מקדמי השמרנות בישראל מקדמים ליברליזם כלכלי בצורה קיצונית יחסית לעמדה הישראלית הרווחת. הדבר כרוך בסתירות שונות – הן למול המסורת הישראלית והאתוס הציוני, והן למול ערכים שמרניים מובהקים נוספים כמשפחה וקהילה. למה בחרו מובילי השמרנות בישראל לקדם דווקא ליברליזם כלכלי? כיצד הם מיישבים את הסתירות? אילו התפתחויות עשויות להתחולל ביחסה של השמרנות הישראלית למדינת הרווחה?
לפני מספר שנים, עבדתי מדי פעם ממשרדיה של "המכללה החברתית-כלכלית", ארגון חברה אזרחית ברוח סוציאל-דמוקרטית, ברחוב לבונטין בתל אביב. כשנצרכתי לומר לאחרים את שם הרחוב, עבור פגישות או הזמנות, הצחיקה אותי האירוניה הטמונה בשם הרחוב. איכשהו יצא שדוד לבונטין, אותו אחד שעל שמו קרוי הרחוב בו שוכנים משרדי המכללה, הוא פחות או יותר הדמות הבולטת היחידה שהיתה קפיטליסטית במוצהר מבין מובילי ההתיישבות הציונית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
בשנים האחרונות מתגלה לבונטין מחדש על ידי מקדמי הליברליזם הכלכלי בישראל, הוקדש לו מאמר מקיף בכתב העת השילוח, מאמר שלו פורסם מחדש באתר "מידה" ועוד. גילויו מחדש של לבונטין נעשה עקב מצוקה מסויימת שקיימת בקרב אותם חוגים, שמגדירים עצמם כשמרנים, עקב הסוציאליזם המובהק מאוד של מרביתם, הכמעט מוחלט, של הוגי הציונות, מקימי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ובוני המדינה, שסותרת את הליברליזם הכלכלי אותו הם מקדמים.
למרות הזיהוי הכמעט מוחלט בין המושגים שנעשה מקובל בשנים האחרונות בישראל, שמרנות אינה זהה לליברליזם כלכלי
שמרנות וליברליזם כלכלי
למרות הזיהוי הכמעט מוחלט בין המושגים שנעשה מקובל בשנים האחרונות בישראל, שמרנות אינה זהה לליברליזם כלכלי. קצרה היריעה מלתאר באופן מלא את שני המושגים ואת ההבדלים ביניהם, אך ניתן לתאר את השמרן ככזה שנוטה להישען על המסורות והמוסדות החברתיים והדתיים הותיקים, ומביט בספקנות על מבקשי מהפכות. הליברליזם עוסק פחות ביחס הראוי להיסטוריה ומוסדותיה ומתמקד יותר בחירות האישית, בעיקר למול המדינה, בכלכלת שוק ובאי ההתערבות של המדינה במשק. ישנה היסטוריה אירופית להתנגדות שמרנית לסוציאליזם, בעיקר למהפכנות שבו, ולשאיפתו לתיקון עולם ושינוי החברה, כולל מה שנחשב בעיני שמרנים לטבע האדם, אך לאורך חלק גדול מן המאה ה-20 נחשבה מדינת הרווחה למוסכמה גם בקרב המפלגות השמרניות במדינות אירופיות בולטות כמו בריטניה וגרמניה, ומפלגות הימין השמרניות שלהן (המפלגה השמרנית בבריטניה והמפלגה הנוצרית-דמוקרטית בגרמניה) קידמו מדיניות רווחה מתונה, גם אם שמאלית פחות מזו של מקביליהם משמאל.
נראה כי מקדמי השמרנות בישראל בחרו בדרך שונה, והם מקדמים ליברליזם כלכלי בצורה חדה וקיצונית יחסית לעמדה הישראלית הרווחת. פורום קהלת, שנוסד על ידי אנשי קרן תקוה ומומן בהתחלה על ידה, לפחות באופן חלקי, מקדם באגרסיביות את "חירות הפרט" ונחשב לסמן ימני מאוד בשיח הכלכלי בישראל. הסילבוס שמתפרסם באתר תכנית "אדם סמית'" מבית קרן תקוה כולל את הגותו של לודוויג פון מיזס, ממובילי האסכולה האוסטרית, סמן ימני קיצוני אפילו בשיח הכלכלי הימני, את הגותו של ויליאם רופקה על "מגרעותיה של מדינת הרווחה", ומרצים שנמצאים אף הם בתחומים הימניים מאוד של השיח הכלכלי בישראל. הוצאת שיבולת מבית קרן תקוה והוצאת סלע מאיר הוציאו עד עתה ספרים בשמות "יומרה קטלנית – מדוע סוציאליזם לא יכול לעבוד", ביוגרפיות של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן, "מתקדמים לאחור – כיצד מדיניות רווחה פוגעת בעניים" ועוד. לכל מי שמתמצא, ולו התמצאות חלקית ביותר, בשיח החברתי-כלכלי בישראל, ברור שקרן תקוה ואיתה השמרנות הישראלית כולה, מקדמות ליברליזם כלכלי מובהק מאוד, בצורה גסה, ובלי אפילו מעט סימפתיה או רצון לשמר את מדינת הרווחה.
אם כן, מדוע בחרו מובילי השמרנות בישראל, תופעה חדשה למדי, לקדם דווקא ליברליזם כלכלי ולא להמשיך את המסורת הציונית המרכזית או אפילו את זו האירופית?
"מהפכה שמרנית"
בגיליון מיוחד של כתב העת "השילוח" שחולק לרגל "כנס השמרנות הישראלי הראשון", מבית קרן תקוה בשנת 2019, פורסמו מספר מאמרים אשר התיימרו לנסח את עקרונותיה של השמרנות הישראלית הצעירה. באחד מאותם מאמרים, ניסח ד"ר שגיא ברמק, שמנהל היום את תכנית אדם סמית' במכון ארגמן מבית קרן תקוה, שלושה עקרונות עליהם, לדעתו, אמורה לעמוד השמרנות הישראלית: העקרון הראשון הוא "שימור המפעל הציוני", העקרון השני הוא התנגדות לפוליטיקת הזהויות, והעקרון השלישי, אודותיו ארחיב כאן, עוסק בליברליזם כלכלי: "השמרנות הישראלית דוגלת בשוק חופשי ודוחה את הסוציאליזם כשיטה כלכלית, משום שלדידה שגשוג כלכלי הוא תנאי הכרחי הן לביטחון הלאומי הן לחוסן החברתי הישראלי. השמרנים הישראלים מבקשים לתת דרור לכוחות היצירה והיזמות הישראליים על ידי הקטנת מעורבותה של המדינה בכלכלה. השמרנות הישראלית מבקשת לבצר את מעמדה של זכות הקניין בישראל, להחליש את כוחם של ארגוני העובדים, ולהקטין עד למינימום האפשרי את אינספור המגבלות הרגולטוריות המצויות במשק הישראלי וחונקות אותו. בהתאם לרוח זו, סיוגה של מדיניות הרווחה בישראל היא יעד שמרני מרכזי".
כך, בעוד העקרון הראשון הוא עקרון ישראלי במובהק, והעקרון השני הועתק מארה"ב והותאם לישראל, העקרון השלישי, גם על פי דבריו של ברמק עצמו מוקדם יותר באותו מאמר, סותר את המסורת הציונית-ישראלית: "ככלל ניתן לומר כי לזכותו של השמאל הישראלי הישן נזקפת הגשמת הרעיון הציוני. במידה רבה, שלטונו של השמאלי הישראלי הישן הוא שהקים את מדינת ישראל… השמאל הישראלי הישן היה סוציאליסטי ובעל תודעה מעמדית; בעיניו, את מפעל התחייה הלאומי צריך היה להוביל הפועל הישראלי שעל כתפיו הוטל כינונה של חברת מופת סוציאליסטית־שיתופית. הבה נזכור כי בן־גוריון – המגלם יותר מכל את שלטון השמאל הציוני – עמד בראש מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) וכי הסתדרות העובדים היתה לזרוע המבצעת של הממשלה בקידום יעדים לאומיים וחברתיים כאחד".
אם כך, מדוע הליברליזם הכלכלי הוא עקרון שמרני? ברמק לא עוסק בכך במפורש, אך הוא כותב כי השמאל החדש אינו מסתפק כבעבר ב"חקיקת מגן סוציאלית ובכוח בלתי־מוגבל הנתון לארגוני עובדים אימתניים, וכיום הוא דורש "גם סוציאליזם כלכלי, תרבותי, מגדרי, אתני ולאומי". כיוון שהשמרנות הישראלית היא, לדבריו של ברמק, "תנועת־נגד אינטלקטואלית ששמה לה למטרה לבלום את השפעת השמאל הישראלי החדש על הציבור הרחב", טבעי לה שתתנגד לסוציאליזם. כיוון נוסף לגישה זו של השמרנות הישראלית יכול לנבוע גם מדבריו של ברמק על כך שהשמרנים הישראלים לא מסתפקים בשורשיהם הישראליים והיהודיים אלא פונים לינוק גם מהמסורת השמרנית האנגלו-אמריקנית, ולא זו בלבד, אלא "שעיתים מקורות אלה הם מקור יניקתם העיקרי של השמרנים הישראלים".
במאמר אחר באותו גיליון, מנסח גם ד"ר משה קופל, חבר ועד מנהל בקרן תקוה ומקימו של פורום קהלת, את שלושת עקרונות השמרנות, לאו דווקא זו הישראלית, ומונה ביניהם "תמיכה בחירות הפרט והתנגדות לקולקטיביזם כפוי". בהמשך המאמר מתברר שהקולקטיביזם והכפיה בעיתיים דווקא בנושאים כלכליים אבל רצויים בתחומים אחרים – "תנועות שמרניות פוליטיות תקדמנה מעורבות של המדינה בקידום ערכים מוסריים מסוימים, תתנגדנה למעורבות יתר של המדינה בתפקוד השוק". קופל מודע מאוד להתנגשות של תפיסה זו עם התפיסה הישראלית הקלאסית ולהיסטוריה הציונית, ועל כן המאמר שלו הוא נסיון להסביר לקורא הציוני שחש התנגדות כלפי הגישה שקופל מקדם, למה למרות שהתפיסות השמרניות הללו נראות זרות למדינת ישראל, הן אינן חייבות לסתור את הציונות (!). המאמר נקרא "הפֶטיש הממלכתי הגדול" וטענתו העקרונית היא כי אנשי הציונות הממלכתית (מושג בו הוא משתמש שלא במשמעותו ההיסטורית) שאפו להקים מדינה, ומשהקימו אותה רואים בה פתרון לכל צרה ומקדשים אותה, זאת בניגוד לתפיסה השמרנית החשדנית הרבה יותר כלפי המדינה, לפחות בהקשרים כלכליים. בשל כך הוא מציע לעבור לתפיסה של "ציונות 2.0", על פיה המדינה אינה הפתרון, אלא רק יוצרת המרחב לפתרונות הקהילתייים או האינדיבידואליים.
שני מאמרים אחרים באותו גיליון מודעים אף הם לסתירה בין התמיכה השמרנית־אמריקאית המקובלת והנלהבת בליברליזם כלכלי, ומנסים להנמיך מעט את להבותיה בגרסה הישראלית. ד"ר אסף מלאך עושה זאת על ידי הנגדה בין השמרנות הישנה, הדוגלת ב"אנטי־אטטיזם מובהק", לעומת "הניאו-שמרנות" (האמריקאית) ש"אינה מתנגדת באופן עקרוני למעורבות המדינה בכלכלה". מלאך הולך רחוק יחסית שמאלה בניסיונו לתאר את הפער הזה וטוען כי "מובן מאליו כי נאו־שמרנות רחוקה מתמיכה בקומוניזם או במשק ריכוזי, אך היא איננה מזהה עוד את מדינת הרווחה עם ׳הדרך לשעבוד׳ ואיננה מסתייגת מבחינה עקרונית ממאמצים מדינתיים להטבת מצבם של המעמדות הנמוכים. בשונה מן התפיסה הסוציאליסטית, היא איננה מדגישה את ערכי הצדק והשוויון כמחייבים התערבות זו, אך היא רואה בצמצום הפערים צעד נכון לשם ביסוס יציבות וסולידריות חברתית". גם ד"ר יהודה יפרח, במאמר נוסף בגיליון זה, מנסה לצמצם מעט את הנטיה הקפיטליסטית של השמרנות הישראלית, אך עושה זאת דווקא כשהוא שואב מן המסורת היהודית, שבניגוד לתפיסות כאלו של איין ראנד, אינה רואה לטענתו ב"חירות" ערך עליון הגובר על כל שאר הערכים, אלא מנסה לאזן בין הערכים השונים, מאפשרת מגוון רחב של עמדות בהקשר הכלכלי, אך עושה זאת תוך הגבלה מסויימת של גבולות הדיון והמנעד בתוכו הן מתקיימות.
כפי שמודים רבים ממובילי השמרנות, ההיסטוריה הציונית והישראלית אחרת לחלוטין, וגישה שמתיימרת להמשיך מסורת ולא לתמוך במהפכות אמורה להמשיך באותו כיוון, או לשנותו בצורה איטית וזהירה, שמנסה לא להרוס את שקיים בשל שאיפה לאוטופיה ליברלית
גם במאמרים אחרים שלא מתוך אותו גיליון, למשל מאמר פרי עטו של עו"ד ג'וני גרין, שמשמש כיום כמנכ"ל "הפורום הישראלי למשפט וחירות" – "שבעה עקרונות של שמרנות ישראלית", ניכרת המבוכה למול המפגש בין ההיסטוריה הציונית של מדינת ישראל לבין הניסיון לקדם ערכים קפיטליסטיים, ללא הצלחה משכנעת בישובה.
הקישור ההדוק הזה, בין השמרנות במופעה הישראלי לבין הליברליזם הכלכלי הגס, תמוה. ראשית, כפי שכאמור מודים בעצמם רבים ממובילי אותה מגמה, ההיסטוריה הציונית והישראלית אחרת לחלוטין, וגישה שמתיימרת להמשיך מסורת ולא לתמוך במהפכות אמורה על פניו להמשיך באותו כיוון, או לכל הפחות לשנותו בצורה איטית וזהירה שמנסה לא להרוס את שקיים בשל שאיפה לאוטופיה ליברלית. למרות זאת, השמרנים הישראלים מקדמים "מהפכה שמרנית", תוך שימוש במונח טעון ואוקסימורוני זה, ומנסים להעתיק בגסות מודל אמריקאי ולכפות אותו על המציאות הישראלית, תוך דריסת המוסדות וההסדרים שכוננו את מדינת ישראל. אפשר כמובן לטעון שהקיים הוא רע ושאין צורך להשאיר אותו על כנו, או להימנע מלהעתיק מודלים אחרים שנדמים כטובים יותר רק מכיוון שהקיים כבר קיים ומשלנו והמודל אחר וזר, אך קשה מאוד לקרוא לתפיסה כזו שמרנות.
מעבר לכך, ההיסטוריה הציונית איננה סוציאליסטית בטעות, רק מכיוון שתנועת העבודה הצליחה לרשת את הבכורה בתנועה הציונית בארץ ישראל. האתוס הציוני, כפי שמציין גם ד"ר קופל, היה של יהודים שחשו כי במדינות בהן נולדו אין להם ביטוי קולקטיבי, וביקשו להגיע לארץ ישראל כדי ליצור ביטוי קולקטיבי משותף בדמותה של מדינת ישראל. המפעלים המשותפים שלהם היו חשובים עבורם ברמה המטריאליסטית בתור עולים חדשים ועניים, אך הם היו גם ביטוי לרצון זה לקולקטיב שכולל בתוכו גם תמיכה וערבות הדדית. זהו אתוס הפוך לחלוטין מן האתוס האמריקאי, המדינה ממנה מועתקת במידה רבה השמרנות הישראלית. ארה"ב היא מדינה שהאתוס עליו גדלים ילדיה הוא של מתיישבים שברחו משלטון מלוכני וחיפשו מקום בו יוכלו להיות חופשיים יותר, ושסרוב פומבי לשלם מסים הוא אחד מרגעי השיא שלה, עליו נבחן כל ילד בשיעורי ההיסטוריה.
היו מי שניסו לפתור את הסתירה ולטעון כי ההיסטוריה הציונית הסוציאליסטית היא סטייה מן ההיסטוריה היהודית הקפיטליסטית, ולכן מהלך שמרני יהיה דווקא חזרה אליה. כך מנסים לטעון הרב ד"ר יצחק ליפשיץ והרב חיים נבון. לדבריהם, בניגוד לטענה עכשווית ורווחת כאילו התפיסה היהודית המסורתית נוטה לכיוונים הסוציאליים יותר, התפיסה היהודית המסורתית היא למעשה תפיסה הדומה יותר לתפיסה הכלכלית הליברלית. זהו דיון ארוך שאין מקומו כאן, ונכון הדבר שקשה לומר שהתפיסה היהודית המסורתית רואה דווקא בשוויון כלכלי ערך מוביל, אך הדבר נכון גם לחירות בכלל ולחירות כלכלית בפרט, שאינה ערך יהודי מסורתי ולא הולמת כלל את המסורת היהודית בה ישנם איסורים והגבלות רבות על הקניין הפרטי, כמו האיסור להלוות בריבית, שמיטת הקרקעות והכספים, האיסורים השונים אצל חז"ל על תחרות מוגזמת והפקעת מחירים, כינון והפיכתם לחובה של מוסדות הצדקה אצל חז"ל, הכפייה על הצדקה ועוד. טענתם של ליפשיץ ונבון היא טענהשראוי לדון בה באריכות, אך היא לכל הפחות לא מובנת מאליה, והגדרה דווקא של התמיכה בה כשמרנות היא מופרכת. כמעט כל גדולי הרבנים הציונים, מהרבנים עוזיאל והרצוג ועד הרבנים עובדיה יוסף ויעקב אריאל, שדנו בנושא החל בראשית ימי המדינה ועד ימינו, העתיקו כמובן מאליו את מודל הצדקה הקהילתי היהודי-מסורתי למדינה, וראו במוסדות הערבות ההדדית של מדינת הרווחה מימוש של הרוח היהודית ואף מימוש של מצוות צדקה כפשוטה. זאתבדומה לדרך בה נהגו חז"ל כשהעתיקו את מודל הצדקה החקלאית בתורה אל צורת החיים הקהילתיתבגמרא.. השינוי בשיח הרבני בנושא הזה חל כמעט כולו בשני העשורים האחרונים. טוב שנושאים תורניים נבחנים מחדש ושמחדשים בהם חידושים, אך בכל זאת מעט מופרך לקרוא למהלך מעין זה 'שמרנות'.
גם גל הבוז האחרון כלפי גורמים חלשים יותר בחברה, כאנשים עם מוגבלויות ועניים, שמופיע באופן מובהק דווקא בקרב הוגים ודוברים המזוהים יותר עם הזרם השמרני בציונות הדתית, לצד האהדה וההערצה הגוברים להצלחה הכלכלית ולכוח, מבטאים תפיסות שנוגדות באופן מהותי את התפיסה היהודית המסורתית.
לקראת מדיניות רווחה שמרנית
כאמור, גם המסורת השמרנית אינה מחייבת תפיסה כלכלית ימנית מובהקת כל כך. מעט אחרי שיצא לאור גיליון "השילוח" הראשון, התפרסם בכתב העת "דחק" מאמר קצר ומתורגם מאת הפילוסוף הקנדי סטיבן היקס, שנקרא "על שמרנות ושוק חופשי". היקס מצטט מספר הוגים שמרנים מן העבר, כמו ראסל קירק, ומהעבר הקרוב יותר כמו אירווינג קריסטול, המתארים את הסתירה בין שמרנות לליברליזם כלכלי. בקצרה, טענתם היא שעידוד ואהדת האנוכיות אינם הולמים את הערכים השמרניים, וסותרים את המזג ואת המידות הטובות אותם היא מקדמת. כך למשל התבטא קריסטול: "הכאוס הרוחני הפנימי של התקופה, שצבר עוצמה אדירה ונוצר בידי הדינמיקה של הקפיטליזם עצמו, עושה את הניהיליזם לפיתוי קל ונוח. 'חברה חופשית' במובן של פרידריך האייק מובילה להולדתן של אינספור 'נפשות חופשיות' – המרוקנות מתוכן מוסרי". במאמר מצוטטים הוגים נוספים, המזוהים עם הליברליזם הכלכלי, כמו מילטון פרידמן ופרידריך האייק, המסבירים מדוע הם מתנגדים לשמרנות.
גם אינטואיציה פשוטה יכולה להראות עד כמה החיבור הזה לא הכרחי ואפילו מוזר. האם קופת החולים ומחלקת הרווחה הן אלו שמאתגרות את המשפחה והקהילה או שמא הגלובליזציה, על כל השפעותיה הכלכליות והתרבותיות? הרי היא זו שמאיימת בצורה הרבה ביותר על המודלים המסורתיים של משפחה וקהילה. התרבות העולמית שנכנסה אלינו הביתה היא זו שמציגה סגנונות חיים אחרים ושונים כחלופות לגיטימיות לתרבות המקומית ומאתגרות אותה. אין זה אומר כמובן שעלינו לחסום את הדלתות והחלונות בפניה, אך הנהיה המוחלטת אחריהדווקא בשם ערכים שמרניים, תמוהה מאוד.
בשנים האחרונות קמו בארצות הברית, מולדתם של השמרנים הניאו-ליברלים, הוגים שמרנים הטוענים שהקפיטליזם הלך רחוק מדי, ושאי השוויון הקיצוני במדינתם פוגע בקהילות, במשפחות ובערכים השמרניים. כך לדוגמא, קם בשנה האחרונה מגזין פוליטי אמריקאי שדוגל ב "מדינה סוציאל-דמוקרטית חזקה שתגן על הקהילה – המקומית והלאומית, המשפחתית והדתית – מול שמאל ליברלי וימין ליברטריאני", ובין מקימיו ישנם גם שמרנים מובהקים ואף דתיים (קתולים). למעשה, ניתן לטעון שהמפד"ל, על גילגוליה השונים, ייצגה וקידמה אידיאולוגיה דומה.
ניתן לצפות, לאור הדברים הללו, כי התבססות התנועה השמרנית בישראל תביא איתה בהמשך הדרך גם גידול בכוחם של אלה המגדירים עצמם שמרנים, או קרובים לעמדה זו, ושעמדתם כלפי מדינת הרווחה והמערכת הכלכלית בכלל, מתונה יותר, גם אם נוטה ימינה.
*אביעד הומינר-רוזנבלום הוא מנהל מדיניות בקרן ברל כצנסון וחבר במעגלי צדק. לשעבר יועץ מדיניות ותוכן לשר העבודה והרווחה ורפרנט תכנון במשרד ראש הממשלה.
shutterstock 
