בחיבורו הנשכח 'סוציאליזם ויהדות' מציג הרב יעקב לייטר את הערכים החברתיים היהודיים ומבקש לקדם מודעות לערכים אלה בקרב הציבור היהודי הדתי. הספר מייצג נסיון להגות סוציאליסטית יהודית-חרדית, מבקר את הסוציאליזם החילוני והרדיקלי על רקע תפישתו המעמדית והמטריאליסטית, ומציע במקומו צדק חברתי המבוסס על יסודות אתיים המשותפים לכלל החברה. קטעים מן הספר מופיעים כאן לראשונה בתרגום עברי.
מבוא
הרב יעקב לייטר היה מהאידאולוגים הראשונים של פועלי אגודת ישראל בפולין שבין מלחמות העולם. תנועה זו צמחה בעיר לודז’ בסביבות שנת 1924 כדי לתת מענה מעשי ואידאולוגי לפועלים החרדים בתקופת הפריחה של תנועת הפועלים היהודיות (ובראשן איגוד הפועלים היהודים יידישע ארבייטערס בונד, ובקיצור ה"בונד”) שדחו את הדת היהודית בתור חלק מהסדר הבורגני הישן המדכא את מעמד הפועלים. תנועה זו בסופו של דבר הסתפחה לתנועת "אגודת ישראל" שאיגדה את הקהילות האורתודוקסיות וקיבלה את הכינוי "פועלי אגודת ישראל" שמחד בידל אותה מאגודת ישראל אך גם הגדיר אותה כתנועת בת שלה.
הספרון "סוציאליזם ויהדות" ("סאציאליזם און יהדות”) שיצא לאור לראשונה בתרפ”ו (1926), מציג קובץ מאמרים קצרים שהתפרסמו בעיתונות היידיש, בהם ניתן למצוא שיח מרתק בין ערכי הסוציאליזם והמרקסיזם לבין מקורות היהדות, מאת מחבר שבקי היטב הן במקורות היהודיים והן בתיאוריה המרקסיסטית. במאמריו מביע לייטר ביקורת חריפה על המהפכה הבולשביקית (הרבה לפני שלטון הטרור של סטאלין) ומוצא את מקור בעיותיו של המרקסיזם בהנחות היסוד המטריאליסטיות שלו. תחת זאת הוא מבקש לבסס "סוציאליזם יהודי" המבוסס על אמונה באלוקות ובאדם ואף אמונה מיסטית ומשיחית, שבלעדיהם לא ניתן לבסס ולבטא את הערכים החברתיים של צדק, שיווון וחירות כפי שהם באים לידי ביטוי ביהדות. הספר מציג את הערכים החברתיים המצויים ביהדות ומבקש לקדם מודעות לערכים אלה בקרב הציבור היהודי הדתי.
כפי שמוצג במבוא של בנימין מינץ לספר זה, הספר משמש גם כספרות אפולוגטית, בכך שהוא בא להראות את העליונות המוסרית של ערכי היהדות המסורתית על פני הסוציאליזם החילוני ובכך לשכנע את הנוער היהודי להישאר נאמן להלכה ולמסורת ולהתרחק מהשפעתן של תנועות סוציאליסטיות חילוניות.
עם זאת, קריאה בקובץ משקפת תמונה מורכבת יותר, לפיה יש לספר ערך הגותי חיובי בתור "תרגום" המסורת היהודית למונחי הגות סוציאליסטית מתוך קשב לבעיות שהיא מעלה. אף שהמחבר דוחה את רעיון המהפכה המעמדית של מרקס, יחד עם יסודותיה המטריאליסטיים והחילוניים, הגות זו בהחלט עונה להגדרה של סוציאליזם במובן זה שהיא תובעת יישום של ערכים של צדק חברתי וסולידריות בין-מעמדית. יישומם של ערכים אלו גם תוך דרישת שינויים בהתנהלות המקובלת של יהודים, כפי שניתן לראות למשל בדרישה לשיפור תנאי ההעסקה של פועלים במפעלים יהודיים תוך קריאה למנהיגות הרבנית למחות ביתר עוצמה כנגד התנאים הקיימים באותה העת.
המחבר מייצג ניסיון של פועלי אגודת ישראל ליצור הגות וחזון חברתיים-יהודיים – מעבר למטרות הסקטוריאליות המצומצמות של ארגון פועלים דתי או קריאה להקפדה הלכתית בתחומים אלו. חזון זה מבקר, כאמור, את הסוציאליזם הרדיקלי על רקע תפישתו המעמדית והמטריאליסטית המשקפת לדעתו את אותם יסודות חומרניים של הקפיטליזם, ומציע במקומו צדק חברתי על יסודות אתיים המשותפים לכלל החברה. הרב יעקב לייטר נרצח במחנה ההשמדה בלזץ יחד עם בני קהילתו בשנת תש”ג. לאחר חורבן התרבות הפוליטית התוססת של יהדות פולין, כבר לא נמצאו קוראים של ממש לספר זה. נראה שבהקשר הישראלי, השיח הפוליטי של פועלי אגודת ישראל בארץ-ישראל היה קשור יותר בקביעת עמדת התנועה כלפי הציונות-הסוציאליסטית והציונות הדתית,, וכלפי הזרם המרכזי של החרדיות כפי שהתהוותה בישראל.. זאת כאשר דו-שיח עם הגות מרקסיסטית רדיקלית כמו זו של לייטר כבר לא היה נצרך או רלוונטי בהקשר פוליטי זה (אף ההוצאה המחודשת של הספר בשנת תשט"ו נעשתה בארצות הברית, שם המשיכה במידת מה השפעתם של ארגוני פועלים יהודיים לא-ציוניים).
לאור זאת ניתן לחשוב על דעיכתה של תנועת פועלי אגודת ישראל, תוך טמיעת הבסיס החברתי שלה בזרם הציוני-דתי מחד והחרדי המרכזי מאידך, כתולדה של הצטמצמות האידאולוגיה הסוציאליסטית הכללית בשיח הציבורי הישראלי החל משנות השמונים והתעצבות החברה החרדית סביב האידאולוגיה והארגון החברתי של "חברת הלומדים”.
לא כל המאמרים בספר הם בעלי ערך שווה מנקודת מבט עכשווית – חלקם כתובים בסגנון פולמוסי שמכוון כנגד רעיונות מרקסיסטיים קלאסיים שממילא יש להם תומכים מועטים בלבד בימינו. על כן בשורות להלן יובאו קטעים שנראה שיש בהם רלוונטיות ומשמעות גם בימינו. בהקשר זה, יש לקחת בחשבון שיסודות מרקסיסטיים עדיין נותנים את השפעתם בשדה חקר התרבות והחברה, וחשיבה אתית יהודית עשויה להוות משקל נגד להשפעות אלה ולבסס מבט שונה על צדק וסולידריות חברתית, הבנוי על יסודות אחרים מאלו של המטריאליזם המרקסיסטי שעדיין גוזר עקרונות אתיים מתנאי יסוד חברתיים וכלכליים ולא להפך.
אני מקווה שפרסום מחדש של קטעים מהספר יעשה צדק עם זכרם של המחבר וקהל שומעיו, בתקווה לריענון השיח החברתי הדתי העכשווי בישראל באמצעות מקורות מהעבר שנדונו עד עתה לשכחה.
מתוך הפרק "התורה שלנו”:
התורה היהודית ניתנת לאפיון באופן מיטבי באמצעות שתי מובאות אלה מן התלמוד:
"מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו, צא שכור לנו פועלים. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו, בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב.” (משנה, בבא מציעא, ג’, א’) […]
או במקום אחר: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך" (דברים כג,כה) בפועל הכתוב מדבר, כנפשך כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל” (בבא מציעא פז, ע"ב) […]
מה יכולים אנו להסיק משתי המובאות דלעיל?
היחס […] לפועל, שמייצג את החלק העני, המדוכא והמושפל של החברה האנושית ניתן לשימוש כקריטריון למוסריות של כל לימוד, כפי שאנו מסיקים ממקורות אלו את הדרישה הגדולה שהתורה מציבה בפני האדם ביחסו לפועל, כדי לייקר לא רק את צרכיו הכלכליים, אלא בעיקר את האינטרסים המוסריים [מורליים] שלו; הכבוד, החשיבות והערך של המעמד הפועל, שאינו קטן או נמוך יותר כרוחב שערה משאר חלקי החברה האנושית. "כנפשו של בעל הבית – כך נפשו של פועל.” מכאן אנו מסיקים שהתורה מרימה [אותנו] לגובה מוסרי כזה, ששום פילוסופיית-חיים מוסרית אתית – ואף זו המרקסיסטית, המתיימרת להיות גואלת האנושות – אינה מחדשת לנו שום חידוש, בכך שהן אינן משיגות אותה [את התורה], וכבר פשיטא שגם אינן מגיעות למעלה הימנה.
משני מקורות אלה מן התלמוד ניתן ללמוד עוד, שהתורה שבעל-פה, אותה יוצק העם היהודי מתוך התורה, מבדלת אותו משאר אומות העולם, שלא ניחנו בהכרתה של התורה שבעל-פה ואפילו לא נפגשו במוסר והאתיקה של התורה שבכתב, שכביכול זוכה להסכמה מצד העמים. להפך, המסורת היהודית העמיקה עוד את המושגים הללו, והם מובילים[אותה] גבוה עד השמיים […]
התורה שבכתב והתורה שבעל פה, […] הן השומר האלוהי של השליחות ההיסטורית של העם היהודי. הן הסולם שעומד בארץ וראשו מגיע השמיימה, דרכו העם היהודי עולה ומעלה עמו את האנושות כולה […]
מתוך הפרק "מה אנו צריכים לעשות?”
[…] אמנם, הצעירים האורתודוכסים בעלי-ההכרה צריכים ליצור ולפתח […] תנועת פועלים יהודית דתית עולמית, שתציל את הנוער היהודי ממבול המרידה הסוציאליסטית השוטף את הרחוב היהודי, ותכריז בגאווה ובאומץ אודות האמת הגדולה של "תורת החיים" שנושאת היהדות עבור האנושות; עקרונות הצדק, היושר, האחווה, ה"וחי אחיך עמך" שהיהדות גאה בהם, לא בצורת הטפה מוסרית ולא בצורת חוק, [אלא עבור] האדם והאמת הגדולה; אודות המהפכה הרוחנית שהיהדות שואפת להביא אליה את החברה האנושית, אודות אחרית הימים אליה היהדות שואפת לקרוא את החברה האנושית.[…]
במאבקה, היהדות יכולה להראות לסוציאליסטים היהודים את אי-הצדק של סחר-ההונאה העקר אצל העם היהודי. ואין אנו מודים רק בעצם העובדה [הזו], אלא אנו הולכים גם הלאה וקובעים שהיא האשם בהעדר התקיימותנו בכבוד. אף שכלפי העולם אל לנו כלל להתבייש על התנהגותנו. חיי העם היהודי עדיין רחוקים ממה שהיה בכוונת הבורא בתחילה כאשר העניק לנו את שליחותנו בהיסטוריה […]
אבל קיימת כעת השתוקקות גדלה והולכת אצל ההמון היהודי כלפי העבודה היצרנית, כיסופים אל האדמה ואהבה חזקה אל העבודה. […] תשוקה זו נראית במיוחד אצל הנוער. בכל הארץ נמצאות קבוצות המלמדות את עצמן עבודה. אחרים פותחים בתי-מלאכה ומלמדים את עצמם נגרות, מסגרות ומלאכות אחרות, [ובכלל זה] אלו מהבתים האדוקים ,ילדים חסידיים עם פאות וקפטנים ארוכים.
לפיכך המשימה, המוטלת על תנועת הפועלים הדתית העולמית, […] היא ליצור עבור ההמונים את האפשרות לפרוץ אל שדה העבודה. משום שרק דרך העבודה היצרנית [ניתן] יהיה לתקן את החורבן הכלכלי, כמו הרוחני והמוסרי שאנו נמצאים בו. […]
הסוציאליסטים היהודים טוענים שהיהודים הדתיים גם כן אינם צדיקים גדולים ביחסם אל העבודה והמסחר. אכן, אנו נפגשים בטענה זו, כאשר לעתים קרובות, יהודים דתיים עוסקים בייצור התעשייתי בבתי מלאכה ומסחר, [באופן] לא אנושי. באופן טבעי, טוב יהיה אם יתקנו את מעמדם בהתאם ליהדות. כמו כן, הסמכויות הדתיות היהודיות לא מוחות בחריפות, עם כל הלהט של נשמתם, כנגד אי-אנושיות זו ודורשות אחווה אוהבת, צדק, יושר ושמירת היחס הצודק שבין אדם לאדם.
מתוך הפרק: "המהפכה החברתית"
איננו צריכים להיות מופתעים, כאשר אנו רואים שהמהפכה החברתית, כפי שבאה לידי ביטוי ברוסיה הסובייטית לא הגיעה כפסע לידי הצלחה. יתרה מזו: היא לא ניסתה [אפילו] להביא לסדר חברתי גבוה יותר. כשחושבים על כך היא לא הצליחה אפילו לרגע אחד ליישם את עקרון הצדק הכלכלי והחברתי, [שהוא] הנקודה החשובה ביותר ב"אני מאמין" המרקסיסטי. […]
כאשר מסתכלים על החופש; הפרט השני, שאיננו פחות חשוב בפרוגרמה המרקסיסטית – הרי בפועל נעשתה שם פורענות, רחמנא ליצלן, השוללת את החופש המוסרי, החופש המצפוני. ובקיצור: במקום שבו הנשמה נשלחת לגלות, רואים שאין צדק כשלעצמו, ומוסר שיהיה "חוק ולא יעבור", המתייחס אל הבורגני כמו אל הפועל בשווה. דבר כזה, כהתנהגות אנושית כללית, כפעולה מוסרית כללית, לא נמצא שם. במקרה הטוב ביותר, הם מחשיבים זאת בתור עניין שולי, שניתן להמרה, וממילא לשליטה באמצעות החיים הגשמיים.
כאמור, מכל אלה אין צורך להתאכזב. מכיוון שאנו יודעים היטב: שהמוציאים לפועל של המהפכה החברתית הם בעלי השקפת עולם מטריאליסטית, העומדים בעקשנות על ייחוס הטכני ולא הנפשי, הסביבה הכלכלית ולא הרוחנית, היזמה המעשית, וכוח הדחף של הקידמה, לפיתוח החברה האנושית. כאשר הם רואים בחיים החיצוניים והחומריים, […] את התכלית העליונה ביותר של האדם, ואת אושרו בסיפוק תאוותיו וצרכיו הגופניים, ולא רק ההכרחיים ביותר. […]
אדרבא, איך ניתן להוביל אל הצדק הכלכלי והחברתי במקום שבו מגדילים את הצרכים והתאוות הגופניות וסיפוקם, ונותנים להם ערך של תוכן-חיים […]? ואיך ניתן לצייר את החופש המוחלט במקום שבו מאמינים בעקשנות שהאדם אינו אלא כדוגמת דבר בלי לב ובלי נשמה?
וכיצד שייכים אלינו, לא המוסר הבורגני ואף לא המוסר הפרולטרי, במקום שבו אין תחושה או הבנה של האידאלים רוחניים, העומדים גבוה יותר לאין ערוך, מהאינטרסים של מעמד הפועלים?
מתוך הפרק: "אחרית הימים"
גם היהדות נכספת ל[…]מהפכה חברתית. אבל לא [מהפכה] חיצונית־מכנית, אלא [מהפכה] פנימית־רוחנית. היהדות נכספת למימוש החזון הנבואי הגדול: "ומלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיהו יא, ט)
[…]
כתוצאה ישירה ממהפכה רוחנית זאת, שהאנושות תתנסה בה במוקדם או במאוחר, היא תתעלה על הניגודים החברתיים בחברה האנושית. יתפוגג ההבדל שבין עובד ומעביד; בין מנוצל ומנצל; הניגוד שבין בעל הרכוש שחי ברווחה, ומי שאין לו וחי בדוחק – עם כל ההשלכות המצערות הקשורות בתופעות הללו.
זה מוכרח אפוא לקרות. מדוע? איזה מין ערך יהיה ביום ההוא לטובין החומריים? ואיזו מין משמעות תהיה למרדף הפראי אחריהם? איזה מין פשר יהיה להצלחה, ולאושר שקניין האוצרות החומריים האלה יוצרים עבור האדם, ואיזו מין תמונה תהיה להוד וההדר החיצוניים שלהם – המקור העיקרי לכל רוע ומכאוב, לכל העוול ואי הצדק, אי־שויון ודיכוי המעיקים, כמו רוח עיוועים, על נשמת האנושות.
_____________________________________________________
*קובי פישר כותב דוקטורט על הלשון אצל ר' נחמן מברסלב במחלקה לספרות עם ישראל בבר-אילן. למד בעבר בישיבות מעלה גלבוע ושיח יצחק. מתעניין בנושאים שונים ביהדות ומדעי הרוח, ובתרבות היידיש.
