התנהלות במחלוקת – מבט קיומי פנימה
משה מאיר
ד"ר משה מאיר הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים,
מרצה למחשבת ישראל וחבר מערכת "דעות".
ספרו "שניים יחדיו: פילוסופיה דתית-חילונית חדשה" עתיד לראות אור בחודשים הקרובים
במבחן המציאות, דומה שגישות הסובלנות והפלורליזם אינן תורמות לניהול המחלוקות המרכזיות בחברה הישראלית. במקומן מציע משה מאיר לכונן שיח המכיר בכך שבעצם, בכל אחת מהקבוצות המשתתפות במחלוקת הישראלית (חרדים, חילונים ודתיים) ישנם מרכיבי זהות פנימיים השייכים לקבוצות האחרות
בחוגים פלורליסטיים לומדי מקורות הנושא "תרבות של מחלוקת" משמש אבן היסוד של בניין הדעת. עד כדי כך, שלעתים נדמה כי העיסוק בסוגיית המחלוקת נשחק. הגדיל לעשות אחד מבעלי ההומור שהתלונן: "אם עוד פעם אחת ייתנו לי ללמוד את סוגיית 'לא בשמיים היא'….".
אלא שלמרות העיסוק עד לעייפה בסוגיה, וחרף התחושה כי הכול כבר נאמר – במבחן המעשה הקהילה הפלורליסטית הלומדת שבה ונכשלת. כל המכיר את המעגלים הפלורליסטיים יודע כי ברובם תנאי להכלה בפלורליזם הוא היותך פלורליסט. אין לפלורליסט כלים להכיל את האחר שאיננו פלורליסט. מכיוון שמי שהוא פלורליסט איננו יכול להיחשב "אחר" ביחס לאחיו הפלורליסט, הרי שהמסקנה הנוקבת היא שאין לפלורליסט כלים להכיל את האחר. ומכיוון שבמציאות הישראלית והיהודית הסדקים המאיימים על החברה הם בין החלק הפלורליסטי שבה לחלק שאיננו פלורליסטי, נמצא שאין לחברה הפלורליסטית כלים להתמודד עם הבעיות הממשיות הניצבות לפתחנו. הנה כי כן, כל השעות הרבות של למידת סוגיית "לא בשמים היא" ו"אלו ואלו דברי אלוהים חיים" יצאו ויוצאות לבטלה. תרומה ממשית לחיים אין הן מביאות. נמצא שעלינו לחזור ולבנות את בניין המחלוקת מבראשית, אם רוצים אנו שלא יהיה זה רק משחק מילים עקר.
הבה נשוב לבחון את בעיית "האחר" ו"העמדה האחרת", ונתבונן באפשרויות השונות העומדות לרשותנו ביחס אליהם.
האמת והשקר
הבעיה נעוצה לכאורה במושג האמת: ה"אמת" היא ההתאמה בין המושג שבתודעה ובין המציאות. באומרי "עכשיו יום", הרי שאם עכשיו באמת יום – אמרתי משפט אמיתי, ואם עכשיו לילה – אמרתי משפט שקרי. מכיוון שעכשיו חייב להיות או יום או לילה, הרי שאני או דובר אמת או דובר שקר. אם במשחק הזה ישתתפו שני שחקנים, אני אומר "עכשיו יום" וחברי אומר "עכשיו לילה" – הרי נגזר שאחד מאיתנו דובר אמת ואחד דובר שקר. אין אפשרות להכיל את שני המשפטים שלנו יחדיו.
כעת נדמיין כי במקום משפטי יום ולילה עומדים משפטי אמונה וכפירה – על פניו אין אפשרות להכיל את המחלוקת; חייבים להכריע כי עמדה אחת אמיתית והשנייה שקרית. מכאן נובע שכל המאמין בדרכו, אין לו אפשרות להכיל את האחר והוא חייב לשלול את עמדתו. כאשר העמדה איננה רק עמדה תאורטית אלא עמדה המתורגמת למעשה, אנחנו נקלעים לאותן מחלוקות הקורעות את קהילתנו ולנו אין דרך לצאת מהן.
האפשרות האחת העומדת בפנינו היא לנקוט את מידת ה"סובלנות". מידה זו מורה כי על אף שמבחינה תאורטית אני מחזיק בעמדה שדרכי היא האמיתית ודרך האחר היא השקרית, הרי שאני מוכן לסבול את קיומו. בדרך כלל עמדה זו היא אפקטיבית כשהכוח בידיי, ואזי יש לה משמעות: אינני מפעיל את כוחי כדי לכפות את האמת על האחר, אלא מתיר לו לחיות על פי אמונתו השקרית. ברור שיחס שכזה איננו מתאים לבעיות הממשיות שאנחנו מתמודדים איתן (אף שלמעשה בפוליטיקה לצורותיה השונות ומבעד למסכות המילים – זה הסיפור העיקרי המכונן את חיינו). מדוע יחס זה איננו מתאים? מפני שלא ייתכנו דיאלוג אמיתי וקבלה אמיתית של מי שאני משוכנע שהוא הולך בדרך שקר. באותה מידה לא ייתכן דיאלוג אמיתי עם מי שאני יודע שהוא חושב שדרכי היא דרך של שקר. כיום אנחנו מחפשים לא רק פתרונות פרגמטיים פוליטיים שסופם לקרוס עם התחלף מאזני הכוח, אלא פתרונות לחיים של הבנה ודיאלוג עם האחרים שהם חלק מקהילתנו.
הפלורליזם וכשלו
האפשרות השנייה היא לנקוט אפוא את דרך ה"פלורליזם". הפלורליזם בנוי על ויתור על מושג האמת. יסודו במהפכה הקנטיאנית, שהורתה כי המציאות האמיתית חסומה בפני התודעה, ומה שנדמה לנו כמציאות איננו אלא הצטיירותה בתודעה שלנו בלבד. אי אפשר לחרוג מעבר לתודעה, גם אם היינו רוצים בכך מאוד. החקירות המדויקות של קאנט הובילו אותו לטעון זאת ביחס לזמן, לחלל ולסיבתיות, וההולכים בעקבותיו החילו את התובנות הללו, אם כי באופן רך יותר, גם על המילים שאנחנו מתארים בהן את המציאות. לדוגמה: ב"ציונית" משתמשים בביטוי "עלייה לארץ"; הפנמת היחס המורכב בין המציאות לשפה תאפשר ניתוח כזה: במציאות פשוט עברה משפחה מארץ אחת לארץ אחרת, ארץ ישראל, ולפיכך הביטוי "עלייה" הוא שיקוף של התודעה הערכית של הדובר ויחסו לארץ ישראל, ולא שיקוף של המציאות.
התובנה הבסיסית הטמונה כאן היא כאמור כי לעולם אין מקום להתאמה בין התודעה והשפה ובין המציאות. מאחר שאין התאמה הרי שאין אמת, שכן האמת היא ההתאמה בין התודעה והשפה ובין המציאות. אם אין אמת, הגענו לגן העדן הפלורליסטי; "איש באמונתו יחיה" ו"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", ומחלוקת ומריבה מניין?
אך כפי שפתחנו, הפתרון הזה איננו מספק. ראשית, הפלורליסט אוהב להפעיל אותו על מי שהוא שונה ממנו בתוכן אמונתו אך זהה לו במחשבה הפלורליסטית. הדתי הפלורליסט והחילוני הפלורליסט חוגגים בשבתם שבת אחים גם יחד, אבל אינם מצליחים לחרוג אל מעבר למעגל הגיר הפלורליסטי; שנית, אם נותנים לה מקום, יש נקודה של אי-נחת המכרסמת בלב: המחיר של העמדה הפלורליסטית הוא ניכור ביחס לעולמך שלך. אם אלו ואלו דברי "אמת", מה לי האמת שלי ולא האמת שלך? מה לי לחיות את חיי במלאות כאשר גם חיים אחרים אפשר לחיות באותה מידה של אותנטיות?
תפיסת אלוהות אחרת
במצב עגום זה, יש הקוראים לעזרתם את ריבונו של עולם – "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". משפט זה, על פי התאולוגיה ה"רגילה", הוא משפט סתירה: אם אלוהים זהה לאמת – כפי שמקובל היה להניח במחשבת ימי הביניים ובמחשבה הרציונליסטית שבאה בעקבותיה – הרי כשם שאלוהים אחד, כך האמת אחת. איך ייתכנו שתי אמיתות (או יותר), ששתיהן מוגדרות "דברי אלוהים"? על כורחך עומדת כאן תפיסת אלוהות אחרת. על פי תמונה זו אלוהים איננו זהה לאמת, אלא מכיל את כל האמיתות. כאן – בניגוד לתמונה הפלורליסטית – אין קריסה של האמת אלא העלאה שלה אל עבר אלוהים. אם ניתן דין וחשבון מדויק מהי האמת על פי תמונה זו, יתקבל הציור הבא: בית שמאי טוענים "א", ובית הלל טוענים "לא א". על פי משפט הסתירה אחת הטענות שקרית. אך הסיבה לכך היא שאנו מחפשים התאמה בין המשפט ובין העולם. העולם הוא חד-ערכי, ועל כן קיים בו או "א" או "לא א", אך הקביעה "אלו ואלו" תובעת לחפש התאמה לא בעולם אלא באלוהים. אלוהים הוא אחר למציאות. חלה עליו חוקיות אחרת, שאיננה כפופה לחוק הסתירה. בחוקיות הזאת יכולה להיות התאמה בין אלוהים ל"א" ובו בזמן בינו ל"לא א". המשפט הזה מתיימר לשמור על מושג האמת, ויחד עם זאת לאפשר את קיומן של שתי אמיתות.
ישנם שני חסרונות בטענה הזאת – האחד תאולוגי והשני קיומי. מבחינה תאולוגית הוא מציג מושג שהתבונה אינה יכולה לקלוט. התבונה כפופה לחוק הסתירה, ואילו המשפט חורג ממנו. אמנם התבונה יכולה להכיל את הטענה שיש אזורים החסומים בפניה, אבל אין היא יכולה להכיל תיאור ספציפי של האזורים הללו. במילים אחרות, הטענה כי אפשר לחרוג מחוק הסתירה ולהכיל אמיתות שונות כשהתבונה אינה יכולה לאשר או לשלול אותה, היא תרגיל לא הוגן. אבל גם אם נתעלם מהקושי הלוגי, הרי שיש קושי קיומי ודתי לקבל טענה שכזאת. כדי לטעון אותה בכנות, צריך להתקיים תנאי מקדים: אלוהים צריך להיות נטוע בתודעה כל כך חזק, כך שיוכל לשאת את "מצוקת" האמיתות השונות. האומנם זה מצב העניינים? או שמא העמדה האמיתית של המתרפקים על "אלו ואלו" היא העמדה הפלורליסטית, ואלוהים כאן הוא חלק ממשחק שפה ריק מבחינה קיומית? אני נוטה לחשוב שלגבי רוב האנשים האפשרות השנייה היא הנכונה, ואם כן, חזרנו אל התבנית הפלורליסטית אשר כבר קודם לכן ראינו שאין היא מתאימה למטרותינו.
מה נעשה אפוא?
הפתרון של רוזנצווייג
פרנץ רוזנצווייג העמיד תבנית שונה של "אלו ואלו" בהקשר אחר, ואולי היא קרובה יותר לאשר אנחנו מחפשים. רוזנצווייג עוסק ביחס בין הנצרות ליהדות, ורואה את היחס ביניהן כהשלמה הדדית – שתי הדתות משלימות זו את זו. כל אחת מהן, למרות היותה אמיתית, איננה תמונה שלמה, ורק הצירוף של השתיים נותן את התמונה המלאה. בכך רוזנצווייג אינו טוען כי יש השלמה בין דת הנושאת את הטיעון "א" ובין דת הנושאת את הטיעון "לא א", שכן אין הוא מעמיד את הנצרות ואת היהדות כטוענות טיעונים סותרים, אלא כהולכות בדרכים סותרות. למה הכוונה? אם נחזור לדוגמת היום והלילה – היחס בין הדתות איננו בין דת הטוענת "עכשיו יום" ובין דת הטוענת "עכשיו לילה", אלא בין "דת היום" ל"דת הלילה". במשל הזה דת אחת מתמקדת ביום, כל אורחות חייה בהתחברות למציאות סובבות סביב היום, ואילו הדת השנייה מתמקדת בלילה. שתי הדתות שותפות לטענה שיש יום ויש לילה, אבל האחת חיה חיי יום והאחרת – חיי לילה. רוזנצווייג טוען שלא זו בלבד שיש מקום לשתיהן, אלא שכל אחת זקוקה לחברתה לשם השלמתה העצמית.
נתבונן לרגע בנמשל כדי להבין טוב יותר את הטיעון. בתוך המארג המפורסם שרוזנצוויג מצייר, בין העולם, האדם והאלוהים (בעזרת היחסים בין בריאה, התגלות וגאולה), חיה לטענתו היהדות בתודעה של חיים "לפני האלוהים", ואילו הנצרות חיה בתודעה של הליכה בדרך "אל האלוהים". מכאן נגזרים כל ההבדלים התאולוגיים והמעשיים שבין הדתות. אך מכיוון ששתי התודעות מציירות מצב קיומי אנושי, אף אחת מהן אינה מכסה את היריעה כולה, ורק שתיהן יחד מהוות את התמונה הדתית השלמה.
לענייננו חשוב לשים לב שרוזנצווייג אינו מוותר על האמת במובן של התאמה בין התודעה ובין המציאות. הוא טוען ששאלת האמת במובן הזה היא תנאי הכרחי אך לא מספיק למלאות החיים. המחלוקת איננה בשדה הזה, שכן האמת היא אחת, אך הדרכים לחיות לאורה הן שתיים – שונות זו ומשלימות זו את זו. כלומר, בתרגום האמת לחיים בפועל, כל דת תופסת מרכיב אחד ומעצימה אותו על חשבון המרכיב השני.
האם דרכו של רוזנצווייג יכולה לשמש מפתח עבורנו, בחפשנו אחר הדרך להתנהל עם המחלוקות שבנינו? לדעתי לא. רוזנצווייג בונה בניין שאין בו מחלוקת בין הדתות בשדה האמת כהתאמה, ואילו אנחנו נתונים במחלוקות הכוללות גם את השדה הזה. המחלוקת בין דתיים לחילונים אינה מנותקת משאלות של אמת כהתאמה: יש אלוהים או אין; התורה היא מן השמיים או לא. גם המחלוקות בין דתיים ציוניים לחרדים בשאלה האם יש ערך דתי למדינה, קרובה יותר לאמת כהתאמה.
רוזנצווייג, היושב בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה, יכול לראות עולם שבו בית הכנסת והכנסייה עומדים זה בצד זה ומשלימים זה את זה. אנחנו, החיים במדינה ריבונית, מתמודדים עם שאלות אחרות: האם להשתתף בחיי המדינה, להתגייס לצבא ולסכן את הנפש? האם יהיו טיסות של חברת התעופה הלאומית בשבת? האם תלמידי החינוך הממלכתי יחויבו ללמוד תנ"ך ותלמוד? שאלות אלה אמנם אינן שאלות של אמת כהתאמה, אך הן שאלות של ערכים המוציאים זה את זה וסותרים זה את זה. מכיוון שכך, השאלות הללו דומות לתכונות של שאלות האמת כהתאמה, ועל כן תורת ההשלמה של רוזנצווייג אינה מתאימה להן.
משמעות קיומית כתנאי לפלורליזם
לפני שנעזוב את תמונתו של רוזנצווייג, בואו נביט שוב בשוליים שלה. ייתכן שדווקא משם, מן השוליים, נמצא מוצא לבעייתנו. רוזנצווייג מודע לכך שאם הוא מעמיד את היהדות ואת הנצרות כמשלימות זו את זו, מבחינה לוגית עליו להעמיד כך גם את האסלאם וגם כל דת אחרת. אך את האסלאם רוזנצוויג פוטר בטענה כי היא איננה דת מקורית אלא מלקטת שיריים מהדתות ה"רציניות" – היהדות והנצרות. אי-אפשר שלא לחוש שאין כאן שיפוט אובייקטיבי: הנצרות הייתה אופציית חיים עבור רוזנצווייג. הוא הכיר אותה, הוא הכיר נוצרים שהיו עמוקי מחשבה ורגש, הוא טען כלפי אמו שלאמיתו של דבר הוא גדל כנוצרי, והוא עמד בפני הדילמה אם להתנצר אם לא. לעומת זאת, האסלאם עבורו היא דת תאורטית, שאינה אופציה של חיים ממשיים. אם כך, הרי שהשאלה העומדת לדיון איננה האם בר-הפלוגתא שלנו נושא ערך של אמת באמונותיו ובחייו; השאלה היא אחרת לגמרי: האם עמדתו של החולק עליי היא משמעותית עבורי? האם היא נושאת קול בתוכי? כלומר, בשדה שלי יש מקום לעמדה האחרת, אבל לא לכל עמדה אחרת. רק עמדות שיש אפשרות קיומית שאאמץ אותן ואחיה על פיהן – רק הן נכנסות לשדה המחלוקת, ורק ביחס אליהן עליי לחפש תבנית שתכיל אותן. במקרה של רוזנצווייג, הנצרות היא אופציית חיים אמיתית עבורו, והאסלאם לא. על כן הוא בונה תבנית ביחס ליהדות ולנצרות, ולא כולל בה את האסלאם. "אגב אורחא" מציעה דרך הילוכו של רוזנצווייג את הפתרון לבעיית הניכור שהזכרנו. האמיתות השונות אינן גורמות לניכור, שכן הן כולן – על פי ההגדרה – אמיתות שלי המצויות בתוכי.
כאן טמונה גם תשובה לבעיה הקשה ביותר שהעלנו קודם בקשר למושג הפלורליזם. אם נחזור לברייתא במסכת חגיגה (דף ג' ע"ב), המתארת את ההתרחשות הבית-מדרשית שבה "הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין" – נגלה התרחשות קרנבלית, רועשת, רוגשת, דינמית. לא לכל אחד היא מתאימה כמסגרת לעיון אינטלקטואלי מעמיק הדורש שקט נפשי ושיקול הדעת. ואכן, הברייתא נותנת קול לזעקת כאב וחרדה: "שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?!". זאת שאלה כנה וקריטית, שרבים מאנשי הפלורליזם מרגישים בה וחלקם הגדול מדחיקים אותה. ריבוי הקולות יוצר אינפלציה חסרת גבולות. אם "הכול הולך", מה המשמעות של נקיטת עמדה? אם כל עמדה שאציג, אפשר ולגיטימי להציב את היפוכה – מה המוטיבציה להציב עמדה, להתעקש עליה ולהגן עליה? אולי עדיף כבר לא ללמוד תורה, ולתת לכל אחד לזמר את זמירותיו? כאמור, אובדן משמעות העמדה בשדה הפלורליסטי הוא שאלת יסוד שפלורליסטים נמנעים מלהתמודד איתה. כאן רוזצווייג מציע פתרון (מבלי להתכוון לכך): לא כל דעה נכנסת באופן אוטומטי לשיח הקיומי – אלא רק הדעות המשמעותיות עבורו.
ייתכן שבין הקוראים יהיה מי שיאמר: הרי זה שיח המקובל בזירה הפסיכולוגית ובפסיכולוגיה של הקבוצות בפרט: ה"אחר" מייצג משהו בעולם הפנימי שלי. מחד גיסא, אכן כן, יש כאן התקרבות לתובנה שצמחה גם בשדה התרפיה הקבוצתית. מאידך גיסא, יש ייחוד לעמדה זו: הפסיכולוגיה נסוגה לעולם הנפשי הסובייקטיבי, ואין לה עניין בשאלת האמת. רוזנצווייג איננו מוכן לשמוט את האמת, והוא מחפש את הדרך לאחוז במקל בשני קצותיו: גם להתמקד באחר שבתוכי, וגם להחזיק באמת המורה כי יש יסוד לעמדה האחרת בעולם החיצוני.
החילוני שבחרדי, החרדי שבחילוני
אם נחזור לשדה שאנחנו מוטלים בו, נפתח עתה לפנינו אפיק מחשבה והרגשה חדש. מעתה השאלה הראשונה שעל הציוני הדתי לשאול איננה האם יש אמת בעמדה החילונית או בעמדה החרדית, או האם אני יכול להכיל יחיד או קהילה חילונית או חרדית במלאות של חיים, שלהם ושלי; השאלה היא האם מבחינת זהותי שלי בתור ציוני דתי הנני גם חילוני וחרדי? זאת שאלה מוזרה, שהרי בעצם הגדרת השואל "ציוני דתי", הרי שזהותו אינה חילונית ואינה חרדית. ובכל מקרה, במציאות עליו להכריע: או שיעשה מלאכה בשבת או שלא, או שיתגייס לצבא או שלא.
כאן נחשף השדה המתעתע והקסום של הזהות. למרות הכרעות של או-או בעולם המעשה, הרי בעולם הזהות יש מצבים של גם וגם. התבוננות עצמית יכולה לחשוף (וכך הוא במקרה הפרטי שלי) שאין בי כל מרכיב זהות של שבט המלפה, החי בפפואה, אבל יש ויש בי מרכיב יהודי חרדי ומרכיב יהודי חילוני. (ואגב – בהתבוננות העצמית אני מוצא בי גם מרכיבי זהות נוצריים ומוסלמיים). היחס בין הזהות ובין ההתנהלות במציאות הוא סוגיה מרתקת שיש עוד לחקור בה לעומקה, אך לענייננו הדבר החשוב הוא להעז ולהכיר כי אחרים מסוימים – לא כולם – הם חלק מזהותי שלי.
עליי להעיר כי התיאור המופיע כאן משקף לדעתי את מצב העניינים בפועל במחלוקות בשדה הזהות היהודית, ואין הוא מענה לשאלה התאורטית על התנהלות המחלוקת באופן כללי ובכל המקרים. הנושא שאנו דנים בו הוא שאלת חיים בדבר מחלוקות מסוימות בין זרמים ביהדות, ואין זו משוואה מתמטית שבמקום המשתנים שלה אפשר להציב כל תוכן ועמדה אפשריים.
כך או כך, טענתי היא כי ביחס לקבוצות המסוימות המשתתפות ב"מחלוקת היהודית" – דתיים לגוניהם וחילונים לגוניהם – מרבית העמדות ה"אחרות" הן מרכיבי זהות פנימיים של החולקים עצמם. בהיותו רקום סביב מסורת חכמים, היהודי החרדי מכיל בעל כורחו מרכיבי זהות חילוניים, כ"לא בשמיים היא", ויסודות ליברליים רפורמטיים, כדרכי הדרשה היוצרת של חז"ל. גם אם בעולם המעשה לא יהיה כל ביטוי לכך, בעולם הזהות הם שוכנים שם. היהודי החילוני השייך לשיח היהודי מכיל בתודעתו רובדי זהות דתיים – רליגיוזיים והלכתיים – שכן היהדות, הן זאת המגולמת במקורות, הן זאת המגולמת בזיכרון ההיסטורי, כוללת אותם. גם אם יש בו רובדי זהות אחרים, וגם אם רובדי הזהות האחרים הם המתורגמים למעשה שבמציאות החיצונית, רובדי הזהות הדתית כשהיא לעצמה אינם בטלים.
מעתה מתנסחות שאלות חדשות: האם אני יכול להכיל את האחרות שבי? האם אני מפחד מהחרדי שבי ומהחילוני שבי? יתרה מכך, עליי להפסיק לשאול כיצד ייתכנו אמיתות שונות באלוהים האחד כבתמונת "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", ולהתחיל לשאול כיצד ייתכנו זהויות שונות בי עצמי. אלה שתי שאלות שונות בתכלית: ביחס לאלוהים, מאחר שתודעתי כפופה לחוק הסתירה ואינני יודע דבר על אלוהים, הרי זה טיעון ריק מבחינתי; ביחס לעצמי, הרי על אף שיש כאן פציעה של חוק הסתירה, אני אכן מוצא בעצמי בפועל את הזהויות השונות. העובדה הזאת חזקה מהלוגיקה. היא מובילה למסקנה שבשדה הזהות לא שוררת חוקיות הכפופה לחוק הזהות והסתירה. זאת איננה השערה – זאת עובדה קיומית שאוכל להעיד עליה במעבדה הניסיונית שלי.
הפתרון המעשי
האם בכך פתרנו את בעיית ההתנהלות עם המחלוקת? מורי ורבי הרב עמיטל לימד אותנו שאין פטנטים של פתרונות בזק. הגדרנו את השדה החינוכי שבו יש אפשרות למזער או לפתור את הבעיה, אך לא פתרנו את הבעיה עצמה. השדה הזה הוא שדה התעוזה והכנות להודות ולהכיר בזהויות השונות המרכיבות את האני שלנו. ההודאה זו איננה רק הודאה תאורטית; היא מתורגמת לאורחות חיים מעשיים. בניגוד למצב שבו האדם מדחיק את הזהויות ה"אחרות", כאשר הציוני הדתי (למשל) מכיר בכך שהזהות שלו כוללת את היהדות החילונית, את היהדות החרדית, את היהדות הדתית הליברלית ואת היהדות הציונית-דתית – הרי שכולן צריכות לבוא לידי ביטוי בבית המדרש, במערכת החינוך המשפחתית והבית-ספרית שלנו. בתי המדרש צריכים להכיל את התורות כולן, את האנשים כולם, והלומדים – צעירים כמבוגרים – צריכים להכיר את הדמויות הממשיות ואת גופי התורה הנובעים מכל זהות וזהות.
אחר כך – כך אני מאמין – מצב העניינים יהיה שונה בתכלית מהמצב העכשווי. אם לא נסתפק בהכרזה בדבר "אלו ואלו", אלא נביא אל בית המדרש את האחרים הממשיים ואת הספרים המכוננים את זהותם, הרי שההתנהלות בפועל בשדה החיים עם אחרים אלה תהיה שונה. לא תהיה זו רק סובלנות ולא יהיה זה פלורליזם. אדם שיעבור מסלול חניכה שכזה יכיר את זהויותיו השונות ויבחר איזו מהן תבוא לידי ביטוי בפועל בהכרעות חייו: לאיזו קהילה להשתייך? לאיזה בית כנסת ללכת? לאיזה בית ספר לרשום את ילדיי? הוא ילמד בדרך של שילוב תאוריה ומעשה איך לגשר בין זהויות שונות שבתוכו ובין הכרעות הנדרשות בחיי המעשה. הוא יבין כי מי שהכריע אחרת מממש אופציית חיים החשובה גם עבורו מפני שהיא חלק מזהותו.
מצד אחד, הפתרון המעשי הזה הוא חד כתער – תוכנית פעולה להבניה מחדש של מערכות החינוך והזהות בחיי היחיד והחברה שלנו. מצד אחר, אין הוא אוטופי ומשיחי; אין בו יומרה כי "הכול יסתדר". יהיו דברים שלא יסתדרו: למשל, לציוני עדיין יהיה קשה להכיל את מי שאיננו ציוני ואינו שותף במטלת הגנת המדינה. לא יהיה פתרון לקונפליקט הזה, אבל יהיה ארגז כלים להתמודד איתו. לא יהיו עוד תופעות קשות כמו אלה המתרחשות היום, ובהן רוממות ה"אלו ואלו" בפינו, וחרב פיפיות בידינו ובפינו כלפי האחרים שאינם שותפים למצע הפלורליסטי שלנו.
אולי לא פתרנו את הבעיה, אבל דומה שהצענו צעד לכיוון התמודדות טובה יותר איתה.
