מדי פעם אני משתעשע במחשבה על חיים נטולי התפרצויות בזמן. זמן נקי המתנהל מראשון עד חמישי, עם שבתות סטנדרטיות באורכן. שגרה ארוכה כמו רחובות העיר מודיעין: יפה, מטופחת ונטולת הפתעות. זמן כזה קובע קצב התנהלות שבו הסביבה לא מצפה ממך להתקדם על צירים מדומיינים. אין צורך לתהות מתי יבוא לעולם הילד הראשון שלי, איך וכיצד תראה הברית שלו, את מי נזמין, מה בדיוק יעשו שם והאם הכיבוד יהיה בשרי. חיים שמותר בהם לדרוך במקום
איפה לעשות את הסיום
את מסכת קידושין התחלתי בזמן קיץ האחרון בישיבה, לפני שש שנים. החברותא שלי היה אז נשוי, אני הייתי רווק. היום הוא גרוש פלוס שניים, ואני נשוי בלי רצון מיוחד להביא ילדים. הספקתי בשש שנים להגיע עד שבעה דפים מסוף המסכת, ונתקעתי בשאלה מה לעשות עם חגיגת סיום המסכת. חשבתי על הכול: להיכנס לבית כנסת זר בתענית בכורות, להזמין חברים לחגיגה פרטית בבית, לעשות את זה כפרפורמנס בתערוכת הגמר שלי בבצלאל, או לא לעשות כלום. כנראה שהעניין הוא לא המקום, גם לא האנשים, אלא ההקשר. סיומי מסכת מתרחשים בבתי כנסת ובבתי מדרש. צריך לפקוד לפחות אחד מהם בקביעות כדי שלסיום כזה יהיה הקשר ברור. לא חסרים מקומות בירושלים לסיים בהם מסכת, אבל לא פשוט למצוא הקשר.
חברה טובה סיימה לימודי רפואה, והזמינה את קבוצת הוואטסאפ הרלוונטית להרמת כוסית בפאב. בוקר אחרי, הסתבר שכולנו הברזנו. לא בכוונה, אבל כנראה לא סימנו את הערב הזה באדום בוהק. אם הייתי מתארסת, היא כתבה לי בהודעה למחרת, כולכם הייתם מגיעים. לא ידעתי מה לומר לה. לסיים עשור של לימודי רפואה ולקבל את הרישיון להציל חיי אדם זו משימה לא פחות גדולה מאשר למצוא זוגיות, אבל לסיום לימודי רפואה אין טקס. לפחות לא כזה שההקשר החברתי דורש ממך להגיע אליו, לא משנה איפה אתה נמצא. זו אמת עצובה שחושפת היררכיה ברורה של הישגים. כל צעד בדרך למודל המשפחה המסורתית זוכה בהכרה חברתית שאף הישג אישי אחר לא ישווה לו.
ניתוח של היסטוריית הפייסבוק שלי מחזק את הטענה הזו. פוסטים שבת הזוג שלי מתויגת בהם זוכים לכמות לא פרופורציונלית של לייקים. סטטוס הומוריסטי שנון ומבריק על המצב הפוליטי? בין ארבעים לשישים לייק. תמונה של ארוחת בוקר גנרית לחלוטין, אבל זוגית – לפחות מאה חמישים. כל מי שהתארס בעידן הפייסבוק מגלה בדיעבד כי מהרגע שפורסמה הודעה נרגשת, כמות ההתראות לא פוסקת. לפעמים אני נותן לייק בלי טיפת התרגשות, רק מתוך מחויבות להצדיע לתמונה משעממת של זוג רוכב על סוס בלבוש חתונה, שלא יגידו שאני לא מפרגן. אם הרשתות החברתיות מעודדות דימויים של הצלחה ואושר, הקמת משפחה היא סמל ההצלחה האולטימטיבי. טקסי החיים השונים ממלאים תפקיד מרכזי ביצירת התדמית הזאת.
פוביית החגים
מכלול הטקסים בחיי ובחייהם של הסובבים אותי נערם מולי בציר מדומיין שמתחיל בלידה, עובר בבר מצווה, ומשם לחתונה ולסבבי בריתות וחגיגות מצווה של הילדים. אני ניצב על הציר הזה אחרי חתונה ולפני ברית של ילד ראשון, קצת אחרי חבריי הרווקים וקצת לפני חבריי ההורים. הציר הזה מתקתק. כבר שלוש שנים שאנחנו נשואים, מדי פעם מישהו שואל, מדי פעם אנחנו שואלים, מדי פעם אנחנו מתעוררים בשבת באחת עשרה בבוקר ונזכרים למה אנחנו לא ממהרים להביא ילדים. החבר הקרוב הראשון שלי שהביא ילד הכניס אותי לסחרחורת של שבוע. השעון מתקתק.
אני נזכר עכשיו בפוביית החגים שפיתחתי. כמי שמשתייך לקבוצת המשפחות שאומללות כל אחת על פי דרכה, חגים ואירועים משפחתיים מציפים אותי חרדה אין-סופית בשבועות שלפני ואחרי. לוח השנה היהודי מאוכלס בצפיפות, ולא מותיר לי הרבה זמנים סטריליים במהלך השנה. הסטטיסטיקה על התאבדות ורצח בתוך המשפחה בתקופות החגים מעידה שאני לא לבד. למעשה, היא גורמת לי לתהות אם המשפחות-המאושרות-הדומות-זו-לזו בכלל קיימות. הדימוי הרומנטי של טקס החיים כרגע מרגש שבו אנו מוקפים באהובינו מתנגש פעם אחר פעם במציאות. בכל אירוע משפחתי אנו מקבלים תזכורת לכך שמשפחות אינן רק סיפורי הצלחה. משפחות חולקות סיפורים כואבים ומריבות לצד האהבה ורגעי האושר.
הדימוי הרומנטי של טקס החיים כרגע מרגש שבו אנו מוקפים באהובינו מתנגש פעם אחר פעם במציאות. בכל אירוע משפחתי אנו מקבלים תזכורת לכך שמשפחות אינן רק סיפורי הצלחה. משפחות חולקות סיפורים כואבים ומריבות לצד האהבה ורגעי האושר
מדי פעם אני משתעשע במחשבה על חיים נטולי התפרצויות בזמן. זמן נקי המתנהל מראשון עד חמישי, עם שבתות סטנדרטיות באורכן. שגרה ארוכה כמו רחובות העיר מודיעין: יפה, מטופחת ונטולת הפתעות. זמן כזה קובע קצב התנהלות שבו הסביבה לא מצפה ממך להתקדם על צירים מדומיינים. אין צורך לתהות מתי יבוא לעולם הילד הראשון שלי, איך וכיצד תראה הברית שלו, את מי נזמין, מה בדיוק יעשו שם והאם הכיבוד יהיה בשרי. חיים שמותר בהם לדרוך במקום.
הקשר פירושו קהילה שחולקת את אותם ערכים ומעריכה את אותם הישגים. טקסי חיים מתקיימים בתוך ההקשרים האלו. קלישאה נפוצה גורסת שחתונה היא ערב חשוב בחייהם של בני הזוג הנישאים. אותה קלישאה מעודדת זוגות למרוד במוסכמות החברתיות ולעשות רק מה שנוח לחתן ולכלה בערב חשוב כזה. כל מי שינסה לעשות זאת בחיים האמתיים יגלה במהרה שחתונה איננה רק של בני הזוג. היא אירוע שבו משתתפים ההורים והמשפחה, החברים הקרובים והחברים הלא-קרובים. הסביבה הרחבה מעניקה משמעות והכרה להכרזה של בני הזוג על מחויבותם זה לזו, ופעולה זו מתקיימת על רקע ערכיה של אותה סביבה.
מותר להביע חולשה
בעולם שבו המימוש העצמי תופס יותר מקום מבעבר, ניתן היה לצפות כי מעמדם של טקסי החיים יתערער. אך אנו עדים לתופעה הפוכה. תעשיית החתונות משגשגת. גם באירועים הקטנים, הרף עולה משנה לשנה בצמוד להוצאות על האולם והקייטרינג. גם אופי הטקסים מתגוון. המעורבות של בני הזוג בחתונה או של הורים בברית מתגברת, ומופיעים סוגים שונים של טקסים, כמו גם ארגונים שנותנים מענה לחפצים בטקסים אלטרנטיביים. הדוגמה הטובה ביותר לעניין זה היא המאבק של הקהילה הלהט"בית להכרה בנישואים חד-מיניים. אף על פי שיש המאשימים את הקהילה בערעור מוסד המשפחה, חוד החנית של הקהילה ברחבי העולם מופנה להשתלבות במוסד המשפחה, ולא לערעורו. במקום לבטל את ההיררכיות הישנות, את מוסד הנישואין ואת סמלי הסטטוס הנובעים מהם, הקהילה הלהט"בית מבקשת להיכלל בתוכם.
במקום קריסה, אנו מקבלים גיוון. בשיח הציבורי הכלכלי מקובל לדבר על החשיבות של שבירת מונופולים ככלי להורדת מחירים. פחות מקובל לחשוב על תוצאה נוספת: גיוון בהיצע. אם, למשל, יש במדינת ישראל חברה אחת בלבד המייצרת חמאה, היא תוכל לייצר חמאה אחת פשוטה, לבנה, עם טעם סביר אך תפל. אם השוק יהפוך לתחרותי, חברות שונות יוכלו לייצר חמאה במגוון טעמים וברמות שונות של איכות. ניתן לדמות את השינויים החברתיים לשבירת המונופול הערכי הישן, וכך מגוון הערכים מביא אתו מגוון רחב של טקסים.
אולי חטאתי לאמת בהצגה של כל העסק הזה כמרדף הישגי אחר סמלי סטטוס. יש עוצמה שאין לה תחליף ביכולת לחלוק רגעים משמעותיים מול הסביבה הקרובה. מעבר לשותפות בשמחה, יש כאן הכרה, הענקת הקשר של הסביבה חזרה ליחיד. דרך הערכים המשותפים, דרך ההתגייסות של הסביבה בשמחה ובעצב, אנו שומרים על האינדיבידואלים שאנחנו, ארוגים בתוך קהילה. אין פלא שבני אדם ממשיכים להזדקק לפרקטיקה הזו שוב ושוב. הבעיה איננה בעצם קיומם של טקסי חיים, אלא בציר המדומיין שאנו מותחים בין הטקסים. הציר הזה מציג התקדמות שאי אפשר לסגת ממנה. בעולם שבו המצב האישי שלנו נתפס במונחים הישגיים, קשה לייצג בו חולשה. קשיים בזוגיות ובהורות עלולים להיתפס כחוויות כישלון. מכלול הטקסים מעלה את רף הציפיות, יוצר תחושה של הישג שאסור לסגת ממנו, ושל הצלחה שאסור לאבד.
אפשר אולי להיאחז בפרקטיקה היהודית הוותיקה של זיכרון החורבן, כתזכורת לכך שכל מצב אישי ומשפחתי חדש בחיים מביא אתו את הצרות והקשיים שלו. זוגיות איננה הישג: היא מצב אישי עם יתרונות וחסרונות. הורות איננה רק האושר הגדול מכולם. מותר להביע חולשה, מותר לסגת אחורה, ולעזאזל, מותר גם לא להגיע לחתונה ההיא בשישי בצהריים.
*נתנאל בולג הוא אמן ירושלמי ופעיל חברתי
