, קם טיפוס אדם חדש. אדם זה מוכה באהבה שהיא תולדת הארוס הדתי, אך גובל גבולותיה לא מכוח חיצון אלא מכוח הביקורת החילונית.
התוצאה היא, לראשונה בתולדות הרוח, שאחרותו המוחלטת של אלוהים הועמדה לא מכוח הידלדלות הארוס הדתי, אלא מתוקף התנגשות ארוס אחר – ויטאליות פגשה ויטאליות. מכאן צומח מושג אלוהים חדש, אשר כמוהו טרם הוכר. לאלוהים זה אין פנים, כי הוא אחר לכל היש, אך יש לו מסכה – כי בלעדיה לא יכול האדם להפנות אליו את כוח הארוס הוויטאלי שלו. המסכה יוצרת דמות ואישיות, אך מתוך מודעות שהיא לא אלוהים כשהוא לעצמו. התוצאה היא "שיר השירים" דתי חדש, סוער מקודמיו, מביך, מבלבל ומפתה.
הטיפוס הדתי-חילוני הוא החסיד הפילוסוף – דמות חדשה שטרם הוכרה בנוף האנושי. התוצאה היא גם מחויבות דתית מסוג חדש, מחויבות עמוקה עד התהום, הטומנת בחובה מרד בנקודות קצה. הטיפוס הדתי-חילוני מבטא את מחויבותו דווקא ביכולתו למרוד. אמירת ה"לֹא" המצומצמת, על רקע שדות ה'כֵּן', היא שהופכת את מחויבותו לבת-חירות ובת-משמעות. עד כדי כך הדברים מגיעים, שחירותו נועזת יותר מהחירות החילונית השפופה. אינה דומה חירות אל מול סמכות לחירות בתוהו ובריק.
ה"דתי החילוני" אינו איש של פשרות אלא איש המכיל סערות ומאבקים. הוא לא איש של "מקף" אלא איש של שתי מלאויות, שהופכות לישות שלישית מלאה עד פקיעה. שאלת התרבות היא נגזרת של מלאותו. הוא חובק את היצירה הדתית ואת היצירה החילונית בכל מלאותן. הוא לא עסוק בשאלת הגבולות; הוא מכיל את שתיהן ולא נרתע מפני הסתירות שבהן ובו. הוא איש חוק ושל הלכה שרואה ומצייר תמונות עירום. אמות המידה האמנותיות שלו הן אסתטיות ואתיות, ולא הלכתיות. למרות חוסר ההבנה מצד אנשי ההלכה, שרואים בו פורש משורותיהם, הוא איננו נרתע מעמידתו. חיי ההלכה שלו מעידים כי לא מדובר ברופפות נהנתנית.
ומה על הציונות? זו משוחררת מהמטען הדתי, והופכת לחלק מזהותו היהודית. הדתי החילוני מכיר במדינה בתור תנאי הכרחי לקיום יהודי, אך אינו רואה במאורעות ההיסטוריים קול אלוהים שמחזקהּ או מחלישהּ. הוא דבק באזרחותו, בין כשטוב – מבחוץ ומבפנים – ובין כשרע. כשרע הוא פועל ככל אזרח לתקן את הדרוש תיקון.
