הקהילה הקיומית / מאיר ראובן זלבסקי

not memberg

 הקהילה הקיומית

מאיר ראובן זלבסקי

הציבור הדתי מתחלק היום לשני סוגי קהילות: קהילות המעמידות במרכזן את סמכות ההלכה והרב, וקהילות המורכבות מאוסף אינדיבידואלים המחפשים יחד את דרכם הרוחנית. שורש ההבדל בין שתי הקהילות נעוץ בתורתם של שני ההוגים הגדולים של הציונות הדתית: הרב קוק והרב סולובייצ'יק

בשנים האחרונות ניתן לאפיין שני ציבורים המתקיימים בחברה הדתית, ופועלים בשתי מסגרות קהילתיות שונות. הקהילה מהסוג האחד היא הקהילה המופנית אל ה"כלליות", ונסבה סביב סמכות ההלכה והרב; הקהילה השנייה מורכבת מאוסף אינדיבידואלים המחפשים בצוותא את דרכיהם הרוחניות. ההתפתחות של קהילות אלה תלויה במגוון סיבות סוציולוגיות והיסטוריות, אך ייתכן גם שאפשר למצוא בהגותם של שני הוגי הדעות המרכזיים במאה העשרים, הרב סולובייצ'יק והרב קוק, מודלים תפיסתיים ראשוניים שאפשרו את התפתחותם של שני סוגי הקהילות.

**

בחיבור המפורסם של הרב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד" מצוי תיאור דגם של קהילה דתית. הקהילה מכונה בחיבורו "הקהילה הקיומית" (the existential community), ומאפיינים אותה שיתוף רוחני וקיומי של יחידים השואפים לקרבה ולחוויות רוחניות משותפות, מתוך נאמנות לברית ולחוקיה (ההלכה). הרב סולובייצי'ק מתאר קהילה זו:

"בה מתחברות לא רק הידיים אלא גם החוויות; בה אין שומעים רק את הלמות הקצב של קו הייצור אלא גם את הפעימות הקצובות של הלבבות הרעבים לרעות קיומית, לאהדה חובקת-כל ולחוויית ההדר של ההתמסרות לאמונה. שם מוצאת נשמה בודדת אחת נשמה אחרת המתייסרת בבדידותה, אך מסורה ללא סייג".[1]

אך לפני שהוא מתאר את הקהילה, הוא מתאר את האדם המרכיב אותה –  "איש האמונה". דמות זו מתוארת כבעלת שני פנים: האחד הוא הפן החברתי והפונקציונלי, שסביבו האנשים משתפים פעולה כדי לבצע מטרות משותפות ומוגדרות. בפן זה משתקפת החברה המערבית על כלל מוסדותיה המדעיים, החברתיים והתרבותיים; הפן השני המאפיין אדם זה הוא חיפושו אחר משמעות היקום והקיום. בהקשר זה האדם מתואר כיצור בודד החווה חוסר שלמות ומקריות. להיות, אומר הרב סולובייצ'יק, משמעו להיות יחיד במינו, ועל כן – בודד. "כי מה גורם לאדם להיות בודד ולהרגיש לא בטוח אם לא המודעות לייחודו ולחד-פעמיותו. ה'אני' הוא בודד, חווה חוסר שלמות ואקראיות, מפני שאין אף אחד שקיים כמו ה'אני' ומפני שמצבו הקיומי של ה'אני' אינו ניתן לחזרה, אינו ניתן לחיקוי…".[2]

במאמר "הקהילה", שפורסם בשנות השבעים,[3] שאלת היסוד שהרב סולובייצ'יק מעמיד עוסקת במתח בין הקהילה ובין היחיד: האם היחיד הוא אבן הבניין של הקהילה בלבד, או שמא ההפך – הקהילה מורכבת מיחידים רבים, שונים ומיוחדים? הרב סולובייצ'יק אמנם משיב כי היהדות מאמצת את שתי הגישות (במונחים שלו, היהדות דוחה את שני הגישות – הגישה הקומוניסטית, הרואה בחברה את העיקר, והגישה המערבית, המקדשת את היחיד ואת זכויותיו), והמאמר מנוסח לכאורה בצורה מאוזנת בין היחיד לקהילה –  ובכל זאת, חלקו הראשון של המאמר מתרכז ביחיד דווקא. בחלק זה ישנם ביטויים קשים של ניכור בתוך המשפחה: הרב סולובייצ'יק (בעקבות טולסטוי) מתאר מצב של מחלה בתוך המשפחה; החולה מתרחק ממשפחתו האהובה, המתייחסת אליו בריחוק נפשי. בתמונה אחרת, נוגעת ללב, הוא מתאר אם צעירה שהתינוק הקטנה שלה מעירה אותה, בשעה שבעלה ממשיך בשנתו. האם מתרעמת על כך, ולפי תיאורו של הרב סולובייצ'יק, בעשותה כך היא דוחה את בתה, את בעלה ואת מוסד הנישואין כולו. לרגע אחד היא חווה את הבדידות הקיומית של האדם. הרב סולובייצ'יק מסכם זאת במילים הבאות (המבטאות לדעתי, את דעתו הכנה): "באופן קיומי, לעתים קרובות האדם מכיר בכך שהוא בודד ושכל דיבור על אודות הוויית 'ביחד' אינו אלא אשליה".[4]  הרב סולובייצי'ק מסביר שהאדם נברא יחידי, שכן חוויית הבדידות מאפשרת מקוריות ויצירתיות, וכן את החופש, העצמאות והיכולת לצאת נגד החברה. תיאורים אלה מושפעים מאוד מן ההגות האקזיסטנציאליסטית (הקיומית) – בעיקר של קירקגור, ניטשה וקאמי – הרואה את האדם כיוצר את עולמו ואת ערכיו, ובעיקר כבעל חופש בחירה לעשות כן וליצור את עצמו בעצמו.

אם כן, דווקא במאמר שכותרתו "הקהילה" בוחר הרב סולובייצ'יק להדגיש את התכונות האינדיבידואליות של היחיד. ברור אפוא שהקהילה היא בעיניו אוסף של יחידים, אף שהיא גם מהות קיומית בפני עצמה. אך כדי שזו תיווצר על האדם לוותר על קיומו המלא, כשם שהאל עשה כך בבריאה (בתהליך ה"צמצום"), ולהקריב מעצמו, ומצד שני להכיר באחר כבעל קיום נפרד ועצמי ממש כמו שלו עצמו. בניגוד לחיבורים אחרים שלו, שבהם הבדידות מוצגת כבעיה שיש לפתור, בכמה מן המאמרים שפורסמו בשנות השבעים מתאר הרב סולובייצ'יק את הבדידות ואת הסתירה האנושית הקיומית כגורמים חשובים והכרחיים ליצירה מקורית ואותנטית, בדומה להוגים האקזיסטנציאליסטים, שהכירו בסתירה ובאבסורד הקיימים בבסיס החיים האנושיים.

**

גישה שונה לחלוטין מציג הרב קוק בספר "אורות הקודש":

"נשמת האדם בהרחבתה, כוללת היא בתוכה את הנשמות הפרטיות של כל הברואים כולם. כל נפש חיה ניצוץ הוא מאור האבוקה הגדולה הכללית, נשמת האדם. רק למראה עינים כל מין וכל פרט הוא מצוי בפני עצמו, העין החודרת רואה לבת חיים גדולה, מאחזת באדם הכללי לכל פלגיו… והכל עורג וחותר לשוב אל האורה במילואה להאחד עם נשמת האדם".[5]

הרב קוק מדגיש שהפרטיות אינה אלא אשליה, וטוען כי במרכז ההוויה עומדת נשמת האדם, שאינה אלא חלק מנשמה כוללת (הכוללת את העולם על כל יצוריו). מול הסתירה שבאדם מציב הרב קוק את האחדות והנשמה העליונה שבו, ומול הצער והסבל, שהנם מרכיבים יסודיים בהגותו הריאליסטית של הרב סולובייצ'יק, מציג הראי"ה את השמחה שבהתאחדות הרוחנית: "העולם מחכה הוא להתגלות הנפלאה, איך שהאדם והעולם קשורים הם זה לזה".[6]  אם האדם אכן קשור לנשמה כללית ולאלוהות השופעת בעולם כפי שהוא קשור לעולם, ברור מדוע המילה "בדידות" אינה מופיעה אף לא פעם אחת בספרו המרכזי של הרב קוק, "אורות הקודש". לפי ראייתו, הגאולה היא מצב של התאחדות עם העולם, ואילו אצל הרב סולובייצ'יק היא מתארת דווקא את לידת ה"אני", העומד חסר ביטחון מול עולם עוין, אדיש וחסר משמעות:

"עם שחר הגאולה של זהות 'אני' חדשה, האדם מוכנס לעולם של גיוון ותמורה שבו תחושת חוסר הביטחון מתבטאת בכך שהמונח 'אדם' הולם מציאות מופלאה, יחידה ובלתי ניתנת להבעה".[7]

בלב המחלוקת היסודית בין הרב סולובייצ'יק לראי"ה קוק עומדת תפיסת האדם. הרב סולובייצ'יק מכיר ביחיד ובעצמיותו, שאינה מוסברת על ידי כל שיטה או אידאולוגיה, ורואה ביחידות של האדם גורם מרכזי שאי אפשר להתעלם ממנו, ואילו הרב קוק רואה את האדם כניצוץ של הנשמה הגדולה, ואת החיבור לכלל כמשימתו המרכזית, ומכאן ההשלכות על תפיסת הקהילה, הברית והעם.

**

לרב קוק ממשיכים רבים, ומוסדות רבים מחנכים את חניכיהם לאורו. בלי ספק, הדבר השפיע על תפיסת הקהילה הרווחת בציבור. דגם הקהילה שהתפתח מתורה זו רואה בכלל ישראל ובגאולתו ערך דתי מרכזי. הוא לא רואה כל סתירה בין ההלכה ובין החיים, ובדרך כלל הוא מונהג בידי רב. דגם כזה קיים ביישובים רבים ביו"ש, אך גם בערים בכלל ובירושלים בפרט.

לעומת זאת, מן הבחינה החינוכית והסוציולוגית נראה לכאורה שבישראל אין המשך ישיר לרעיונות הדיאלקטיים של הרב סולובייצ'יק, והוא נותר בבדידות יחסית. אך לדעתי גם הגותו, כמו זו של הרב קוק, העניקה השראה לדגם של קהילה; דגם חדש ושונה. בקהילות המשתייכות לדגם זה בתי הכנסת אינם נקראים "רק" בתי כנסת אלא גם "קהילות", ומתאפיינים בפעילויות חברתיות ודתיות נוסף לתפילה, כגון תפילת ילדים וקריאת נשים בתורה. לרוב אין בהן סמכות רבנית יחידה של בית הכנסת, אלא ועדת הלכה או רבנים מייעצים. ככלל, אפשר לאפיין את הקהילות האלה בכך שמוקדשת בהן תשומת לב רבה יותר ליחיד, ולא רק לנוסח התפילה הציבורי והטקסי. אף שאין שם לדגם הזה, מדובר בתנועה לכל דבר, בעלת ערכים ותפיסת עולם ייחודית ומובחנת לא פחות מן הראשונה. לדעתי זרם זה (שאף כותב שורות אלה מתייחס אליו) זקוק להגדרה עצמית ולקווים מנחים כצורך בסיסי, ארגוני ופוליטי – אך גם רוחני ועקרוני – כדי להמשיך להתקיים, ולא להיות תופעה חולפת וחד-פעמית בהיסטוריה היהודית.

עם זאת, נראה כי רעיון ה"קהילה הקיומית" לא התממש במלואו מעולם, ונדמה לי שאפשר להפוך אותו למוקד משיכה עבור אנשים רבים. אם היחיד, כבודו ואושרו אכן יעמדו במרכז הקהילה, יש לפתוח ולבחון מחדש את גבולותיה. ייתכן שיש לצרף לקהילה חילונים ומסורתיים, ואפשר גם לשקול שיתוף פעולה עם תנועות שאינן אורתודוקסיות או (ברמות מסוימות) עם לא-יהודים. ההתמקדות באושרו וברווחתו של האדם מתוך הכרה בכל אדם כיצור ייחודי, והקשר האנושי בין חברי הקהילה יכולים להיות הבסיס לקהילות חדשות וקיימות בארץ ובעולם, ובכך להביא גאולה לרעיון של הרב סולובייצ'יק, לבני אנוש באשר הם שם, ואולי – אם נזדקק  ללשונו של הרב קוק –  לעולם כולו.