הקול הנשי בבית מדרש שוויוני ומעורב: אתגרים והזדמנויות / טלי ברנר עליזה זלצברג שושנה כהן

 

not memberg

 

 

 

 

הקול הנשי בבית מדרש שוויוני ומעורב: אתגרים והזדמנויות

עליזה זלצברג, שושנה כהן וטלי ברנר

עליזה זלצברג חברה בצוות ההקמה של ישיבת תלפיות ומלמדת תלמוד וכתיבה יוצרת בירושלים, מלמדת שיעורים ומובילה סמינרים בפרדס חברותא מתן

ודרישה בניו-יורק

שושנה כהן היא המייסדת של ישיבת תלפיות. היא מלמדת מדרש תלמוד ומגדר בישיבה הקונסרבטיבית ומכון הרטמן. כמו כן היתה בצוות ההקמה של ישיבת הדר בניו-יורק

ד"ר טלי ברנר חברה בצוות ההקמה של ישיבת תלפיות, ומלמדת היסטוריה של עם ישראל ולימודי ילדות בתוכנית למחקר בתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב.

 

באלול השנה נפתחה "תלפיות", ישיבה המגדירה עצמה שוויונית. על איזה רקע קמה הישיבה, ומהן המטרות שלה? האם לא די בפיתוח עולם לימוד התורה לנשים במדרשות? כותבות המאמר, הנמנות עם הצוות המייסד של הישיבה, מנסחות את החזון ואת האתגר שעומד לנגד עיניהן, מתוך התבוננות מחודשת בלימוד התורה הנשי

 

בין קולות נשמעים לקולות מודחקים 

 

בלילה ירושלמי קר התכנסה קבוצת הלומדים של מחזור א' של ישיבת תלפיות סביב שולחן ומרק ביתי ללימוד לקראת החנוכה. לאחר דברי התורה, הלימוד בחברותות והשיעור במדרש, בשעת לילה מאוחרת, נדרשנו לתרגיל קצת אחר. כל אחד מאיתנו התבקש לשקף את המאבק הפנימי שלו ביחס ליהדות בלי לדבר. התרגיל לא היה פשוט לקבוצה שרגילה לטפל בטקסטים באמצעות דיבור ולימוד המעוגנים בתלמוד ובארון הספרים היהודי. ובכל זאת, הקבוצה מצאה את קולה בלי להשתמש במילים. מישהי הדגימה קול צעקה כדי לבטא את הפחד שאנשים לא שומעים אותה, אחר הציג בפנטומימה כאילו הוא כלוא בתוך קופסה, כדימוי לכליאה בתוך הגדרה צרה, ומישהי אחרת הפנתה את הנעליים שלה לשני כיוונים שונים כדי לייצג החלטות קשות.

 

 

 

בין פרצי הצחוק והמבטים האמפתיים, היה ברור שחברי הקבוצה – הן אנשי הצוות, הן הלומדים – מוצאים בפעם הראשונה מקום לבטא את קולם, ואולי חשוב מכך – קהל שמוכן להקשיב לשאלות שלא נשאלות במקומות אחרים. שאלות על קול האישה המדברת ולעתים גם זועקת, שאלות על התפתחות ההלכה, ושאלות על זהות מפוצלת ומשולבת. ואכן, בישיבת תלפיות התכנסו אנשים שמתמודדים עם האתגר של מחויבות ואהבה לדת בצורתה המסורתית לצד רגישות ונאמנות לערכים של שוויון, פמיניזם והומניזם, ולא תמיד כל אלה עולים בקנה אחד. לקחנו על עצמנו לא לברוח מהשאלות ומהקונפליקטים הללו, אלא להתמודד איתם ממקום של עניין ורצון ללמוד, להעמיק ולשמור הרבה מהמסורת, תוך שינויים משמעותיים.

 

 

 

ישיבה רב-קולית

 

פתחנו את דלתות הישיבה תלפיות השנה בתוכנית אלול חדשנית אך קלאסית. התלמידים והתלמידות למדו מצֶוות של נשים וגברים בתוכנית אינטנסיבית עם דגש על לימוד תלמוד בסדרי בוקר המלווה בשיעורי בקיאות ועיון. אחרי הצהריים נוספו סדרים ושיעורים בהלכה, בתנ"ך, במדרש ובאגדה. התפללנו יחד, גברים ונשים, שלוש פעמים ביום, וקיימנו טישים ושבת ישיבה. נוסף לכך בחנה הקבוצה סוגיות הקשורות לספירת נשים למניין, למעמד ההלכתי של המחיצה, לשורשים התלמודיים של עגינות, ולנושא הקידושין והגירושין בימינו.

 

 

 

אלו הן השאלות שהצוות המייסד שואל כבר יותר משנתיים, הן בלימוד הגמרא המשותף, הן סביב המשימה של בניית ישיבה דתית ופמיניסטית, מסורתית וגם מחדשת. פיתחנו יחד שיח העוסק באפשרות להיות נטועים בטקסטים האהובים והמשמעותיים עבורנו, ועדיין להיות ביקורתיים ויצירתיים לגבי השפעתם על החיים הדתיים שלנו. ככל שמועד הפתיחה של בית המדרש הלך והתקרב, מצאנו את עצמנו עומדים מול האתגר של מציאת דרכים שבהן הערכים של פמיניזם ושל שוויון, של מסורה ושל חידוש יבואו לידי ביטוי ולא יישארו תלויים באוויר. איך ניתן להם ממשות, קול חי שיישמע וייקלט בכיתות, בבית המדרש ובחברה שלנו, כדי שלא ייוותרו רק כסיסמאות חולפות? דבר זה דרש מאיתנו החלטות לא קלות, אך ראינו לאורך התוכנית שיצירת קהילה כזאת אינה רק אפשרית, אלא שיש לה ביקוש גדול וצורך עצום.

 

 

 

הקול הנשי בבית מדרש מעורב

 

ישיבת תלפיות היא אחד מהרבה מקומות לימוד, ארגונים ובתי כנסת שדורשים לחדש ולחזק את מעמדן של נשים בקהילה היהודית. בשנים האחרונות הולך ונוצר מרחב שמאפשר לנשים להיות פעילות ונשמעות בקהילות הדתיות. אנחנו מבקשים להמשיך ולצעוד מעבר לעשייה המתקיימת היום. להלן נגדיר את הקול הייחודי שלנו, על בסיס התפיסות הפמיניסטיות העומדות מאחוריו.

 

 

 

בעשורים האחרונים נפתחו לא מעט בתי ספר ומדרשות שבהם ילדות ונשים יכולות ללמוד תורה ברמה גבוהה. כמו שדרשה וירג'יניה וולף, הרבה נשים קיבלו "חדר משלהן": מקום ללמוד, ולעתים אפילו בעזרת מלגה, שמאפשר העשרה והעמקה של הידע תורני שלהן. חברות צוות הישיבה מוקירות תודה למקומות האלה, כמו מדרשת לינדנבאום ומתן בירושלים, ו"דרישה" בניו יורק. מקומות כאלה אכן נתנו לנו הרבה ידע ואהבה ללימוד הגמרא, ובהם התחלנו לפתח את הקול האישי (אולי הנשי) של כל אחת ואחת מאיתנו. אפשר להגיד כי מוסדות אלו פועלים ברוח הגל הראשון של הפמיניזם, אשר עסק בשאלות של יצירת יחס שווה לנשים, במאבק על קבלת זכות הבחירה וזכות הלימוד באוניברסיטה, בהשוואת שכר העבודה לשכר העבודה של גברים ובפתיחת שוק העבודה בפני נשים. סימון דה-בובואר ביקשה שנשים לא תימדדנה לפי גופן היולד, אלא על פי המוח החושב והנפש הטרנסצנדנטלית שמשותפת לכל אדם. כלומר, בעצם היא ביקשה שהאישה תהיה גבר. ברוח אותם דברים עלתה הדרישה של נשים דתיות להיכנס לעולם לימוד התורה בכלל ולימוד הגמרא בפרט, ובאופן כללי ניתן להגיד שרוב מוסדות הלימוד שמלמדים גמרא והלכה ברמה גבוהה לנשים פועלים לפי התפיסה הזאת.

 

 

 

אך בכמה מובנים המקומות הללו ניזונים גם מהגל השני של הפמיניזם, ובעיקר מהפמיניזם התרבותי-צרפתי של שנות השבעים, שביקש לחגוג את תכונות הנשיות. הוגות צרפתיות כמו הלן סיקסו ולוס אריגרי טענו שנשים חייבות להוציא את עצמן מעול השיח הגברי כדי לגלות את הקול האותנטי שלהן. אם גברים נחשבים חזקים, לוגיים ועצמאיים, ונשים – רכות, רגשיות ותלויות – הפמניסטיות רצו לחבק ולהעלות את התכונות הנשיות בצד השני של המשוואה המהותנית. לפי אריגארי נשים צריכות לחגוג את הריבוי ואת השונות שהן מייצגות. 

 

 

 

אופני לימוד הגמרא של נשים במסגרות הדתיות-לאומיות בעשורים האחרונים נעים אפוא בין הפמיניזם של הגל הראשון ובין הגל השני של הצרפתיות. מצד אחד, ברוב בתי המדרש היום נשים מנסות ללמוד גמרא בדרך גברית. לרוב, הר"מים הם עדיין גברים, והלימוד של גמרא עם ראשונים, מתוך הפירוש הגברי שניתוסף לו לאורך הדורות, הוא המסגרת שבה הטקסט נלמד. במקומות רבים הנשים אינן נדרשות לחדש קריאה ייחודית משלהן, אלא לחקות את המודל המיתולוגי של בחור ישיבה שלמד במסלול המסורתי, ולהגיע לבקיאות המתחרה עמו, ולמיומנות בדרכי הלימוד המקובלות בישיבות.

 

 

 

אך מצד שני, אין ספק שהמדרשות תומכות גם בקול הנשי. מקומות לימוד נפרדים נותנים לנשים מרחב עצמאי בטוח לפתח את עצמן מבלי להתחרות עם גברים, שלפעמים נוהגים בדרך יותר אגרסיבית בכיתה. התמיכה בקבוצה נפרדת יכולה לאפשר לנשים לפתח את קולן וליצור גישה ייחודית לטקסט. ואכן, לעתים בתי מדרש של נשים הם יותר יצירתיים ויותר פתוחים ללימוד ביקורת אקדמית לתלמוד, או ללימוד של נושאים מגוונים יותר, כחסידות, מקרא ומדרש. בתי המדרש של נשים – דווקא מפני שהם אינם רואים את עצמם ככבולים למסורת ולא צריכים להיות מחויבים להיררכיית הלימוד הגברית – מאפשרים למורים ולתלמידות יותר חופש לנסות שיטות לימוד מגוונות.

 

 

 

אך התמיכה של החברה הדתית בעיקר בבתי מדרש נפרדים מבטאת מסר סמוי לנשים הלומדות: הלימוד של נשים אינו כמו לימוד של גברים. הגישה המהותנית, שיכולה לחגוג את השונות של נשים, מקבלת ביטוי שלילי בימינו. נקודת המבט הנשית היא שולית, והיא אף פעם לא תגיע לרמה של המודל הגברי שאליה היא חותרת. האישה המלומדת לא תלמד בנים בתיכון ולא את הגברים בקהילה שלה. היא לא תפסוק הלכה עצמאית אחרת מהנורמה הרבנית. אחרי יום ארוך של לימוד היא לא תורה הלכה, לא תישמע כעד בחופה, ולא תשב כדיין בבית דין: היא עדיין אחרת ופחותה.

 

 

 

אם כן, המודל הנפרד לבדו אינו יכול לשנות באופן מהותי את מקומן של נשים בעולם הדתי, או את העולם הדתי ואת שיטת הלימוד בכלל. לצורך זה, לטעמנו, יש להקים ישיבות משותפות לגברים ולנשים ברוח הפמיניזם. כאן אנו נתקלים בצורך ליצור מודל חדש של ישיבה: היכן יכולה ישיבה שוויונית למצוא מודל לחיקוי? מהי המתכונת לחיזוק הלימוד של נשים וקולן בלי לשדר להן שהם אחרות, מיוחדות, שונות וזקוקות לשיטת לימוד שונה מהנורמה הגברית?

 

 

 

הדרך לשם עוברת דרך התובנות של הגל השלישי של הפמיניזם, ודרך ניתוץ ההבחנות הבינאריות בין גברים לנשים, כמו גם ביטול כל ההנחות המוקדמות על גברים ונשים כקבוצות. כמו כן, אנו צריכים להכיר בכך שכל ה"אמיתות" לכאורה לגבי אופיים של גברים ונשים נובעות מהבניות חברתיות, ולא מתכונות מולדות.

 

 

 

גברים וקריאות פמיניסטיות

 

הביקורת של העידן הפוסט-מודרני יכולה להיות מתסכלת, ועלולה להשאיר אותנו במצב של מבוכה וחוסר כיוון: אם הנשים אינן קבוצה, אינן מדברות בקול אחד, אינן קוראות טקסט יהודי בדרך מסוימת דווקא ואינן שותפות לשאיפה לאותם שינויים חברתיים, איך נפעל בעדן? איך נחזק את הקול הנשי? אך ברור שנשים הן עדיין קבוצה; הרי עובדה היא שבעולם האורתודוקסי נשים עדיין סובלות מהדרה ממרכז בית הכנסת, ממעמד חלש בנישואין וגירושין, ולימוד התורה שלהן עדיין לא מתמזג לתוך הידע התורני הכללי. אך כיצד ישיבה שוויונית המבוססת על ערכים של פמיניזם ומסורת גם יחד, יכולה לחזק את הנשים בלי להתייחס אליהן כאל קבוצה סגורה שזקוקה לתמיכה מיוחדת?

 

 

 

אלו הן כמה מהתובנות שמנחות אותנו בישיבת תלפיות:

 

 

 

1)      יש מה ללמוד מהפמיניזם של הפוסט-מודרנה. החברה והתרבות הדתית הן לא דבר טבעי וקבוע, אלא גופים המצויים בתנועה ומשתנים תדיר בהתאם להרכב האנושי ולהנהגה. במהלך הלימוד הטקסטואלי ובמעורבות החברתית אנו מעלים את המודעות למרכיבי התרבות שמעצבים אותנו. אנחנו מנסים לתת מרחב לתלמידים שלנו לבחון את הזהות שלהם ולבחור איך נרצה לעצב את הזהות והקהילה שלנו. 

 

 

 

במהלך הלימוד אנחנו בוחנים את הדרך שחז"ל עיצבו בה את היהדות שאנחנו חיים. אנחנו ערים לדרכים שהחכמים בונים בהן קטגוריות ומשתיתים ערכים. בלימוד גמרא אנו מקשיבים לרב-קוליות בטקסט, לקולות המתחרים במחלוקות מובהקות בגמרא, וגם מפתחים רגישות לקולות המושתקים הנמצאים מתחת לרובד הברור של הטקסט, ודורשים – אולי בלי קול של ממש – להישמע. אנחנו מוצאים השראה בשיטות קריאה פמיניסטית, המעודדות אותנו לאתר את המרווחים, הסדקים, אזורי העיוורון, המקומות הסותרים או המתנגדים בגופו של הקנון עצמו או בשוליו. דרך הפירוש והקריאה הרגישה אנחנו ממשיכים את עבודת העיצוב של חז"ל. אנחנו חלק מהמסורת אך חלק מתנועתה.

 

 

 

2)      נשים בכלל ונשים דתיות בפרט צריכות עוד תמיכה בלקיחת אחריות על זהותן. נשים דתיות למדו ולומדות לוותר על העולם הדתי ולא לקחת חלק בו. אנו מנסים להעצים אותן ולשכנע אותן לא לוותר, אלא להרגיש את אותם חיוב ומחויבות לדת היהודית. עם המחויבות לדת מגיעה גם האחריות והרשות להיות חלק מעיצובה.

 

 

 

בבית המדרש שלנו ובתפילות אנו תומכים בתלמידים שבאים עם פחות רקע ובמי שקולו או קולה חלשים יותר ואולי יחשבו שיש להם פחות לתרום. אנו מעודדים את התלמידות לקחת על עצמן ללמוד להוביל תפילה או לתת חבורה בבית המדרש עם הגברים גם יחד. אנחנו מודעים לכך שאנחנו באמצע תהליך ועדיין מתמודדים עם התניות חזקות מאוד.

 

 

 

3)      אחרי תהליך של העצמה, יתכן שהנשים יתרמו קול חדש כקבוצה, ויתכן שלא. כיום נשים עדיין עומדות בשוליים של התרבות היהודית, ולכן יש להן זווית מסוימת ואולי אחרת מזו של מי שנולד וחונך במרכז. יתר על כן, ברור שלנשים יהיה קול מיוחד בלימוד של טקסטים הקשורים לגוף הנשי – נידה, לידה ועוד. אך גם כאן סביר שכשנשים מתחילות לפרש את המקורות הקאנונים בנושאים הללו, הן לא ידברו בקול נשי אחיד.

 

 

 

בתוכנית אלול היה חשוב לנו להביא נשים בעלות שיעור קומה לדבר על נושאים שונים. הנשים הללו נותנות מודל של מיומנות וכישרון בתחומים מגוונים. גם הנשים בצוות לא מדברות בקול אחיד. בשבתון הראשון של הישיבה קיימנו פאנל, שכולו על טהרת הנשים, בנושא נישואין וקידושין. דיברנו על הנושא מזוויות שונות – על הלכה ועל אגדה, על פוליטיקה ועל לוגיקה, על רגש ועל משפחה- כל קשת הגישות לנושא. ולא דיברנו בקול אחיד.

 

 

 

4)      כשנצליח לפתח נשים עם קולות חזקים, לא מספיק שקולן יישמע רק על ידי נשים ובמרחבים נשיים. נשים וגברים צריכים ללמוד ביחד כדי שקולן של נשים יישמע ויכובד בחברה בכלל. גברים ונשים כאחד צריכים ללמוד לכבד את התובנות ואת הפירושים של נשים, ואם נשים תמיד ילמדו במקום אחר ויתפללו במקום אחר, ויעמדו בבית דין ומתחת לחופה רק בתפקידים מאוד מוגבלים, הקול של נשים תמיד יתפרש כאחר ולא כאחד מהקולות המגוונים של החברה הדתית.

 

ולכן ישיבת תלפיות היא לא מדרשה לנשים. הלימוד צריך לקרות בקרב הנשים והגברים גם יחד. אנחנו מאמינים ששוויון מלא יהיה רק בבית מדרש שבו כולנו יושבים יחד והקטגוריה הבולטת והמפרידה בו לא תמיד תהיה המגדר.

 

 

 

5)      אי אפשר לדבר על שוויון בלי להנכיח אותו. אנו חיים בחברה מעורבת והפער בין מעמדן של נשים במרחב הציבורי היומיומי לעומת מקומן במרחב הציבורי הדתי הולך וגדל. קשה לדבר על שוויון בלי לבצע אותו בפועל, והצעירים בחברה הדתית חשים בדיסונאנס הולך וגובר בין הערכים שעליהם הם אמונים לבין היחס לנשים בהלכה. עלינו לשפר את מעמדן של נשים במערכת הנישואין והגירושין, בבית כנסת ובהלכה בכלל. עד שלא נפעל על פי ערכים של שוויון גם לא נהיה מסוגלים לשמוע ולכבד את מגוון הקולות הנשיים בבית המדרש.

 

 

 

6)      יש מה ללמוד מהפמיניזם התרבותי-מהותי. על אף שאנחנו לא אוחזים בהבנה המהותנית של טבע האישה, אנחנו כן לומדים מהגל השני של הפמיניזם לחגוג תכונות הנחשבות נשיות, להעדיף את שיתוף הפעולה על פני האינדיבידואליזם ולהאזין לשונות של כל אחד ואחד בלי הייררכיה. כדי לעודד את שיטת הרב-קוליות בישיבה הקמנו משבצת שבועית של "שיעור חברותא" שמחליפה את השיעור הכללי. בכל שבוע אנחנו דואגים להביא יחד שני מורים מהישיבה לשוחח יחד על טקסט משותף. כאן אנו מדגימים איך המסורת יכולה לעמוד במרכז ביחד עם הקולות השונים של מלמדים שונים – נשים וגברים בלי הייררכיה. אנו גם מדגימים האזנה ושיחה ללא תחרות וקיבעון בעמדות שלנו, וגם את האפשרות להבנות ולבנות מריבוי הקולות.

 

 

 

האווירה הזאת מתורגמת גם למערך הפנימי של הישיבה: הצוות והתלמידים בנו קהילה משותפת. המורים שידרו לתלמידים שקולם חשוב ושאלותיהם משמעותיות, הן בשיעורים, הן בבניית הישיבה. ואכן זמן קצר לאחר שהישיבה התחילה לפעול, התלמידים קיבלו ולקחו על עצמם תפקידי הובלה מרכזיים. כמו כן, אין לנו הייררכיה ברורה או סמכות שאנו כפופים לה.

 

 

 

 

 

7)      אנחנו בישיבת תלפיות לא מוותרות על הגברים. יש לנשים הרבה מה ללמוד מהחברותות ומהקולגות הגברים, מידע קודם ועד הקריאות המעניינות והחשובות של כל אחד ואחד בלי קשר למין ומגדר. ויותר מכך – חשוב שגברים ילמדו בישיבה שמקבלת השראה מהפמיניזם. יש לעולם הגברי הרבה מה ללמוד על הרב-קוליות שהפמיניזם מעודד. כשאין קול פטריארכלי העומד בראש ההייררכיה, יש מקום להשמיע הרבה תשובות. גם גבריות אינה זרם אחיד וברור, וגם הלומד ירוויח מהעלאת המודעות לגבי האופן שבו הוא נטוע בתוך הנורמה המגדרית והדתית.

 

 

 

 

 

בתור הישיבה הפמיניסטית הראשונה, יש לנו אתגרים רבים, הן מהצד התורני, הן מצד ההתנהלות הארגונית והיומיומית שלנו. אולי האתגר החשוב ביותר הוא כיצד ליצור קול של ישיבה שוויונית. כיצד ניצור נורמות חדשות בתוך קהל מגוון של לומדים ומלמדים? התלמידים שאלו אותנו שוב ושוב מהו השלב הבא? לאן הולכים? לצד השאלות, ברור לנו שמשהו נוצר.

 

 

 

אך בשאלה הזאת אנחנו לא מרגישים שאנחנו באמת צריכים ליצור תשובות חדשות. רב-קוליותן של הגמרא ושל ספרות חז"ל נותנות לנו כיוון. השם "תלפיות" לקוח ממדרש על שיר השירים, שבו הדוד מהלל את אהובתו ואומר: "כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות" (שיר השירים ד, ד). אצל חז"ל תלפיות היא כינוי לירושלים. הגמרא מורה שכל ישראל יפנו את מבטם לירושלים בזמן תפילתם, כך ש"נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד", והראיה לכך: "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות – תל שכל פיות פונים בו" (בבלי ברכות ל, ע"א). מדובר ביותר ממרכז של קולות שונים המתכנסים יחד. האישה בשיר השירים בנויה לתלפיות, וגם ירושלים נבנית מן הגיוון של הקולות. אנחנו, ישיבת תלפיות, וכל החברה הדתית שמבקשת לשפר את מעמד האישה ואת מעמד הקהילה, נצטרך ללמוד איך לבנות, איך לשלב את הקולות – הקולות המגוונים של נשים, אך גם הקולות השונים של גברים ונשים – כדי להגיע יחד אל המטרה.

 

 

 

אחרית דבר – מעבר למגדר

 

מגדר הוא רק מרכיב אחד בניסיון לשלב קולות ולבנות חברה דתית ליברלית בארץ. בחודש אלול זכתה ישיבת תלפיות לקיים "סליחות" בשיתוף עם מניין "סוד שיח" – מנין שוויוני חדש בירושלים. היה ברור לנו שנשתמש בנוסח מעורב – אשכנזי וספרדי. היו לנו שתי שליחות ציבור, וכל אחת תרמה מהעולם התרבותי של הסליחות שלה, וכך יצרנו נוסח שכל חברי הישיבה יכלו לחוש חלק ממנו. הרגע הזה, של יצירה מכלל עדות ישראל, בהובלתן של נשים, היה אחד מרגעי ההתעלות והשיאים של תוכנית אלול שלנו. התפילה הזאת, השירים והריקודים ביטאו את כל האנרגיות של התוכנית. המשפט החוזר אחרי אותו ערב היה "סוף-סוף מצאתי קהילה. מצאתי מקום שאני מרגישה בנוח להביא בו את כל כולי". הקהילתיות והנוחות – בשירה ובריקודים, בשיחה ובלימוד – לא נבנות על תבנית של הומוגניות, שלפיה נעים לנו כאן כי אנחנו כולנו אותו דבר, אלא מתוך רצון לבנות ישיבה לקראת מטרה משותפת. בהאזנה לכל הקולות אנחנו יכולים לבנות קהילה דתית חזקה יותר.