"הריני תמונה לפניך"
שיר ודברים אחדים
חוה פנחס-כהן
חוה פנחס-כהן היא משוררת, עורכת ומרצה לספרות.
פרסמה שבעה ספרי שירה בסדרת "ריתמוס" של הוצאת הקיבוץ המאוחד.
"כדי להגיע לרגעים אינטימיים של עין אל עין, פה אל פה, נדרש מאמץ מיוחד. מה קורה ברגעי הדיבור בין איש לרעהו? כאשר הגבוה רוכן אל הנמוך, כשאיש מקרב פיו לאוזנה של אישה, כששניים יושבים זה מול זה וספר פתוח לפניהם?"
חוה פנחס-כהן כותבת על כוחה של שיחה, בעקבות ספר חדש שכולו שיחות עם המשורר ישראל אלירז
"החברה שסביבנו עדיין לא מבינה
כמה צורת המחשבה של אמנים
נחוצה לה"
(מיכה אולמן, מפיו של אברהם אופק)
א.
אני פותחת בציטוט שהביא מיכה אולמן מפיו של אברהם אופק, מתוך שיחה שניהלו השניים. בכך אני מבקשת לומר ששיחות בין שני אמנים נושאות פרי שיש בו מכוח הנצח. דומני שעל החוכמה הזאת בנויה כל החוכמה היהודית באומרה: "המביא דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם". התרבות בנויה על הקשב הקושר בין הקול והדיבור ומביא למילה הכתובה; על יכולת ההעברה של דברים שאמר אדם אחד לחברו. יכולת ההעברה אינה רק של מונולוגים (אלה לא מוכרים לא במשנה ולא בתלמוד), אלא של דברים הנושאים מסר וחוויה, ואין לך מסר או חוויה שאי אפשר לחלוק אותם או עליהם, בדיבור ובכתיבה.
ב.
אתה הולך ברחוב ורואה זוג יושב בבית קפה. הם מדברים, אבל לא זה עם זה; לכל אחד צמוד טלפון נייד לאוזן ועיניו מופנות מעבר לכתפו או לכתפה של בת הזוג או בן השיח.
אני עומדת ברמזור ועוקבת אחר העוברים ושבים במעבר החצייה; לעתים רחוקות אראה איש או אישה, נער או נערה, חוצים במעבר חצייה ואין ידם ליד האוזן, מצמידה את המכשיר לשיחה. בעיקר מעוררת אצלי תשומת לב תמונת אם המוליכה עגלה ובה תינוק מתבונן או פועה: הוא, פניו אליה, והיא מרכינה ראש באלכסון למכשיר התקוע בין האוזן לצוואר.
כך אנחנו מנהלים את חיינו בעידן הזה: בתנועת אלכסון של הראש, בדיבור אל מכשירים, וכמעט נשכח הרגע האינטימי של "כדבר איש אל רעהו". אנו חיים בעידן שבו אנו יכולים לדעת מה קורה מדי רגע בקצה העולם, אך מתקשים לדעת או להקשיב לקרובים לנו ביותר. לפעמים כדי לדעת היכן בילתה בתי עם חבריה, עליי לחפש תמונות ב"פייסבוק".
כדי להגיע לרגעים אינטימיים של עין אל עין, פה אל פה, נדרש מאמץ מיוחד. מה קורה ברגעי הדיבור בין "איש לרעהו"? כאשר הגבוה רוכן אל הנמוך, כשאיש מקרב פיו לאוזנה של אישה, כששניים יושבים זה מול זה וספר פתוח לפניהם? מהי שיחה? אלו שאלות שמעסיקות אותי זמן רב. לספר השירים השישי שלי קראתי "משיח", וכתת-כותרת מופיע מעין מדרש מילה: "שיחות על מה ששח לי מנחם אהובי". שכן המשיח מתגלה לי שוב ושוב ברגע של שיחה טובה ומשמעותית, בבחינת גאולה פרטית, גאולה אישית. שיחה מתנהלת ברגע שאנחנו חולקים זמן משותף; לפעמים בגלל אירוע ביוגרפי, לפעמים על בסיס עבודה טקסטואלית ולפעמים מתוך געגוע חתרני למפגש.
המצב שבו מבט נפגש במבט כדי לעקוב אחר תנועת הפה והטיית האוזן – הוא מצב ה"פנים אל פנים" המיתי: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו " (שמות לג, יא). וכמו שמפרש הרמב"ם ב"מורה נבוכים": "נוכחות אל בלי אמצעי… התברר לך, אפוא, כי שמיעת הקול ללא אמצעות מלאך תכונה על דרך המליצה 'פנים אל פנים'" (מורה הנבוכים בתרגום מיכאל שוורץ, כרך א, עמ' 88).
המעניין בעיניי הוא שהדרך שבה מעלה הכתוב את הרגע המיוחד בין ה' ומשה היא ההשוואה לדיבור "איש אל רעהו". כלומר, דווקא המפגש בין אדם לחברו הוא המצב האינטימי המדויק והמקסימלי לדיבור, שאליו מושווה הדיבור האינטימי של אלוהים עם משה, ולא להפך. פנים אל פנים, איש אל רעהו – זה אולי המצב הטעון ביותר והיצירתי ביותר; צירוף של קשב, דיבור ומילה. זה המצב שבו גבר ואישה מביעים אינטימיות והולדה ומעבירים את צלם פניהם לדור הבא.
ג.
כתיבת שירים היא סוג של תנועה בתוך המציאות, המחייבת התבוננות רפלקטיבית וניסוח תמונה, תנועה ומחשבה למילים. אני רוצה לתת רישום של תנועה פרטית לעבר ה"שיחה", לעבר משוחחים הרוכנים זה אל זו כדי להקשיב טוב יותר.
השיר "הריני תמונה לפניך", שהתפרסם בספרי "משיח", מבטא בדרכו את התשוקה הגדולה לדיאלוג, לשיח שיש בו ריכוז מקסימלי, שבו ה"אני" הופך לאובייקט שמבטל את עצמו; סוג של התמסרות כמעט טוטאלית לעניין היצירה – להיות יוצר או להיות נוצר. התמסרות, יש בה מעט מהביטול העצמי; היא מביעה תשוקה, רצון, תנועה. זהו מקום של צורך לעבור מטמורפוזה אישית, לחצות את הזמן האישי והזמן המשפחתי באמצעות ה"אחר" – זה המתבונן, זה המחולל שיחה בלשון היצירה שלו.
הריני תמונה לפניך
אִישׁ עוֹד לֹא בִּקֵּשׁ לְצַיְּרֵנִי עֵירֻמָּה
אִישׁ לֹא בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתֵנִי שִׁיר אוֹ שׁוּרָה
אֵינִי נְקֻדָּה בָּאֹפֶק לְאִישׁ
לִמְדֹּד מִמֶּנָּה פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה מֶרְחָבִית אוֹ אַל-זְמַנִּית
וְרַק מִשּׁוּם כָּךְ, אִמִּי, רַק מִשּׁוּם שֶׁאִישׁ לֹא בִּקֵּשׁ
לְהַעֲמִיד לִי פָּנִים
וּמִשּׁוּם שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת מֶה הָיָה לְפָנִים
רַק מִשּׁוּם כָּךְ, לְכָל יֶלֶד נוֹלָד בּוֹרֵאת גֹּלֶם עָפָר
שֶׁיְּהֵא צֵל מְלַוֶּה אֶת חַיָּיו, חוֹמַת אַהֲבָה וּמָגֵן
שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ יִחוּס וּמָקוֹם
לִפְנַי וְלִפְנִים הַחוֹמוֹת.
עד כה דיברתי על צורת השיחה ולא על תוכנה, לא על המחלוקת שיכולה לבוא מתוכה. והלוא מחלוקת נולדת רק מתוך הדיבור, השיחה, הניסוח וההבהרה החוזרים על עצמם שוב ושוב. "מחלוקת" היא בהגדרה מילונאית "פרוד בדעות, חלוקי דעות, פלוגתה, מריבה". וגם: "מחלקה, חלק מקבוצה גדולה ומקיפה יותר". אבל באופן פרדוקסלי, "לחלוק עם מישהו" הוא דווקא עניין של שיתוף, של שניים החולקים יחד אותו עניין. כדרכה של העברית, היא מעידה שבשורש הדברים ישנם היפוכים, היפרדות לאורם ולצלם של הדברים.
ד.
לפני שבועות ספורים יצא לאור ספרי "אסכולה של איש אחד", ספר שיחות עם המשורר ישראל אלירז. הרבה לפני היוזמה לכתוב את השיחות, פשוט שוחחנו. שיחות של משוררים, שיחות של חברות מתוך אמון, מתוך עניין ומתוך קשר ארוך ומתהווה. שיחות בין משורר בוגר למשוררת צעירה יותר.
יום אחד הבאתי את המחשב הקטן ואת מכשיר ההקלטה ויצאנו ל"דרך השיחות" – מה שחייב סדר וקשב ואולי גם קצב. הספר יצא אחר מסע ארוך. מהר מאוד התברר לי שאני מתקשה לנתק את מסע השיחות מהחיים, מהעובדה שבין לבין יש מעבר דירה שמעכב את הקצב, יש מחלת ילדים שדורשת ריכוז במאבק, יש מאבק יומיומי בפרנסה, יש מאבק פוליטי, יש פיגועים, יש קונפליקטים. יש חיים מעבר למציאות המלאכותית של שני אנשים, משוררים, המסתגרים לשעות ארוכות של שיחה. מטבע הדברים נוצרת מחלוקת פנימית בין העולם הבוער בחוץ ובין העולם הפנימי, בחדר, המבקש לעצמו אינטימיות של שיחה פנים אל פנים, שיחה על השירה, על המילים ועל האמנות.
את שיריו של ישראל אלירז אהבתי מאוד, אך ידעתי שלא קורצנו מאותם חומרים, ומה שאני מבקשת להשיג בשירה, בשפה, אינו אותו הדבר שמבקש הוא. ידעתי שאני מחפשת את שורש השוני – מהו הדבר שמעצב את לשון המשורר, איך וממה נוצרת שפתו. קיוויתי שמתוך השיחה עם ה"אחר" אדע יותר גם על עצמי, בבחינת "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה".
לשנינו יש פואטיקה שונה ביחס לשירה וביחס לכתיבה. אלירז "פיוריסטי" מאוד בגישתו. על אף שרבים מספריו נכתבו בנוף, מתוך הליכה והתבוננות, ולכאורה עולם ה"חוץ" פעיל וקיים בשיריו – הפואטיקה מובילה בכל זאת למקום "נקי", טהור. כך הוא אומר בשיר "קצה קשה": "היער/ תופס מקומו של ההר/ העושה עצמו אימום ליער// ואני מולו עומד/מביט בעין המביטה// בי ורואה איך היער (מפל/ מסחרר) // מגן על עצמו / במקומות הצרים ביותר // עם האור/ והמחשבה על האור/ ואינו מסגיר דבר//". זו פואטיקה שבה השפה מגדירה את מהלך המבט שיסתיים במילים. היא אינה מוסרת אינפורמציה על היער או ההר; במקום זאת – העין מקבלת ממד אובייקטיבי, כאילו היא רק מראה המשקפת ומוליכה את המילים ואת השפה בעקבותיה באופן נקי ומינימליסטי.
בשיר השני במחזור יאמר: "אני בא אל האמצע/ הרוצה בי//… לא, אני לא מחפש/ את היער האחר// של היער / הזה//". זוהי תמצית של אמירה ארס-פואטית, המשקפת חוסר חיפוש אחר משמעות נסתרת או נוספת למה שהמשורר אומר או מוסר. אין כאן מקום לזיכרון קולקטיבי, והמשורר כמעט מביע התנגדות לקריאה פרשנית או דרשנית של הטקסט. זהו ניסיון לנתק כל מובן או כל הקשר מטפיזי ולהחזיר את המילים לשימושן המדויק, או בניסוחו של ויטגנשטיין: "אנו מחזירים את המילים משימושן המטפיסי אל שימושן היום יומי" (חקירות פילוסופיות, סעיף 1/6).
ואילו אני רואה את השפה כמי שנולדת מתוך הגוף, מתוך יחסי שתיקה ודיבור; אני קשובה לכל מטען הזיכרון של המילים.
ה.
ואולי כתיבת ה"שיחות" דומה להסתגרות בסטודיו של צייר ומודל. הצייר מתבונן, ומתוך קשר העין יוצר הוויה חדשה על הבד שמולו; הוויה חסרת חיים אבל מקפיאת חיים, שייתכן שתשרוד מעבר לחיי המודל. האם זו דרך של שניים לנסות להגיע אל מעבר לעצמם, מעבר לזמנם, מעבר להיותם שניים בסטודיו סגור בזמן מסוים? שיחה כתובה, כמו מוזיקה, היא מהלך בתוך הזמן שהכתיבה מקפיאה אותו. ומאידך, היא גם מאוד מוזיקלית משום שמתקיימים בתוכה יחסים בין הדיבור והשתיקה שבאה בין המילים, ובין השאלות, וצחוק חטוף וגנוב.
במהלך השיחות התברר לי שהתשוקה של בן-שיחי היא להיות ה"דבר"; להיות אותו מושא להתבוננות, אולי אפילו להערכה והערצה, ואילו אני נמצאתי שם בזכות היכולת שלי להתבונן ולמלל ובזכות הקשב והסקרנות, כמו של הצייר מול המודל. אלא שכאן המודל אינו סטטי, אלא ה"דיבור" הוא המודל היושב בעירום יחסי על כיסא בסטודיו. התברר לי שיותר מהכול, השיחות הן דרך " ליילד" סיפור (במקרה הזה – את הסיפור של בן-שיחי – ל"סיפור" שלי לא נמצא "מיילד" בדו-שיח הזה) ולנסח פואטיקה, ועצם הניסוח יסודו ביכולת שלי לחלוק, תרתי משמע: לחלוק מלשון שיתוף, ולחלוק מלשון מחלוקת. ומנגד דיבור, ואין שיחה ואין "הולדה" בלי אותו מגע של אהבה לדבר או לאדם.
ו.
אני מרבה להלך על שפת הים ולהתבונן בתנועת הגלים, ולא פעם אני מתעכבת ליד הדייגים, מתבוננת, עוקבת אחר תנועותיהם המופנות למרחבים, על צורת הדיבור החסכנית משהו; שתיקה מתמשכת שנפסקת מול שאלות שתמיד נוגעות למצב המים, לרוחות השמיים, לבואם או לכתם של זרמים המביאים או לוקחים את הדגים עמם.
מרתקת אותי "שיחה" בין שני אמנים אהובים עליי – בין אברהם אופק הצייר ובין מיכה אולמן הפסל; שני אמנים שאמנותם אינה ה"דיבור" אלא החומר והצורה. בדברים שאולמן מצטט מפיו של אברהם אופק יש הערות לקיומו ההכרחי של האמן עם הטבע ולמקומה של שתיקת הדייגים מול הדגים:
"אחת הפעמים האחרונות שבהן פגשתי את אברהם אופק היתה על שפת הים בחיפה. קיבלתי ממנו שיעור בדיג, על רוח וזרמים. לדעתו האמנים אינם אלא יוצאי חלציהם של דייגים קדמונים. ראשיתה של האמנות עם תחילת הדיג. זה ניכר קודם כל בהפעלת הדמיון היוצר, הרואה ואינו נראה, החכה, הפיתיון, הרשת והסבלנות. אחר כך במים הצלולים כאשר עם כל תנועה קלה של רוח הם "נקרעים" ו"נשברים" ועדיין נשארת השלמות והכול בתנועה. הצורות רודפות זו את זו כמו גל המביא את הגל הבא. הדגם של הדג כחומר שהאדם עצמו עשוי ממנו, והשאלה אם לחומר יש נשמה".
בספרי הבא "אחי, הצימאון" יש מקום לתנועת המים על ואל החוף ולדייגים, שנתנו לי מילים שלא הייתי יכולה לפגוש על החוף.
אֵין אֲנִי מְבִינָה אֶת עוֹלָמְךָ
אֶלָּא כִּיהוּדִיָּה הַקּוֹרֵאת בְּסִפְרְךָ
וּמְבַקֶּשֶׁת רְשׁוּתְךָ לְהַשְׁאִיר הֶעָרוֹת בְּשׁוּלֵי
הַשְּׁבִילִים עַל הַחוֹף הָרָטֹב, עַל מַשְׁקוֹפֵי כָּל הַבָּתִּים שֶׁהָיִיתִי.
עִם אוֹר רִאשׁוֹן לָלֶכֶת עַל הַחוֹף הַמּוּאָר לִרְאוֹת עִקְּבוֹתֶיךָ
בְּטֶרֶם יִמָּחוּ עַל יְדֵי הָרוּחַ וּנְשִׁימַת גַּלֶּיךָ
עִקְּבוֹתֶיךָ הֵם עִקְּבוֹת לֵילוֹתַי בְּלֶכְתִּי אַחֲרֶיךָ
מִתְקַשָּׁה לְנַסֵּחַ שְׁאֵלָה הֲיֵשׁ מָקוֹם לִצְפּוֹת
לְשׁוּבְךָ עַל עֲקֵבְךָ אֵין אֲנִי מְבִינָה
אֶלָּא כִּיהוּדִיָּה הַקּוֹרֵאת בִּסְפָרֶיךָ
הַגּוֹלֶה וְהַנִּגְלֶה לִי בַּדּוֹמֶה וּבַמְדַמֵּם כָּל רֶגַע וָרֶגַע מְנֻתָּק מֵהָרֶצֶף
כְּמוֹ גּוּפִי שֶׁיָּדַע זְרִיעָה בְּדִמְעָה וְעִבּוּר וְאֵימָה וְהוֹלָדָה
וַהֲרֵי הוּא בָּלֶה וְכָלֶה לִקְרַאתְךָ
