הרחם הנודד – היהודי הנודד
עמרי הרצוג ועידן ירון
עמרי הרצוג הוא חוקר ספרות וחוקר תרבות;
ד"ר עידן ירון הוא סוציולוג וחוקר תרבות
ההיסטוריה המערבית ואף האידאולוגיה הציונית יצרו קשרים סמויים וגלויים בין שלושה מושגים זרים לכאורה: רחם-אישה, יהודי ונדודים. בקשרים אלו נעשה שימוש כדי לצייר בדמיון התרבותי את היהודי הגלותי ואת האישה ההיסטרית, כדי לשרת אידאולוגיות פוליטיות וכדי להסביר מהלכים היסטוריים
הרחם הנודד, האישה הנודדת
המסע בעקבות הרחם הנודד ובעקבות היהודי הנודד מערב מין בשאינו במינו: פיזיולוגיה מזה והיסטוריה מזה; עמדות ביולוגיות-רפואיות מחד גיסא, ותצורות קולקטיביות-מרחביות מאידך גיסא. עם זאת, הקשר בין פיזיולוגיה, היסטוריה וקולקטיב דתי-לאומי מוּסד בדמיון המערבי מִקדמת דְנָא. במאמר זה נבקש להצביע על הֶקשרים היסטוריים-מטפוריים בין שלושה מושגים זרים לכאורה: רחם-אישה, יהודי ונדודים. בהיסטוריה המערבית, וכפי שנראה בהמשך – אף באידאולוגיה הציונית, נוצרו קשרים סמויים וגלויים בין המושגים הללו. בקשרים אלו נעשה שימוש כדי לצייר בדמיון התרבותי את היהודי הגלותי] ואת האישה ההיסטרית, כדי לשרת אידאולוגיות פוליטיות וכדי להסביר מהלכים היסטוריים.
בשרטוט משולש היחסים בין רחם, יהודי ונדודים נפתח בקודקוד הראשון – זה הקושר בין רחם ובין נדודים. כידוע, במהלך ההיסטוריה זוהתה האישה-האם עם הרחם: הרחם הוא איבר מאבריה של האישה, ועם זאת הוא ייצג בעולם העתיק – ובמידת מה מייצג גם כיום – את כּוּליותהּ (בהיעדרו, היא נתפסת כ"אישה לא שלמה"). סימון דה בובואר משיבה על השאלה "מהי אישה?" באִזכור מקור (ככל הנראה, התאולוג הנוצרי תומס מֵאַקְוִוינוֹ) הגורס: "Tota mulier in utero – האישה כולה היא רחם". הרחם נתפס כמה שעשוי להגשים את תכליתה של האישה-האם במלואה, כשם שהוא עשוי להטיל דופי בטבעה. יתרה מזאת, גורלו של הרחם עשוי להקביל מטפורית לגורלה של האישה, אף שהיו שראו בו ישות העומדת בפני עצמה.
כבר במצרים הקדומה רווחה האמונה שהרחם הוא ישות עצמאית העשויה "לנדוד" בגוף, ואף אל תוך העולם, כדי להזין את עצמה. מאוחר יותר, אפלטון (347-429 לפנה"ס) הזכיר את הרחם לא כאיבר בלבד, אלא כאורגניזם ממש. במחשבה הקלאסית הרחם נתפס כחיה משונה שחיה באופן עצמאי בגוף הנשי, ונעה בתוכו בלא הרף. ההוגים ההיפוקרטים הם שטבעו את המונח "היסטריה" (מן השורש hysteron – רחם). הִיפּוֹקְרַטֶס (377-460 לפנה"ס) סבר שרחם האישה דורש השקיה מתמדת על ידי זרעו של הזכר, כדי לשמור על לחותו ולהבטיח את קליטת ההריון בתוכו. אחרת הוא נוטה להתייבש ולהפסיד ממשקלו; אזי הוא מתחיל לנדוד כלפי מעלה, ובסופו של התהליך הוא עלול להגיע אל עצם החזה ואף אל הגרון, ולאיים על האישה בחניקה.
ההיסטריה היא ככל הנראה ה"מחלה" יוצאת הדופן ביותר שהרפואה נתקלה בה אי פעם. בין הסימנים הגופניים שזוהו איתה: נשימה שטוחה עם תחושת חנק; פרכוסים ודופק חלש; גיהוק ולעתים הקאה; עיוותים בגוף בעקבות התקפים או אובדן הכרה בגוף רופס; כאבי ראש ואובדן הראייה, הדיבור או הזיכרון. על אף שהסימנים הופיעו בכל הגוף, הסיבה להם מוקמה באגן הירכיים, ברחם שניתק מרָתוּקוֹתיו. מעבר לכך, כל אישה שלא הגיבה לטיפול מסורתי – בייחוד אם הרופא תיאר אותה כרגשנית, מרוכזת בעצמה, נוטה למצבי רוח או מינית – רכשה לעצמה את התגית המפוקפקת "היסטרית". היסטריה שימשה כמסגרת אִבחונית שכלאה בתוכה נשים שרופאים גברים לא ידעו מה פשר מחלתן.
כאמור, הרחם נתפס כתכונה מרכזית בגוף האישה, המגלמת איכויות השייכות לאם. בשכבות מוקדמות של שפות שונות המילים "רחם" ו"אם" חלקו משמעות דומה, ואולי אף זהה, ולמרות המשמעויות הנפרדות שנודעו לימים למילים אלו, התקבעה ההכרה כי נדידתו של הרחם היא נדידתה של האם. לפיכך, כל אישה שלא מילאה כהלכה את חובותיה כרעיה-אם, שביקשה לצאת למרחב הפומבי, לכתוב או לעסוק באמנות, או שהתנערה ממחויבויותיה לניהול משק הבית – נחשדה בנדודי הרחם. חמורים מכך היו התקפי היסטריה שאובחנו אצל נשים שביקשו להתגרש מבעליהן, או שחיו – רחמנא ליצלן – ללא גבר כלל. המחלה אובחנה אפוא בעיקר אצל משרתות, רווקות או אלמנות.
הטיפול המקובל בנשים סוררות כאלו היה ניסיון קליני לקבע את הרחם-האישה במקומם. נשים החלימו מתסמיני ההיסטריה – נדידת הרחם – באמצעות ריתוקן להוויה החברתית והתרבותית המקובלת: נישואין, הקמת בית ויצירת משפחה. נוסף לאמבטיות אדים – שהיו אמורות לחדור לגוף החולָה ולהחזיר את הרחם למקומו – המליצו היוונים הקדומים על מציאת גבר, מאהב או בעל, קיום יחסי מין והפריית הרחם העקר.
בעת החדשה הטיפול הנפוץ ביותר לאישה ההיסטרית היה "טיפול מנוחה". את הטיפול – שכלל הגליה של האישה וקשירתה בעבותות – פיתח הגניקולוג סילאס מיטשל (1914-1829). הוא העתיק את הנשים ההיסטריות מבתיהן אל בתי מרגוע, שם הן נקשרו באזיקי בד למיטות, מבודדות לחלוטין מחברים ומבני משפחה. נאסרה עליהן כל פעילות גופנית, והיה עליהן להאזין להטפות בדבר חובותיה של עקרת הבית ובדבר ההגבלות החברתיות-המוסריות שחלות על האישה. מטרת הריתוק הייתה ליצור תנאים גופניים שימנעו מהרחם‑האישה תזוזה מיותרת, כדי שימצאו מחדש את מקומם הראוי. לאחר שבועות אחדים של "טיפול מנוחה" יצאו הנשים מבית המרגוע ששוֹת לחדש את השִגרה המדכאת של נישואיהן הבורגניים, והריפוי התממש באמצעות מיקום חדש-ישן של האישה בתפקידה המסורתי בבית ובמשפחה.
הרחם-האישה הנודדים מאיימים על ההיסטוריה הגברית (his-story) כולה: ה"היסטריה" תואמת-נוגדת את סוג הידע המכונה אצל אריסטו "היסטוריה" – "ידע הנרכש על ידי חקירה או הולדה פנימית". ההיסטריה היא אפוא "הפרעה דרסטית בתולדות ההולדה"; כתם חידתי וחסר צורה על מצעה הצחור של ההיסטוריה.
היהודי הנשי הנודד
ראינו אפוא כי מיתוס עתיק יומין קישר בין רחם ובין נדידה. אולם מתברר – כפי שהציע ניל מיקלם בספרו "מהות ההיסטריה" – כי מיתוס עתיק עוד יותר מתאר כיצד האישה-האם הנתונה ביגון ובכעס נדדה על פני האדמה ועל פני מים רבים בחיפוש אחר הבתולין שנלקחו ממנה. מיתוס דומה, רווי יגון, סופּר גם על היהודי: הוא זוהה היסטורית עם האישה, וכמוה – או כמו רחמהּ – נגזרו עליו הגליה ונדודים.
"היהודי הנודד" הוא שמה של דמות מאגדת עם נוצרית. האגדה מספרת כי בדרכו של ישוע לצליבה בדרך הייסורים, הוא חלף על פני סנדלר יהודי שלעג לו. ישוע דן אותו לנדודים עד שישוב מן המתים. "היהודי הנודד" הוא למעשה האנשה של גלות ישראל כפי שהיא נתפסת בעיני הנוצרים, הרואים בה עונש על הסירוב לקבל את תורתו של ישוע. הן הרחם הנודד והן היהודי הנודד מסמנים אפוא "מחלה" או "סטייה" מדרך הישר – תופעה המנוגדת לטבע, לדת או למוסר.
בדומה לרחם-אישה, גם הקולקטיב היהודי משמש בדמיון המערבי מעין פרימה הפוגמת בשלמותו של המצע הנוצרי. לאורך ההיסטוריה המערבית נתפסו היהודים כ"נטע זר", כאיבר עצמאי בגוף (corpus) העמים. הסוציולוג רוברט פארק כתב במאמרו "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית" (1925): "היהודי הנודד רוכש מונחים מופשטים כדי לתאר את הזירות השונות שבהן הוא מבקר. הידע שלו על העולם מבוסס על זהויות והבדלים. הוא נעדר נטייה לפתח קשר אינטימי למקומות ולאנשים, קשר האופייני לאדם היושב תחת גפנו ותחת תאנתו". היהודי אינו מקובע במקומו, ופוטנציאל הנדודים שלו מאיים על יציבותו של המרחב הפיזי והחברתי כולו.
אין תמה אפוא שהביולוגיה של ראשית העת החדשה הגדירה את הגוף היהודי כגוף היברידי המצוי בין המינים: הוא נראה כגבר, אף שאיבריו הפנימיים הם נשיים. כבר במאה ה-13 כתב תומאס דה-קאנטימפרה, כומר ונזיר דומיניקני מצפון צרפת, שהגברים היהודים סובלים מווסת. עמדה זו הייתה שכיחה בשיח הרפואי של הכמרים בתקופתו, ועדויות דומות קיימות בשיח זה עד למאה ה-19. הווסת של הגבר היהודי הייתה עדוּת ניצחת לנחיתותם הפיזיולוגית והמוסרית של היהודים, ואף פִּרנסה את עלילות הדם הנפוצות ביותר: התאווה של היהודים לדם נוצרי נועדה לפצות על הדם שאבד בווסת.
במאה ה-17 קבע הנוירולוג האנגלי תומס סידנהאם מפורשות כי ההיסטריה אינה מחלה נשית בלבד, והיא פוקדת גם גברים ולובשת אצלם צורה של היפוכונדרייה, ואמונה זו רווחה בספרות הרפואית של שלהי המאה ה-19. לדוגמה, אוטו ויינינגר טען בספרו "מין ואופי" (1903) שליהודי, כמו לאישה, חסרה אישיוּת יציבה. הדמיון הכורך יחדיו את הגוף היהודי, את דם הווסת ואת חוסר היציבות האישית והרגשית של האני, מתגלם בדמותו של "היהודי הנודד". כמו הרחם גם היהודי הוא מעין איבר נשי חסר מנוחה הנודד ממקום למקום, ובכך משבש את הסדר הטוב של ההוויה.
אם כן, כיצד אפשר לפתור את תחלואי הרחם-האישה-היהודי? התשובה נעוצה כמובן בריתוקם למקום המיועד להם (מכוח ציווי טבעי או אלוהי) – קץ הנדודים. אשר לרחם-אישה, כפי שנוכחנו, יש להגלותם זמנית כדי להשיבם כתיקונם אל חיק הציוויליזציה (אל תוככי ההיסטוריה הגברית). אשר ליהודי, לפי התפיסה הנוצרית, הגלייתו תגיע לקִצה עם קבלתו את ה"בשורה".
התשובה הציונית לנדודי הרחם
מעניין לציין כי גם ההגות היהודית-הציונית אימצה בדרכה שלה, ולא בהכרח באופן מודע, את הנחות היסוד הללו. בדומה ל"טיפול המנוחה", ביקשו גם נורדאו, הרצל ואפילו שלונסקי לרפא את היהודי הגלותי באמצעות עיגונו במקום המיועד לו. לאור כל שראינו לעיל אפשר לפרש את דבריהם כך: כשם שהרחם ימצא את מקומו הראוי בגוף האישה וישחררה מתסמיני המחלה, הניוון והניוול, כך גם היהודי ימצא ישועה וישתחרר מכבליו דווקא באמצעות ריתוקו למרחב לאומי ישן-חדש. אכן, ההתיישבות בארץ-ישראל, המסמנת את קץ הנדודים, לוותה גם בשיקום הגבריות ובהתגברות על הרחמיוּת-הנשיוּת. נורדאו, במאמרו "יהדות השרירים" (1900), הביע את הכמיהה כי "נהיה שוב גברים עמוקי-חזה, דרוכי אברים, עזי מבט". גורדון, בשירו "לא ליד הענוגה" (תרפ"ה), תיאר את הטרנספורמציה הזו בשיר הלל ליד העובדת את אדמתה ומשוקעת בה; "לַיָּד הַחֲזָקָה, הַגַּסָּה, הַמְיֻבֶּלֶת / הַסְּדוּקָה וּפְצוּעָה וּבְדָמָהּ מְגֹעֶלֶת / שֶׁבְּכֹחוֹת אֵיתָנִים, בִּשְׁרִירֵי בַרְזֶל-עֶשֶׁת / מִתְדַּבְּקָה לַפַּטִּיש, נִצְמָדָה לַמַּחֲרֶשֶׁת". היד הזאת "מְרַוָּה בַּזֵעָה הַמְּהוּלָה בְדָמָהּ, / דַּם עֲסִיס עֲלוּמִים, דַּם תַּמְצִית הַנְּשָׁמָה, / הָרְגָבִים הַצְּחִיחִים בְּטַרְשֵׁי-אֲדָמָה". דם הווסת מומר אפוא בדם הניגר מהיד החורשת, החיוני להפריית האדמה. "כשם שהדם נחוץ לגוף", כתב קדיש סילמן בחיבורו "מהרהורי לבא" (תרע"ב), "כן נחוץ הוא לאדמה. אלמלא השקינו הארץ בדמינו לא היינו עומדים עליה כיום הזה. אנו שופכים דמנו וחיים פה!". הפתרון הגופני‑הארצי כרוך בהידבקות או בהיצמדות ("צוּמוּד") – לא רק למחרשה, אלא גם לאימא‑אדמה.
אם כן, ארץ ישראל מסמנת את ריתוקו של היהודי למקום המיועד לו, כשם שהרחם הסורר מעוגן במקום הראוי לו באגן הירכיים הנשי. על פי האתוס הציוני, רחם זה נשמר מכל משמר ומיועד להולדת חלוצים ולוחמים יהודים. בסרט "הם היו עשרה" (1960), שמתאר את קורותיהם של קבוצת מתיישבים בסוף המאה ה-19, מתמצה תפקידה של האישה היחידה – המוקפת בתשעה גברים – בתפקיד זה; לאחר שהיא יולדת את בנה הבכור ומגשימה את ייעודה, היא מוצאת את מותה. באותו רגע ממש נפתחים שערי שמיים, והגשם שהמתיישבים ייחלו לו בערגה מרווה את האדמה הצמאה.
הדמיון הציוני עושה שימוש ברחם ובדם – שני היסודות הגופניים הנשיים – כדי לברוא מחדש את המרחב הסמנטי-הפוליטי של העם היהודי. היהודי החדש מתנער מן הרחם הנודד כדי לרפא עצמו מן ההיסטוריה-ההיסטריה שלו. הוא מתיישב-מתייצב בכור מחצבתו, חוזר אל רחם האומה, אל מקור הולדתה, כדי לשחרר את עצמו מהנשיות שדבקה בו. עם זאת, כשם שלרחם ישנו מרווח תִפקוד-פעולה, גם ריתוק היהודי למקומו אינו מוחלט או מקובע במסמרות. לדברי נטלי אנג'ייֶר בספרה "האישה: גיאוגרפיה אינטימית", "אין זאת אומרת שהרחם כמוהו כאבן שאין לה הופכין. למעשה, הוא גמיש ומשתנה". הציונות קיבעה אפוא את האומה-האמא למודת הסבל, ההגליה והנדודים במקומה ההיסטורי; וכמו בכל ניסיון קיבוע, של רחם או של אומה, נוכחים בו מגבלות ורסנים – לצד כוחות טבעיים של גמישות ושינוי.
