הקול המצווה של יישובי העוטף / יואב רימר

 

זיכרון ביהדות אינו רק צורך נפשי או חברתי אלא הוא גם תביעה מוסרית המתממשת הלכה למעשה. מאחריות לניצולים ועד שינוי היחס לטכנולוגיה והגנה על נשים – על חמישה חיובים ועוד אחד הצומחים ממאורעות השבעה באוקטובר

 

רבות מדובר בהיבטים המוסריים של המלחמה המתנהלת בעזה. היבט מרכזי נוגע לעצם הלחימה, שאין חולק בינינו על צדקתה. היבט אחר נוגע לדרך התנהלותה, הכרוכה בפגיעה בבלתי מעורבים ובחפים מפשע. היבט נוסף נוגע לעסקאות אפשריות לשחרור החטופים הכרוכות בהפסקת הלחימה ובשחרור מחבלים. אך ברצוני להאיר כאן היבט מוסרי אחר. זה הנוגע לזיכרון.

רבות מהמצוות המוסריות שבמקרא נובעות מתודעת העבדות ומזיכרון היציאה מבית עבדים. בכמה דוגמאות בספר דברים חוזרת הנוסחה "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם […] עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה".[1] "הדבר הזה" הוא היחס לעבד, לגר, ליתום ולאלמנה, והוא נפרט בפסוקים הבאים לכדי הנחיות פעולה ברורות, למשל: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, יט). זיכרון העבדות הוא שֶמורה לנו כיצד לנהוג בחלשים הנמצאים בינינו. במובן זה, המוסר היהודי הוא מוסר של עבדים שזכו בחירותם ומסרבים לשכוח את עבדותם. הציווי המוסרי עולה מתוך הזיכרון.

עולה כאן דינמיקה מעניינת: זיכרון העבדות מכונן את הציווי המוסרי, ובה בעת, הפרקטיקות של החיים המוסריים משמרות את זיכרון העבדות. היהודי נזכר ביציאתו ממצרים לא רק סביב שולחן הפסח, אלא בכל פעם שהוא מותיר לקט בשדהו או תורם לעניים. ומכאן לכלל: זיכרון יהודי כרוך בדרישות נורמטיביות ומוסר יהודי קשור בזיכרון. הדבר בולט במיוחד בנוגע לאחד הזיכרונות היהודיים הפורמטיביים ביותר של הדורות האחרונים: השואה.

הפילוסוף והסוציולוג היהודי תאודור אדורנו ראה בשואה אירוע שזיכרונו משנה מן היסוד את התשתית המוסרית של העולם המערבי. בהתייחס לצו הקטגורי המפורסם של עמנואל קאנט, הוא כתב: "היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש – שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתרחש עוד לעולם".[2]

אדורנו אינו היחיד שראה בשואה אירוע מכונן מבחינה מוסרית. הרב והפילוסוף אמיל פקנהיים טבע את המושג 'הקול המצווה של אושוויץ' וטען שחובתם המוסרית של יהודים אחרי השואה היא לשרוד כיהודים, לזכור, לספר ולהקים מחדש את העולם היהודי שחרב. אך הם מצווים גם "שלא להתייאש מהאדם ומעולמו, לא לברוח לציניות או לעולמות שמעבר, שמא ישתפו פעולה במסירת העולם לידי הכוחות של אושוויץ".[3] לא לברוח לציניות זו הנחיה מוסרית מעשית וברורה, גם אם אין לה את הארציות המובהקת של מצוות מתנות עניים שהוזכרו לעיל.

 

זיכרון מצמיח חיובים

אנחנו מצויים היום תקופה קצרה אחרי מה שייזכר ככל הנראה כאחד המאורעות הטראומטיים ביותר בהיסטוריה הישראלית, ולמרות הקושי שבדבר, אנו מבקשים לרשום בנפשנו את האירועים ולזכור. אמנם המלחמה בעיצומה וזיכרון הטבח הנורא בעוטף עזה עוד טרי, אך זיכרון מסוג זה אינו מתרחש מאליו. עלינו לעסוק בו ולכונן אותו.

טקסי הזיכרון שנערכו במלאות שלושים ימים לטבח סוקרו בהרחבה בתקשורת; דומה שהם ענו על צורך נפשי עמוק של הקהילות שנפגעו ושל הציבור הישראלי כולו. כך גם בנוגע לזכרם של הנופלים בקרבות בעזה. להבדיל, גם הקריאה להחזיר את החטופים כרוכה בהתעקשות "להזכיר" למקבלי ההחלטות שהחטופים טרם שבו אל ביתם ולהנכיח את שמותיהם וסיפוריהם.

אך הזיכרון אינו רק צורך נפשי או חברתי; הזיכרון הוא תביעה מוסרית, וזאת בשני מובנים שונים. ראשית, מוטלת עלינו החובה המוסרית לזכור את שאירע; ושנית, מהזיכרון עולים ציוויים מוסריים הנוגעים בזהות הבסיסית ביותר שלנו כיהודים וכישראלים. למעשה, שני המובנים האלו כרוכים זה בזה. זיכרון שאינו מתממש בחיים מוסריים יותר הוא זיכרון נבגד, וסופו לדעוך.[4]

חמישה תחומים של מחויבות מוסרית עולים לדעתי מתוך מה שאנו כבר יודעים על מה שהתרחש בשבעה באוקטובר ובשבועות שחלפו מאז: (א) האחריות על שורדי הטבח והחטופים, על משפחותיהם וקהילותיהם, ועל אלו שפונו מביתם; (ב) לכל איש יש שם; (ג) סולידריות כלל ישראלית; (ד) מקומה של הטכנולוגיה בחיינו; (ה) מוגנות ויחס לאלימות מינית ומגדרית. שני התחומים הראשונים מהווים בעיקרם את הדרישה מוסרית לזכור; שאר התחומים הם דרישות מוסריות כלליות יותר, העולות מהיבטים שונים של הטראומה.

בדומה לאופן שבו עולים הציוויים המוסריים-סוציאליים של המקרא מתוך זיכרון העבדות, אציג בכל אחד מהתחומים מהי המגמה המוסרית העולה מזיכרון המאורעות, ואציע פרקטיקות למימושה והגשמתה. ייתכנו כמובן קריאות מוסריות נוספות העולות מהאירועים וניתן להעלות על הדעת פרקטיקות אחרות למימושן. החשוב בעיניי הוא שהחברה הישראלית תאמץ, ביחס לאירועים, את המבט הקושר את הזיכרון עם השתלמות מוסרית ועם דימויים על החברה שבה אנו מבקשים לחיות ביום שאחרי המלחמה.

 

• תמיכה בנפגעים ובמפונים

מדי שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתפרסמות כתבות קורעות לב על מצבם של שורדי השואה בישראל. העובדה שחלק מקורבנותיו של אירוע כה מכונן הושלכו דווקא במדינת ישראל אל רעב ובדידות, היא כתם מוסרי ותמרור אזהרה. בשבעה באוקטובר חוו אלפי ישראלים טראומה ואובדן בקנה מידה שלא הכרנו מאז השואה. משפחות נמחקו, משקים נשרפו וקהילות שלמות הוכו וצולקו. עשרות אלפים נעקרו מבתיהם ומשגרת חייהם. כחברה, עלינו להבטיח לכל אלו את המעטפת ההכרחית להם על מנת להשתקם באופן מיטבי.

על מדינת ישראל לתמוך כלכלית, לוגיסטית ומקצועית בשיקומם, ללא כל מגבלות תקציביות. עליה להקים גופים ייעודיים שיפעלו בשנים ובעשורים הקרובים למטרה זו, ולאיישם בטובי אנשי המקצוע.

לצד זאת, האחריות רובצת גם לפתחו של כל אזרח ישראלי, בהמשך הרוח הטובה של התגייסות ועזרה לטובת הנפגעים והמפונים, לתרום, להתגייס ולחבק. בהקשר זה הסולידריות היא מצווה ועלינו להביע בכל דרך תמיכה והזדהות עם הקורבנות במעגלים השונים, באופן פומבי ופרטי, כגון הגעה לכיכר החטופים, ענידת צמיד או דיסקית, השתתפות בפעילויות ציבוריות, שיתוף סיפורים אישיים של ניצולים או בני משפחות החללים ברשתות החברתיות, הזמנתם לספר את סיפוריהם באירועים ציבוריים ועוד.

 

• לכל איש יש שם

מספרם העצום של קורבנות הטבח, של הנופלים בקרבות, ולהבדיל, של החטופים הנמצאים בעת כתיבת שורות אלו עדיין בשבי חמאס, מייצר אתגר למבקשים לאחוז בראייה ההומניסטית-יהודית בדבר ערך חייו של כל יחיד. בספרו של מרטין בובר, 'גוג ומגוג', מתוארת שיחה בדיונית בין רבי מנחם מנדל מרימנוב ל'יהודי הקדוש', יעקב יצחק מפשיסחא, על רקע מלחמות נפוליאון: "'כבר עברה השעה', אמר ר' מנדל, 'לחשוב על הנשמות היחידות'. 'לעולם', ענה 'היהודי', 'לא יצליח מפעל אנוש, אם לא נחשוב על הנשמות, שיש בידינו לעזור להן, ועל החיים שבין נשמה לנשמה, על חיינו עמהן, על חייהן זו עם זו'".[5]

ציבור אנושי גדול ככל שיהיה, מורכב תמיד מפרטים, שיש להם שם, פנים ואישיות. בסיום ביקור שערכתי לאחרונה בכיכר החטופים והחטופות בתל אביב, יחד עם קבוצה של אנשי חינוך, העיר אחד המשתתפים הערה כואבת: "למרות שסיימנו רק עכשיו ביקור, אני לא זוכר אף לא שם אחד של חטוף". המספרים הבלתי נתפסים עלולים לגרום במובן זה לדה הומניזציה של הזיכרון. אל מול זה דרושה מגמה מוסרית של זיכרון אישי, ביוגרפי. עלינו להיאבק בנטייה להפוך את האסון לאירוע קולקטיבי ומופשט, ולתת שם לכל אחד מהאסונות הפרטיים המרכיבים את המכלול.

זיכרון המתים והחטופים בשמם הוא ציווי מוסרי. מן הראוי שכל אזרח בישראל ייקח על עצמו שם או כמה שמות של נופלים או חטופים, ילמד את סיפור חייהם, ויזכירם מעת לעת. נכון יהיה לו קבוצות מאורגנות, כגון כיתות בבית ספר, יחלקו ביניהן קבוצות גדולות יותר של חללים או חטופים מיישוב מסוים, או של פצועי יחידה צה"לית כלשהי, כך שכל חברה וחבר בקבוצה יהיו אחראים על קטע של זיכרון. גם את סיפורי גבורה עלינו לזכור באופן הזה, כשהם משויכים לגיבורים שביצעו אותם ולנשמות שהם סייעו להציל.

זיכרון המתים והחטופים בשמם הוא ציווי מוסרי. מן הראוי שכל אזרח בישראל ייקח על עצמו שם או כמה שמות של נופלים או חטופים, ילמד את סיפור חייהם, ויזכירם מעת לעת

• סולידריות

מהציווי המוסרי לזכור אנו מגיעים לקריאות המוסריות העולות מן הזיכרון. קשה להכחיש את הסמליות של אסון שמחת תורה שהתרחש בשיאה של שנה שבה החברה הישראלית הייתה משוסעת מאי פעם. קשה גם שלא להתרגש מגילויי האחדות חוצת המגזרים שהתגלתה מרגע פרוץ הקרבות, מאחוזי הגיוס הגבוהים למילואים, מרוח הרעות בלחימה של מי שעד לפני רגע היו במחנות ניצים; ושל ההתגייסות האזרחית המרשימה לסיוע בחזית ובעורף, תוך התעלמות מקווי שיוך מגזריים.

אך בין ציפוף שורות תחת אש לבין חברה סולידרית במובן העמוק, פעורה תהום. אם להישען על מושגיו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, החשיפה הפתאומית והאלימה של ברית הגורל היהודית לא תקים בהכרח תשתית מסייעת לבחירה לממש את ברית הייעוד. בטווח הארוך, עלולה המלחמה להחריף את הניגודים ואת מלחמת הדעות הישראלית ולהעצים את המתחים החברתיים. כאן מוטלת עלינו האחריות המוסרית לפעול למיתונם של מתחים אלו ולכינונה של תרבות מחלוקת פלורליסטית במובן העמוק, כזו הרואה ערך בקיומן של דעות מגוונות ומנוגדות. אחד הבסיסים לסולידריות פלורליסטית כזו היא שימת לב רגישה במיוחד לכאבו של האחר, לפחדיו ולפגיעותו. זו רגישות שדומה שהחברה הישראלית שכחה בחודשים שקדמו למלחמה. וזו רגישות הנצרכת מאי פעם כאשר רבים כל כך חוו וחווים פגיעה כואבת ומפחידה מאין כמוה.

הביטויים המעשיים האפשריים של מגמה מוסרית זו רבים מספור. אדגיש רק שניים: ראשית, שמירת הלשון, הימנעות משפה שיש בה כדי לעורר שנאה, ריב ומדון או דריכה על פצעים. גם ביקורת נוקבת יש להשמיע באופן שמבטא הושטת יד אחים והותרת פתח לתיקון. בכל ויכוח ואי הסכמה צריך כל צד לבטא את ההכרה בכך שהאמת לא נמצאת במלואה בידיו. שנית, התעקשות על היכרות אישית חוצת מגזרים, שתתרחש באופן ספונטני או יזום, תוך הישענות על גופים ייעודיים, מעגלים מקצועיים או רשתות חברתיות. כל ישראלי צריך לשאוף לקיים מערכות יחסים חבריות עם מי שאינם נמנים עם קבוצת השייכות האוטומטית שלו; לתרגל סולידריות חוצת מגזרים, ראשית מול מכרים קרובים. מבלי להיכנס למורכבות ההגדרות של הקבוצות השונות, יש לקבוע שמי שכל חבריו ומכריו הקרובים מגיעים מאותה השתייכות מגזרית, פוליטית, עדתית או חברתית-כלכלית, נוהג באופן לא מוסרי. כמובן שעלינו לפתח את הכלים החברתיים שיאפשרו לכל ישראלית וישראלי לממש צווי מוסרי זה בקלות יחסית.[6]

 

• מקומה של הטכנולוגיה

אחת המסקנות המיידיות העולות בשיח הציבורי מאירועי השבעה באוקטובר, היא הטעות שבהישענות יתר על אמצעים טכנולוגיים להבטחת ביטחון יישובי העוטף. אלא שייתכן שיש כאן יותר מאשר קונספציה ביטחונית שקרסה. לטענת פרופ' יוחאי עתריה, ההצלחה של חמאס נובעת מכשל עמוק בהרבה בתרבות הישראלית, המבטא כשל של התרבות המערבית כולה:

איבדנו את היכולת להבין את המציאות, להסתכל עליה, לבחון אותה, להשתמש באינטואיציות שלנו, והחלפנו את האינטואיציות שלנו ואת ההבנות שלנו בטכנולוגיות, בהערצה לטכנולוגיות […] לא השתמשנו בדבר הזה שנקרא בן אדם. אין צורך בבני אדם כי יש מכשירים. אבל זה חוסר הבנה גם מהי טכנולוגיה, וגם חוסר הבנה של המגבלות של הטכנולוגיה […] מה שהטכנולוגיה עושה, זה מהותה, להחליף את העולם בייצוג […] בעצם הפרצה שהם מצאו, היא פרצה עמוקה, וזה האמונה העמוקה שלנו שכלים מסוימים יעצרו בני אדם. והגיע הזמן להגיד את זה – וזה ההבנה שלי, בגלל זה אני שלושה ימים כבר הולך ולא מבין מה מסעיר אותי כל כך – הכלים לא יעצרו בני אדם.[7]

במובן זה, האסון הישראלי עלול להיות קדימון לאסון גדול בהרבה של התרבות המערבית כולה, והוא מהווה קריאת השכמה לא רק עבורנו אלא בעבור המערב הטכנולוגי כולו. אומת הסטארט אפ זכתה להיות האומה המתקדמת טכנולוגית הראשונה שאנשיה נטבחו לא חרף הטכנולוגיה העודפת שלה אלא בגלל אותה טכנולוגיה – בגלל המגבלות הקוגניטיביות שהטכנולוגיה מייצרת מעצם טבעה.

הנגזרת המוסרית של התובנה הזו אינה חזרה לתקופה קדם-טכנולוגית; הקריאה העולה מן הדברים היא להכניס את ההישענות שלנו על טכנולוגיה תחת שבט של ביקורת, לצמצם את אחיזתה בחיינו וליצור לעצמנו מרחבים שבהם המציאות חודרת בקלות יתרה את מסך הייצוג הטכנולוגי. מבחינה מעשית, השבּת היהודית מציעה הזדמנות של מרחב כזה, והצעות רבות אחרות נמצאות בספרות. המיוחד הפעם הוא שלא מדובר רק בהצעות שנועדו לשמר את בריאותנו הנפשית או את רווחתנו החברתית; בהקשר של זיכרון האסון, יש למאבק זה בהגמוניה של הטכנולוגיה משמעות מוסרית. ניתן לקבוע שכל אחד מאיתנו נקרא לייצר בחייו מרחבים מצומצמי טכנולוגיה, בין אם זה בשעות הערב בבית, בשבת או באמצע יום עבודה עמוס. מרחבים יהוו מכאן ואילך גם אתרי הנצחה לשימור זיכרון התקופה שאנו מצויים בה.

 

• מוגנות ויחס לאלימות מינית ומגדרית

(אזהרת טריגר אונס, אלימות מינית. ניתן לדלג על פרק זה ולעבור ישירות לסיכום)

אחד ההיבטים המחרידים של מתקפת השבעה באוקטובר הוא ההיקף ועומק הפגיעות המיניות שהתרחשו במהלכה, אלימות שכוונה בעיקר נגד נשים ונערות אך גם נגד גברים. מרבית קורבנותיה של האלימות המינית נרצחו אחרי שנפשם וגופם הושחתו ואיש אינו יודע כמה שורדות ושורדים נותרו בחיים. הדעת נותנת שכמה מהן ומהם לכל הפחות עוד איתנו. כמו ארגונים ג'נוסידיאליים אחרים, חמאס השתמש באונס ובאלימות המינית כנשק. אנשיו נשלחו "ללכלך" את הנשים הישראליות, כפי שאמר בחקירתו אחד המחבלים שנעצרו. וכמו להוסיף לפגיעה, חלק מארגוני הנשים הבינלאומיים הגיבו באדישות אנטישמית לעדויות אלה על פשעי המין שביצע חמאס.[8]

לאכזריות המינית שהופנתה כלפי יהודיות ויהודים, בשל היותם יהודיות ויהודים, יש קול מצווה ייחודי. קול העולה מהשאיפה היהודית לתיקון, גם ביחס לבלתי ניתן לתיקון. מול התרבות החמאסית האכזרית, הבזויה והמבזה, עלינו להעמיד תרבות של כבוד והכרה. הדברים אמורים בראש ובראשונה במישור שבו התרחשה הפגיעה. ראשית, ביחס לקורבנות עצמם, ומעבר לכך, במאבק חינוכי ותרבותי ב'תרבות האונס', בשינוי ביחס לנשים (וגברים) ולגופן, בהקמת מרחבי מוגנות וביחס בלתי מתפשר לכל גילוי של אלימות מינית ומגדרית.

מדינת ישראל, שכלפי אזרחיה ואזרחיותיה התרחשו הפגיעות הללו, חייבת להפוך את המאבק בפגיעות מיניות ומגדריות לסוגיהן לחוד החנית, ולהוביל את שילוב הנשים בכל שדרות החברה. עלינו, אזרחי ואזרחיות המדינה, מוטל לאמץ קוד מוסרי אדוק שיבטיח מוגנות וריבונות של כל אישה ואיש על גופם. זהו פרויקט משפטי, חינוכי ותרבותי שראוי להפוך לדגל לאומי מן המדרגה הראשונה. פרקטיקות של יצירת מרחבים בטוחים, חינוך לרגישות, שיח על הסכמה, שמירה על שפה מכבדת, דחייה של "תרבות האונס" ושל החפצה וניצול של נשים וגברים, מאבק בתופעת הזנות (להבדיל ממאבק בא.נשים בזנות) ועוד. גם המשך המגמה לשילוב נשים בתפקידי לחימה בצה"ל והדרישות לייצוג שוויוני לנשים במוקדי קבלת החלטות לאומיות, מייצגים הפנמה של לקחי אסון שמיני עצרת. על כל אלו להפוך למאפיינים של התרבות הישראלית בכלל המגזרים, על מנת שנוכל להגיד ששמענו את הקולות והברקים של השבעה באוקטובר.

מדינת ישראל, שכלפי אזרחיה ואזרחיותיה התרחשו הפגיעות הללו, חייבת להפוך את המאבק בפגיעות מיניות ומגדריות לסוגיהן לחוד החנית, ולהוביל את שילוב הנשים בכל שדרות החברה

תקווה לעתיד לבוא

חמשת התחומים שמניתי לעיל משרטטים עבורנו דיוקן של חברה שהפנימה את הציוויים המוסריים העולים מטבח שמחת תורה ומהמלחמה. אלו הם קווי מתאר בדרכה של החברה לריפוי ותיקון השבר שליווה את השנה האחרונה כולה, והגיע לשיאו בשבת שחורה. הדיאלקטיקה המוצעת כאן בין זיכרון ומוסר, כורכת את האפשרות לממש את האידאל הציוני של 'חברת מופת', בחובתנו לזכור את התהומות שאליהן נדחפנו. אם מתוך הקריסה וההשפלה נדע לקום אל אחריות כלפי הקורבנות, השורדים, החיילים ומשפחותיהם; אם נשכיל שלא לאבד את האדם היחיד בשטף האדיר של מספר הנפגעים; אם נצליח למנף את שעת הכושר להיפוך מגמות האיבה והניכור בחברה הישראלית פנימה ונרתום את חשבון הנפש לשינויים יסודיים באורחות חיינו, ביחסנו לטכנולוגיה ואחד לשני – או אז אולי עוד תיתכן כאן סוג של תמונת ניצחון.

לסיום הדברים, אבקש להזכיר עוד ציווי מוסרי אחד, התקווה. נוכח הייאוש העלול לאחוז בנו בקלות יתרה בתקופה כזו, התקווה גם היא ציווי מוסרי. הפילוסוף עמנואל קאנט חותם את ספרו 'ביקורת התבונה הטהורה' בשלוש שאלות: "מה אני יכול לדעת? מה עליי לעשות? ולמה אני רשאי לקוות?". התקווה, לדידו, היא שאלה מוסרית, כיוון שהיא מכוונת לאושר ולכן קשורה באתיקה. התקווה היא אחת הדרכים שבהן יכולה אידאה מוסרית להשפיע על העולם הממשי. בהקשר זה, אני מבקש להציע חידוד לשאלות של קאנט, או יותר נכון "גיור" שלהן.

בשנת 1955 קיים העיתונאי הישראלי עזריאל קרליבך מסע בהודו, שתועד בספרו 'הודו: יומן דרכים'.[9] כשנפגש עם ראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, הציג בפניו קרליבך כמה בעיות שניצבו בשעתו בפני מדינת ישראל ושאל את עצתו של המדינאי הבכיר, מה לדעתו כדאי לעשות. לאחר הפוגה קצרה השיב לו נהרו: "זו שאלה אופיינית לאיש אירופה… הודי היה שואל 'מה עליי להיות'". כמי שזהותו העצמית מפוצלת בין מזרח ומערב, היטיב נהרו לדייק את ההבדל היסודי שבן איש המערב לאיש ההודי, ולא בכדי טען דוד בן גוריון לזהות רוחנית בין הודו לישראל. השאלה המוסרית שממנה עולה ציווי התקווה איננה רק שאלה מעשית אוניברסלית, אלא היא שאלה זהותית פרטיקולרית. במילותיו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו): "קודם כול תדע מי אתה, ואז תדע מה רוצים ממך"[10] ולכך נוכל להוסיף: ואז תדע לְמה מותר לך לקוות. הזיכרון של מי שאתה, גודר את תחומי התקווה. ותקווה, אישית ולאומית, היא ככל הנראה הציווי המוסרי החשוב ביותר בימים אלו.

[1] למשל דברים טו, דברים כד ועוד.

[2] תאודור ו' אדורנו, 'דיאלקטיקה שלילית', חינוך לעצמאות מחשבתית (תרגם אסף אנגרמן), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.

[3] ארי בורשטיין, תיקון העולם לאחר השואה: הפילוסופיה של אמיל פקנהיים, ירושלים: מוסד ביאליק-מכון ליאו בק, תשס"ח.

[4] לא רק זיכרון העבר נושא משמעות מוסרית; גם זיכרון העתיד, כלומר דימוי העתיד שאנו אוחזים בו, משפיע השפעה מכרעת על אופיינו המוסרי. בהקשר של דיוננו זה, לא מדובר רק בשאלה מהי 'תמונת הניצחון' הנשאפת במלחמה; גם לא בהיתכנות העתידית של שלום, אל מול הטענה שלנצח נאכל חרב. מדובר בשאלה זהותית: מי אנו מבקשים להיות במהלך המלחמה ואחריה. עלינו לזכור זאת ולהעשיר דימוי עצמי זה גם בלקחי השבעה באוקטובר.

[5] מרטין בובר, גוג ומגוג, עם עובד 1967, עמ' 191.

[6] על פרקטיקות נוספות לכינון סולידריות אני מרחיב במאמר העתיד להתפרסם בקרוב במסגרת בית המדרש 'למעשה' להלכה ישראלית.

[7] דברים שנאמרו בפודקאסט "המצב הפוסט אנושי", נובמבר 2023.

[8] "עדות אחר עדות, מתברר ההיקף המבעית של מעשי האונס ב-7 באוקטובר", הארץ, 30.11.2023.

[9] עזריאל קרליבך, הודו: יומן דרכים, תל אביב: מעריב, 1986.

[10] הרב משה ליאון אשכנזי (מניטו), סוד מדרש התולדות, כרך ח, עמ' 362.

__________________________________________________________________________

*יואב רימר הוא מחנך, חבר בתנועת דרור ישראל, עוסק בזהות יהודית חילונית ובמפגש בין ציבורים בחברה הישראלית. המאמר נכתב במסגרת תכנית בית המדרש 'למעשה' – לניסוח הלכה ישראלית